בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
קשה לנו. היינו בטוחים שמשיח יגיע. השבוע
קרה דבר שאין לי מושג אם דבר כזה קרה אי פעם מרצון (סוג של רצון). כלה ביום חופתה
התבשרה שהיא "חיובית" לקורונה. כמובן שהחתונה התבטלה. עם ישראל בתפארת
על ידי ארגון עזר מציון ארגנו "דמוי חתונה" במלון הקורונה. כעת, אנחנו
קוראים את המשך משאו של משה רבינו. רבן של כל ישראל מדריך אותנו להקפיד ביותר על
הדברים שיש לנו נטי'ה לזלזל בהם "מצוות שאדם דש בעקביו", כמו שרש"י
מסביר. הם זקוקים לזהירות יתר. כל יחיד ויחיד יודע בדיוק אילו מצוות זקוקות
לחיזוק. יש כאן בפרשה עוד חידוש. חידוש עצום. משה רבינו אומר "ממרים הייתם עם
ה' מיום דעתי אתכם". מתי היה היום הזה. ביום שדתן ואבירם
התקיפו אותו. משה רבינו אומר, אכן נודע הדבר. הלשון של דעת תמיד
מלמדינו על חיבור. מישהו שמחובר יודע. כמו שנעמי אמרה לרות שבועז הוא
"מודע". מהיום שמשה רבינו ניסה להתחבר לעם ישראל נגלה לפניו המרידה. לא לשמוע
בקול, להקשות ולהפנות עורף. כאן בפרשה, משה רבינו מתחנן, תזכרו ואל תשכחו, מה
הקב"ה עשה לכם ומה אתם עשיתם לו. הוא האכילכם, השקה אתכם, לקח אתכם בדרך
ישרה, לא חסרתם דבר. ואתם שוב ושוב הקצפתם. דבר שעלינו לזכור יום יום. הקב"ה
משקיע בנו. מה אנחנו משקיעים בו. נזכור שכל "ורם לבבך" יגרור אחריו את
ה"ושכחת". כל ואמרת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" יעלה
ביוקר. שח לי ניצול שואה שהיה גר בנתניה, הוא היה שבר כלי לאחר השואה אך נלחם
במלחמת השחרור, מבצע סיני וגם במלחמת ששת הימים. הוא שאל אותי, בחורצ'יק יש לך
מושג למה הקב"ה העניק לנו ניצחון. והוא ענה, כי היינו ענווים. ידענו שאין לנו
לא את הכוח, לא את הנשק ולא את מספר החיילים הנדרשים למגר את האויב. ולכן שפכו
תפילות ודמעות ובטחו בהקב"ה. לאחר ששת הימים כאשר היו שיכורי ניצחון וכוח,
הקב"ה בסוג של מאס בנו. היגיע מלחמת יום כיפור, הפתיע והמצב היה גרוע. סתירת
לחי לגאווה. או אז פתאום נזכרו בה' שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. על מכוניות צצו
סטיקרים של ישראל בטח בה'. כיתוב צהוב על שחור. ברכגע שנכנענו לפני השי"ת,
הקב"ה קם להצילנו. שמעתי ווארט נחמד מידידי ורעי ר' שמואל ברונר הי"ו,
בראש השנה במוסף וביום כיפור בכל חזרת הש"ץ מיד אחרי ועל כולם אומרים אבינו
מלכינו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה וכו' ושנאת חינם מעל כל בנה בריתיך, שליח ציבור
המכיר חולים ידגיש כל מחלה, מי שיש לו בעלי מחלוקת ידגיש כל קטטה וכולם מדגישים את
ושנאת חינם. אין מי שלא סובל מזה במידה כזו או אחרת. אבל וכל מגיפה, תמיד חשבנו
שזה שייך לעבר. בא הקב"ה, "הוריד האנדברייקס" והראה לנו שזה הכי הווה
שיש. השנה נבקש שלא יהיה רעב (כמה אנשים התקשו לשים לחם על השולחן) דבר, מגיפה,
פגע רע ומגיפה. כל מילה נדגיש. תשאלו את המוסגרים שהיו כמו שבויים. עברנו כל תג
באבינו מלכינו. מה שנשאר, שנקפיד על כל המצוות לקיימם באהבה ובכל הלב שירבו ימינו
וימי משפחותינו על האדמה אשר נשבע ה' לאבותינו כימי שמיים על הארץ. כאשר ששון
ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה.
וזכרת את כל הדרך וגו' יאמר,
כי תוכל לדעת שיש בעשיית המצות טובה שלמה ולא יהיה צדיק נעזב ומבקש לחם, כי השם מפרנס
אותך במדבר במעשה נס גדול בעבור לכתך אחר מצותיו. וכבר פירשתיו בפרשת המן טעם למען
ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא כי היה נסיון גדול להם, שלא ידעו
עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום
ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה.
והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע
שישמרו מצותיו לעולם: וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות
בו ימים רבים, ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם. או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה
אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו, כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך
מארצך וממולדתך ומבית אביך, לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך. וכן אמרו
במדרש במדבר סיני רבה, בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר
ולא ידעון אבותיך. ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור, א"כ
שמור מצותיו וחיה: הרמב"ן בא להאיר לנו את
הדרך ולחזק אותנו. כאשר רואים "צדיק ורע לו" מתעוררים קושיות. האם הוא
באמת צדיק. ואם הוא באמת צדיק, מדוע רע לו. הבה נזכור לא מה שהגמרא מספרת לנו על
רבי אלעזר ברבי שמעון. הוא קרא לייסורים רעים אהובים. הוא בקש מהקב"ה כל לילה
בעלותו על משכבו לנוח, היות שסיימתי את חוק הלימוד היומי, אין חשש של ביטול תורה,
אז אנא ממך בורא העולם, שלח לי את הייסורים האהובים. שהרי נעים זמירות ישאל כתב
ש"אשרי" האדם אשר הקב"ה מייסרנות כמה אנשים יש בינינו שבאמת
מאושרים כאשר ייסורים באים עליהם. הוי אומר, שבמבט חיצוני בלבד פשוט אי אפשר להבין
ולהגיע אל עומק העניין. לרבי אלעזר הייסורים היו פרס. צדיק וטוב לו. ממש כמו רבי
עקיבא שהתפלל כל ימיו שיוכל לקיים ואהבת את ה' כאשר זה בכל נפשך. למרות שכל מי
שראה דליי הדם שיצאו מהבית חשבו שרע לו. בעצם לא הי'ה מאושר ממנו. הוא הרגיש בהם סוג
של מילוי רצון השי"ת. ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך
ויאכילך את המן ענינים שונים, יאמר כי ענה
אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה, כענין ענה בדרך כחי, וירעיבך, מתחלה, כמו שאמרו להמית
את הקהל הזה ברעב, ואחרי כן האכילך את המן, להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, וספר הנס שעשה להם. "ולמען ענותך"
שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו'. אבל מה שאמר בפרשת המן למען אנסנו
הילך בתורתי אם לא, שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה.
וזה עולה בדרך הפשט, אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון: כעת,
משה רבינו מבקש מעם ישראל להסתכל פנימה. ארבעים שנה שהינו יחד במדבר, האם הם היו
טובים. בודאי, ללא כל ספק. ולמה, כדי ללמד כי לא על הלחם לבדו יחי'ה האדם כי על
מוצא פי ה' יחי'ה. ואין טוב מזה. היסוד לכך היא היא שמירת המצוות. שמירה לא רק
לקיים, אלא ממתין ומצפה מתי תבוא מצווה לידי ואקיימנה. כל החיים זה נסיון אחד
גדול, מה חשוב לנו באמת, היכן אני מתאמץ ומוציא כוחותי. האם בקיום המצוות או
בענייני הגשמיים. לכן, דווקא לאחר החורבן אנחנו קוראים פרשיות אלו כי כאשר ייסר
איש את בנו ה' א' מייסרך, כדי שנתיישר ונעשה את הטוב והישר בעיניו. והשנה עוד
יותר, הקורונה נראה כמו אסון לא מובן. אף אחד אינו יודע מי יחי'ה ומי ימות. כל
ההסברים שהסבירו הוכחו כלא נכונים. אנשים צעירים בריאים לגמרי נפרדו מאיתנו. קורע
לבבות. מצד שני היו חולים ששהו עד כדי חמישה חדשים בבית החולים והבריאו. רואים
במוחש את מה שאנחנו מתפללים בכל ראש השנה ויום כיפור, מי יחי'ה ומי ימות. ברור
מעבר לכל ספק השנה נתפלל בהרבה יותר כוונה. נזכור את כל הדרך אשר עברנו. כדי שנוכל
להפנים שהכל לטובה. כמה שנאמין יותר שהכל ממש לטובתינו למרות שמאוד קשה לראות זאת
בעיני בשר ודם, ככה ייטיב לנו.
ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כבר ידעת
גודל חיוב מצות המעשיות, כמה עולמות מתקן בעשייתן וכמה עולמות מחריב בבטולן כמו שרמזנו
זה כמה פעמים. ואולי יקשה לך אחרי שהמצוות המעשיות הן תלויים באשלי רברבי, מדוע אמרו
רבותינו ז"ל גדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה, והתשובה היא כי עקימת שפתיו
הוי מעשה, ואין לך דבר חשוב לפני השם יתעלה יותר ממעשה הלמוד. ובהתחברות שתי התורות
כאחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי הדברים ההם בוקעין ועולים למעלה ואין לך מעשה גדול
מהם: דברי מרן הריקאנטי מבהילים. ראשית לכל המעשים
היא לימוד התורה, לימוד בהבנה אשר תוביל לקיום התורה והמצוות. זה המצוה הקיומית של
כל המצוות, לולא החיבור של תורה שבכתב ותורה שבעל פה לא ניתן לקיים שום מצוה
קיומית. מי יודע מה זה מזוזה ומה צריך לשים במזוזה, איך נראים תפילין והיכן להניחם
ולקשרם. ממילא יש לשים לב להיות מן עמלי התורה כדי לזכות אכן לקיים המצוות. ובספר הזוהר רבי יוסי הוי אזיל באורחא, פגע ביה
ר' חייא, אמר ליה הא דאוקמוה חברייא הא דכתיב בעלי בזבח ומנחה עד עולם, בזבח ומנחה
אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה, אמאי בגין דדברי תורה סלקא על כל קרבנין דעלמא, אמר
ליה הכי הוא ודאי, דכל מאן דאשתדל באורייתא אף על גב דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא
ליה מכל קרבנין ועלוון דעלמא, וההוא עונשא אתקרע, ובגין דלעי בשמיה דקודשא בריך הוא
אתפייס בהדיה, הנה עוד יסוד גדול אשר
בהתקרב יום הכתרת המלך, ראש השנה, כדאי מאד לדעת. כל מי שעוסק בתורה, היינו שזה "העסק"
שלו, כאשר שואלים אותו מה נשמע הוא יענה על איזה רש"י מחודש אשר ראה זה עתה
וכן על זה הדרך. ממש העסק שלו, כל ה"נייעס" זה רק דברי תורה. הפך בה
והפך בה. ותא חזי
לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במלין דאוריתא, בגיני כך מילין דאוריתא לא מקבלי טומאה בגין
דהיא קיימא לדכאה אינון מסאבי, אסוותא באורייתא אשתכח דכתיב רפאות תהי לשרך, דכייתא דכתיב יראת יי' טהורה, מאי
עומדת לעד, דקיימא תדירא בההוא דכיתא ולא אתעדי לעלמין. מבהיר לנו הרקאנטי, שלא תחשוב שמדובר בלימוד
תורה של חמור נושא ספרים. מי שצובר ידע להיות סוג של אנציקלופדיה, אבל לא לומד על
מנת לקיים. לא ולא. מדובר בלימוד שמביא לידי מעשה. לימוד שמביא לידי יראת שמים.
לימוד שמביא לידי אהבת השי"ת. וטעם למען
ירבו ימיכם, רמוז בסוד העבור, שהם עצמם ישובו ויאריכו ימים והבן זה. וטעם כימי השמים
על הארץ הם הראשונים, והמשכיל יבין. וטעם ולדבקה בו כמו ובו תדבק וכבר פירשתי. ולפי
הפשט הדבקות הוא שלא תפרד מחשבתו לעולם מן הבורא בלכתו ובשכבו ובקומו עד שיהיו דבריו
עם השם תמיד, והאנשים שיש בעצמם מעלה זאת הם עצמם מכון לשכינה כי היא הולכת עמהם ואף
בחייהם צרורים בצרור החיים. והחכם רבי עזרא כתב כי עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו
ובו תדבקון. דהיינו מהרגע שהאדם קם בבוקר מיד ידע לומר ולעשות שיויתי ה' לנגדי תמיד. ידביק
במחשבתו שהוא נצב לפני מלך רם ונשא. מרגע זה ואילך, הרי כל התנהגותו תשתנה למשך כל
היום. לכן יש ללמוד באר היטיב הנהגות אדם בבוקר, כי הראשית יורה מה יהי'ה באחרית.
ומי שפתח יומו מהרגע הראשון בידיעה לפני מי הוא עומד, יידע כל היום להתנהג לפני מי
הוא עתיד ליתן דין וחשבון. ממילא נמצא שדבק בהשי"ת. וזה כלל גדול בתורה לתפלה ולברכות להסכים מחשבתו
באמונתו כאילו דבקה למעלה, לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה
בגחלת בפיו ויזכרנו בכתבו ובלבבו יזכרנו, סימן לדבר אמור לחכמה אחותי את וגו'. ואפשר עוד כי ולדבקה בו הוא הגמול האמתי,
כי ההולך בדרכי השי"ת במיתתו יהיה דבק בשכינה ויזכה לתענוג העולם הבא, עד שנצררה
נפשו בצרור החיים שהוא הקו השוה, וביובל שבה עד התשובה אשר משם חוצבה. הוי אומר על מנת לזכות לעולם שכולו טוב יש לעבוד את השי"ת ללא הפסק. זאת
אומרת עשרים וארבע שעות ביממה אנחנו צריכים לייחד את מחשבתינו איך אנחנו משתדלים
לקיים תורה ומצוות כמו שהקב"ה הי'ה מצפה מאיתנו. ללמוד תורה כדי לקיים
מצוותיה. לקיים מצוות כדי להיות קרובים להשי"ת. זה מעגל. מעגל שכל יהודי אשר
בשם שומר תורה ומצוות ייקרא חייב ללכת בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה