מחודדין בפיך פרשת כי תצא!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

המלחמה בעיצומה. מלחמת היצר. הוא לא שוקט לרגע אחד. כל יום יש לו טכסיס חדש, שיגעון חדש, טרנד חדש. הוא עובד בשיווק. הוא משווק בחן, עטיפות מדהימות, שמות מפוצצים, החיצוניות של המוצר מושך עין ולב. אבל המוצר עצמו רקוב עד היסוד. סירחון אמיתי. רק מסירים את "שמלת שבי'ה", העטיפה החיצונית, רק מגלחים את השיער ויש חבית של שופכין. ריקנות. אבל מה, הוא כל כך אגרסיבי, אינו שוקט על שמריו ששוב ושוב נכנעים לטכסיסיו. הטקטיקה שלו זה לתפוס אותך בזמן שלא ניתן לחשוב. שאנחנו לא בפוקוס. סוד הצלחתינו זה ללמוד ממנו שיווק נכון. ולשווק באגרסיביות את היופי של עבודת השי"ת, הגעשמאק של לימוד תורה, החן של עשיית חסד וההרגשה הנעלה של התנהגות במידות טובות. לגזול ממנו את כל מערכת העשייה. הפרשה שלנו מלמדת, אותו שונא של פרשת משפטים שראית את חמורו רובץ תחת משאו, פתאום נקרא אחיך. מדוע, כי בפרשת משפטים כבר נאמר "עזוב תעזוב" ותרגמו חז"ל שבוק ית דבלבך, עזוב את השנאה שיש לך בלב (עיין בספר תומר דבורה מידת לא החזיק לעד אפו). הוא אחיך. הקם תקם, תרומם אותו. אם לא הבנת, לך אחורנית, למצוות השבת אבידה, מהי האבידה הכי מצויה בדורינו, יידישקייט אצל אחינו התועים אבודי הדרך. ואם לא קרוב אחיך איליך, ואספתו אל תוך ביתיך, תראה את היופי של בית יהודי, של שבת קודש של מועדי השי"ת. והיה עמך, תיצמד איליו, עד דרוש אחיך אותו, עד שהוא בעצמו יהיה מדורשי ה' אשר לא יחסרו כל טוב. עמלק הכניס בנו קרירות. אנחנו חייבים להכניס חמימות. וביערת, כאשר יהודי בוער בעבודת השי"ת, הרע סר מקרבך. כאשר נתחיל להטעים לכולם איך טוב לעבוד את השי"ת, תיכף ומיד נזכה למחיית עמלק וכדברי הנביא ברחמים גדולים יקבצינו וברית שלומו לא תמוט לנצח נצחים. המלך השדה הבה נפגיש בינו ובין בניו שלא יודעים עד כמה הם כמהים לקירבתו!

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים.  וע"ד השכל יש בפרשה זו התעוררות ורמז על יצר הרע, כי היצר הרע משטין האדם ומחטיאו תמיד ובא אליו בדמיון אשת יפת תאר להטעותו ולהכשילו בכל תאוות העולם, וזהו לשון רז"ל שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ביארו לנו כי ענין פרשה זו של יפת תואר רמז הוא אל יצר הרע, ומה תקנתו של אדם שינצל מנזקו, שיסיר כחו הקשה מעליו הסרה גמורה, זהו וגלחה את ראשה, ששערותיו של אדם הם כחו, וכענין שכתוב אם גלחתי וסר ממני כחי, ולכך הזכיר לשון גלוח, כלומר שלא ימשך אחריו כלל אלא שיסירנו לגמרי מעליו. ומה יעשה עוד שיחשב במעלתו של אדם הראשון קודם שחטא שהיה מלבושו צפורן, זהו ועשתה את צפרניה, כלומר שתהיה אותה מעלה גדולה בעיניו, ובזה יסיר שמלת שביה שהם בגדים נאים, כלומר יסיר התאוות הגשמיות וימאס בהן ולא יקח מהן אלא מה שהוא מותר, זהו וישבה בביתך, כלומר תעכבם אצלך להשתמש בהם, וכיצד, שתחליש כחותיו תחלה, זהו ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל הזמן הזה שהוא כולל כל ההקפים וכל כחות עבודה זרה ויצר הרע, ואחר כן תבא אליה, ואחרי כן תוכל להשתמש בה בכל מה שתצטרך בדרכי התורה: רבינו בחיי בא להכניסנו לתוך חודש הרחמים והסליחות תוך התבוננות בעומק החטא. מה האחרית דבר של החוטא ומה האחרית של החטא עצמו. שלמה המלך אומר, טוב אחרית דבר מראשיתה. מתי יודעים שהעניין טוב, אם אחריתה טוב מראשיתה. כל עוד הראשית מאד יפה נחמד ומתוק, אחריתה מי ישורנה. מספרים על אחד מאדמורי בעלזא זי"ע, אשר חינך את בנו, מצוה לפעמים ראשיתה "אוי" כמה קשה, וסופה אה!, כמה געשמאק. עבירה ראשית אה! כמה געשמאק, אך סופה אוי ואבוי. זה מה שהקב"ה צוה לעשות לאשת יפת תואר. היא נקראת יפת תואר, אך בעצם אין בה יופי פנימי. אין בה מדות טובות לייסד בית של תורה. לכן כאשר פושטת מעליה את כל היופי החיצוני, רואים, נמשל כבהמות נדמו. זה בדיוק מה שהקב"ה מצפה מאתנו שנעשה בכל מעשינו. להתבונן בהם. לשקול אותם במאזני צדק, האם יש כאן רק עניין חיצוני, דחף תאוותי או, שמא באמת יש כאן עניין תועלתי שאין למשוך ידיים ממנה. אם כך נעשה, לבחון ולדעת מה טוב, וממה יש לברוח כמפני אש, אזי ימחה את זכר עמלק ויהי'ה השם שלם והכסא שלם, המעשים רצויים והבנים שבים לגבולם.

השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים, לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר: זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל: ולשון ספרא, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו': וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך: ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו: הרמב"ן בא לחדד מה עניינה של זכירת מעשה מרים הנביאה הצדקת. אלא, מאחר שבפרשתינו שתי זכירות, של עמלק הרשעים הארורים ימח שמם ולעומתם עניינה של מרים הנביאה. עד כמה שיש לזכור את שתי המעשים, יש גם לזכור שיש הבדל תהומי ביניהם. ידוע הוא לכל, שהקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. לכן מרים, הנביאה והצדקת, נענשה כאשר נענשה. ללמדינו עד כמה חמורה חטא לשון הרע. מצד שני, היות שמדובר בצדקת, שלא ריכלה כדרך הרוכלים, הקב"ה גלגל זכות ע"י זכאית ויצא מעניינה מצוות עשה. לזכור מעוון הלשון. לזכור בפה ולקבל על עצמינו שלא לדבר לשון הרע, בשום פעם ובשום מקום. לא לחינם לאחר תפילת העמידה, כאשר אנחנו מתחננים, יהיו לרצון אמרי פי, מבקשים אלוקי נצור לשוני מרע. כי ללא קבלה מעשית של שמירת לשונינו, הרי תפילותינו לא מתקבלים ברצון. לכן שומה עלינו לקבל בפה מלא שנשמור וננצור לשונינו. כאשר נזכיר בפה, נזכור בלב, שלשון הרע שקול כשפיכת דמים, ודאי שננצור לשונינו עד עולם.