מחודדין בפיך פרשת ראה!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

מברכים חודש אלול. געוואלד. אנחנו כבר כחצי שנה בתוהו ובוהו של הקורונה. כעת שחודש אלול בפתח, השנה בוודאי חייבים להתכונן כראוי כאשר המלך יופיע בשדה. חסידים ואנשי מעשה היו לומדים בספר הקדוש תומר דבורה פרק ראשון כדי לקנות את המדות הטהורות. לקיים והלכת בדרכיו. כי רק על ידי מידות טובות ונעלות ניתן לבוא לפני המלך. וכבר מתחילת הפרשה משה רבינו מציע שנעשה חשבון, נתבונן מה זה ברכה וחיים ולבחור בטוב. הסיבה הברורה היא כי בפרשה זו משה רבינו מציין שאנחנו בנים של השי"ת. ממילא זה מחייב אותנו להתנהג במידות נעלות. לא להתגודד - לעשות מחלוקות. לא לאכול תועבה. לעזור לזולת ולשמוח עם זה שהקב"ה מצווה אותנו לעזור להם. מעלים את מעשר שני ונטע רבעי לירושלים בשמחה. לא מתלוננים על דרך ארוכה. משתפים את הלויים ושאר עניים באכילת מעשר השני או בכל מה שנקנה בכספי פדיון המעשרות. מלווים לחלשים. לא נושים. מוותרים על חוב בסוף שנת השמיטה. כל אלו מצוות שהקב"ה נתן כדי לעדן את המידות. לעורר בנו מידת הרחמים כדי שיתעורר עלינו מידת רחמיו.  כנ"ל לגבי מי שקנה עבד עברי. מלבד האיסור שנאמר בפרשת בהר שאסור להעבידו בפרך, וכל טיעון שקניתי אותו לא מתקבל, כשאת משחררו עליך לתת לו מענק. ולא סתם מכל דבר אשר הקב"ה ברך אותך. כיום הזה אין לנו דיני עבד עברי, אבל אפשר ללמוד מזה מה הקב"ה מצפה מאיתנו ביחסי עובד מעביד. אם אנחנו כבריותיו ממתינים שיפתח את ידו הקדושה והגדושה וימלא אוצרותינו, הקב"ה מוכן ומזומן בתנאי שתבין שזה בשביל לשתף אחרים בברכה שפתח ידו וזן אותך. גם מועדי ה' אשר מובאים בפרשה, יסוד היסודות לשמח את הגר היתום האלמנה והלוי אשר בשעריך. חז"ל קבעו אם אתה (בעל הבית) משמח את שלי (העניים) אני (הקב"ה) משמח את שלך. זה עידן ועידנים אנחנו רוצים לשמוח בשמחה שלימה. בהפטרה יש סדר כדי שנגיע לזמן השמחה האמיתית, ראשית לכל וכל בנייך לימודי ה', לראות שכל בני ישראל לומדי תורת ה', ורב שלום בניך, נוהגים בשלום איש עם רעהו, כאשר נטה אזנינו אליו נשמע את דבר ה' ונקיימו, הוא יחיה נפשותינו חיים אמיתיים. הקב"ה ממתין לנו לכרות לנו שוב ברית עולם על סמך חסדי דוד הנאמנים. הבה נהיה ראויים לכך.

כי מנסה ה' וגו'. נתן כח בכשפים לדעת נולדות לנסות ולזכות ישראל שהתרה בהם לא יהיה בך מעונן ומנחש ומכשף וגו' עד תמים תהיה עם ה' אלהיך, ואם לא יאמינו לאותות נביאי ע"ז זו היא זכותן: הרשב"ם מבאר לנו מדוע רשעים וכוחות רשע מצליחים. ההצלחה שלהם זה לראות עד כמה אמונתינו איתנה, חזקה ויסודית. המצוה של תמים תהי'ה עם ה' אלוקיך מחייב אותנו להתפלל להשי"ת לצפות לישועתו. בזמנים שאנחנו מרגישים שלא נענתה תפילתינו, יכולים לבקש מצדיק שיתפלל, להתפלל על קברי צדיקים. להוסיף במצוות צדקה, בלימוד תורה, אבל, ודאי שלא להשתמש בשום כוחות כדי לשנות סדרי בראשית. זה החלק העיקרי ביסודות הדת. לדעת שנדבק בהשי"ת אפילו כאשר יש מיני הצלחות זמניות לחיצונים, אין להתפעל מכך כי שבע יפול צדיק וקם. לכן עלינו לא לשים לב לנוצץ והערב לעין לרגע. אלא, לצפות לישועת ה'.

שמור ושמעת, קשה שהיה לו לומר שמע ושמרת, ולמה הקדים שמירה לשמיעה, עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל, עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה: עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב, שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב, והלא כבר קדם ואמר שמור וגו', וגמר אומר למען וגו', הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב: אכן הכוונה היא שמצווה על שני דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז"ל אמר ושמעת, שצריך לקבל כל גזירות רבותינו ז"ל וסייגיהם: והוא מה שרמז במאמר את כל, פירוש את, לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז"ל, ואומרו כל, פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו כל הדברים, כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר: וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך, כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם, להבדילם מכל כיעור והדומה לו: האור החיים הקדוש בא להאיר, מבואות אפלים. הנה רבים אשר יאמרו, מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא אני ירא ושלם ללא קיום סייגיהם וגדריהם. בפרט בדורינו, אשר רבים המתפרצים. ואם קיבלו היתר על עניין חד פעמי, זה כבר הפך להיתר גורף וכולל. לכן, הביאור הוא, שכל ההטבות המגיעות לעם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש הוא, כאשר דבקים בקיום הוראת חז"ל ומאורי הדור בכל פרטיהם ודקדוקים. ואומרו כי תעשה הטוב וגו', פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת, כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים, וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל, ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת: עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת, שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה, וידעתי מה שיש עלי לשמור במצוה זו, תלמוד לומר שמור, פירוש והגם אחר ששמרת, וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור, ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה: עוד יתבאר, על דרך אומרו ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים, ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקיים כל הדברים, לזה אמר שמור, פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת, פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה, ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים: עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו ליגרס איניש והדר ליסבר, והוא אומרו שמור ושמעת, פירוש שמור שישמור ידיעת הלכה והיא הגירסה, ושמעת היא הסברא, לכוין שמועותיו בשכלו: הדברים האלו צריכים חיזוק גדול. גם תופשי תורה, חושבים שדי להם במה שהתעמקו בעבר ומסתמכים על זכרונם. הנה, כל גדולי הפוסקים של דורינו זצו"ל, למדו ושננו, חזרו על דברים שידעו אותם ישר והפוך, מאות פעמים. על אחת כמה וכמה, אנן, יתמי דיתמי, כמה עלינו להשקיע, ראשית בלימוד הראשוני. אחר כך, לחזור ולשנן, עוד ועוד, עד שיהו ברורים כשמש בצהריים. ישאלו המלמדים והרמי"ם את תלמידיהם, מה וכמה למדו בשולחן ערוך. הלימוד שהיא ממש למעשה. הלימוד שעליו מתפללים באהבה רבה. לשמור ולעשות ולקיים. אולי ילמדו קצת פחות דיוקים של אחרונים בסוגיא ויקדישו חצי שעה יומית ללימוד הלכות. כמה אברכים נישאו, ואינם יודעים את הלכות הבית היהודי הבסיסיות. הלכות שבת, בשר וחלב, תערובות, הגעלת כלים. דברים יסודיים שאינם יודעים. מסתמכים על מעשה קוף בעלמא, או על שכלם, שבעיניהם זה שכל ישר ובטוחים שלא יתכן שייכשלו. עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הם הקושיות שיעמדו בפני האדם והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם: וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת, פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה, שמור המצוות לבל תעבור עליהם, ובזה ושמעת את כל וגו': עוד יתבאר, על דרך אומרם ז"ל וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וגו', עד כאן, והוא אומרו שמור, פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה, אז ושמעת תורה מפיהו: ואומרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה וז"ל ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ר"ל רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו', קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן: ואמרו עוד שם וז"ל דרש רבא מאי דכתיב אל גינת אגוז וגו', אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד קודשא בריך הוא אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, א"ל אמאי משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו', עד כאן: הנה לפי דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע, מה שאין כן הקטן, ורמב"ם ז"ל מצינו שכתוב שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה', ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא: אמנם, נראה מאד, שאכשר דרא שאין לנו מצבים כאלו. אך, למפטר נפשי'ה בלא כלום אי אפשר. הנה חדשים לבקרים, קמים מיני מגידים, אשר פיהם רהוט, לכאורה נשמע פה מפיק מרגליות. אך, למעשה, הרי הוא במקסימום תוקי. לפעמים מעוות מאמר חז"ל או ווארט ולפעמים מסלף, רק כדי להטעים ולהתאים לצורך השעה. כמה פעמים אומרים לכם ווארט בשם מישהו קדמון, אבל מי שאומר לך את הווארט לא ראה את המקור, אלא קרא זאת בעלון שהעתיק ממלקט שליקט ממלקט קודם. ואין קשר לווארט הזה למה שבאמת המפרש ההוא התכוון לומר. לכן, מי שלא כרבי מאיר, ודאי שיש לו לבחור לשמוע רק מפי רב הדומה למלאך ה'. צח ונקי ללא רבב. וראיתי לב"ח שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת רבי מאיר, אבל הש"ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש, משמע דוקא רבי מאיר הוא שסובר כן, עד כאן: ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה רבי מאיר במחלוקת עומד, כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא: ועוד ממה שמקשה לרבי מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם, שאם אתה אומר שאחר האמת שרבי מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול, אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו', אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת, שאם לא כן היה יכול לומר רבי מאיר אינו דורש כן: ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר רבי מאיר קרא אשכח וכו', ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי כו', אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה: ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז, מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו', אין אוכל שבתוכו נמאס וכו', עד כאן, והדברים אלו הם כסברת רבי מאיר, וידוע דהלכה כרבא, הגם שנאמר שמעשה רבי מאיר במחלוקת שנוי: ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן, ורבי מאיר לבד הוא שסובר לחלק מה [משיב] רבה בר שילא לאליהו רבי מאיר רימון מצא וכו', הלא אינו סובר כן אלא רבי מאיר, אבל הש"ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' למעשה של רבי מאיר שחזר ואמר שמעתא מפיו: ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה בר שילא רבי מאיר רימון מצא וכו': דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא, עד שיהיה נקי מה' ואדם: ולזה כשעשה רבי מאיר מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה רבי מאיר נקי מה' אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי רבי מאיר: והנכון לתת טעם לרמב"ם, הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלימה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא רבי מאיר שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש וכו', רבי מאיר רימון וכו', פירוש דוקא גדר זה של רבי מאיר הוא שישנו בהיתר זה, לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא, לזה סתם רמב"ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן, כי הדורות נתמעטו, ואין לנו היתר זה אלא ברבי מאיר וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל שאמרו אם הראשונים כמלאכים וכו': ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו', פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות, אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים, או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות, וכרבי מאיר שהיה לומד תורה מאחר, הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו: הנה מסקנא דמילתא, האור החיים הקדוש מציב לנו סייגים וגדרים. ראשית לכל, לשמור דברי חז"ל וחכמי הדור ללא שום התחכמויות וסיבובי אגודל. שנית, לא להסתמך על הזיכרון, ללמוד, לשנן, לחזור. אולי הי'ה יותר נכון שכל מימרא שנאמר, ייאמר מתוך הספר עצמן. כך גם יינצלו מפלפולי סרק והבל. שנית לדבוק רק בצדיקים אמיתיים, הדומים למלאך ה'. רק מהם ללמוד ולקבל.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים, כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה. ואינו נכון לדעתי, כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות, אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה לעולם, וחלילה, רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר. והנכון שיאמר, שלא יחדל אביון, שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם. והזכיר זה, בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה, אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון, ואני מצוך עליו אם ימצא. ואמר "מקרב הארץ", לרמוז על כל הישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות, ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה, כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם, בארץ ובחוצה לארץ: הרמב"ן בא ללמדינו דרך האמת. האמת הוא, שלא הי'ה כמעט זמן מן הזמנים שהיהודים שמרו לגמרי תורה ומצוות כדי שהקב"ה יראה שיחדל אביון מקרב הארץ. ולא רק עצם קיום המצווה, אלא שמירת מצוות באופן שיושבים ומצפים לכל מצוה ומצוה מתי יבוא לידי ואקיימנה. שמירת מצוות של עשי'ה מתוך געגועים וכיסופים, מתוך אהבה ורצון. לא חסרים "משוגעים לדבר" שנדבקים במצווה או הנהגה מסויימת, והתבוננו איך הם מקיימים מצווה או הנהגה זו. ידוע לנו על צדיקים אשר מחצות ערב שבת היו יושבים ומצפים, ומכינים עצמם לקבל פני שבת מלכתא. לכן, שומה עלינו לקחת לכל הפחות מצווה אחת כדי לקיימה בהידור מתוך נכספה וגם כלתה נפשי. אזי, כאשר אנחנו מאושרים ומעושרים במצוות כדבעי יחדל אביון מקרב הארץ. היוצא מדברי הרמב"ן, שעניין זה נוגע לדור שלנו ביותר. הלא אבן מקיר תזעק כמה עניים ואביונים יש. כמה שבורי לב דרים בתוכינו. כאשר נשים לב שהאביונים ומקרי עוני יטופלו כהוגן, כאשר נשתתף בשברון לב הנדכאים כדי לשמחם, בודאי הקב"ה ישמח לקיים בנו, אפס כי לא יהי'ה בך אביון.