מחודדין בפיך פרשת תצוה זכור!

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

סוד סדר הפרשה, אשר ברוב שנותיה נקראת לפני פורים היא ב"ואתה תצוה את בני ישראל". על פי ה"אור החיים הקדוש", תצוה מלשון צוותא. דהיינו, הצלת עם ישראל היא על ידי חיבור כל היהודים. כמאמר אסתר, לך כנוס את כל היהודים. אם רוצים משכן עובד, צריכים את ואתה תצוה ת בני ישראל, כולם בצוותא. עברנו כעת את אחד מהבחירות המפרידות ביותר שאי פעם היתה בתוך עם ישראל. למזלינו, דווקא בין מחנה יראי השי"ת האמת והשלום אהבו. אבל, נחשפנו לכיעור המחנה המרוחק משמירת תורה ומצוות. מי שבוגד בשי"ת, מי שבוגד בשבת קודש הוא בוגד בכל עם ישראל. אין לו מעצורים להשפיל את מי שאינו אוהב עד לעפר ואף מתחת לזה. לית מאן דפליג שאנחנו זקוקים לישועה. ישועה גדולה. אבל האור החיים הקדוש אומר, משה רבינו, הגואל הראשון הוא הוא הגואל האחרון. ואין משה רבינו רוצה לגאול עם הבטלים מן התורה. אם ישאל השואל, הלא היכלי התורה מלאים זיו ומפיקים נוגה התורה בכל העולם. שיעורי דף יומי קיימים בכל פינה בעולם, אם כן מדוע אנחנו עדיין בגלות המרה. אלא, שכנראה, אנחנו לא עושים באמת ובפנימיות מה שאנחנו באמת יכולים. לפעמים אנחנו סוג של מסתפקים במועט. יש לנו המון מפריעים. יש שאוהבים נייעס ויש המחוברים למה שקורה בעולם המוזיקה, יש שאוהבים לישון או לקרוא ספר. בעצם ברור הוא שכל יהודי זקוק למנוחה, אבל, בתנאי שהמנוחה אינה גוזלת מהזמן המיועד לעבודת השי"ת ולימוד התורה. כאשר הילד אומר משעמם לי, במקום שיראה "סרטון חינוכי", אולי כדאי שילמד כל מיני הלכות נחוצות, אשר היום באים בשפה ברורה חלק אפילו בצורה של קומיקס. כך שגם לומדים וגם נהנים. זה בלי לחץ וזה בדרך כלל מראה את הכיף שיש בלימוד התורה. כמה שיותר נשקיע בזה, נתקרב יותר לעם אשר אינם בטלים מן התורה. גול הראשון יתעורר לבוא לגאלינו כאשר יראה שאנחנו רציניים מאד בלימוד התורה. שנזכה לשמחת פורים אמיתית וכימי פורים נזכה לניסים ונפלאות אשר אנחנו כה זקוקים להם.

אמר הכתוב בכאן ואתה תצוה. בעבור שאמר במשכן תמיד ועשית, והוא בצווי, אמר בכאן ואתה בעצמך תצוה להם שיקחו אליך את שמן המאור, כי אין להם דרך לעשות אותו במדבר רק אם היה אצלם משמרת. והנשיאים הביאוהו: וטעם אליך. שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי, וכן צו את בני ישראל ויקחו אליך: וטעם מאת בני ישראל. שיקחו אליך השמן מאת בני ישראל מאת אשר ימצא בידם, כמו שאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו. וכן אמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, כי אתה בעצמך תקראם ותבשרם במעלה הזאת, ועשית להם בגדי קדש, בצווי לחכמים העושים במלאכה, כדרך כל מלאכת התבנית. וכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב, שידבר עמהם הוא עצמו כי הוא יכיר את חכמתם וידע המלאכה הראויה להמסר לכל אחד מהם. ובעבור שאמר ואתה הקרב ועשית, הוצרך לפרש ואתה תדבר אל כל חכמי לב, כי בצווי יעשו הבגדים כשאר המלאכה אשר יאמר בה ראה קראתי בשם בצלאל וגו': הרמב"ן בא לבאר ענין עמוק של סדר עבודת הכהונה והמשכן. כדי שאכן תתקיים סדר זה חייב לבוא בכוח התורה של משה רבינו. הכל, חייב להיות ע"י המסורה, לא ניתן להמציא עבודות אשר אין הקב"ה חפץ בהם. לכן, המנורה שמסמל את כח התורה חייב דווקא שמן זית זך כתית. האישור על זכותה חייב לבוא ממשה רבינו שיוכל לברר ולהכריע שתוכו כברו. ממילא דווקא משה רבינו נצטווה להכריע שעמוד העבודה נשען על עמוד התורה. כי ללא תורה אין עבודה. ללא ההכוונה של משה רבינו אין למשכן קיום. נכון שבהמשך יש עבודה של מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ וידלק, אבל ביסוד הדברים, הדברים חייבים להעשות כהלכתם על פי טהרתם ובכוח התורה.

לכבוד, לכבוד האל יתברך בהיותם בגדי קדש לעבודתו:  ולתפארת, שיהיה כהן מורה נורא על כל סביביו, שהם תלמידיו החקוקים על לבו וכתפיו. הספורנו מבאר לנו תכלית הבגדים. מלבד מה שחז"ל אמרו על מה כל בגד ובגד בא לכפר, בעצם הבגד בעצמו יש בזה כבוד שמים ומורא הבריות. המחייב שהמלביש בגדים אלו יהי'ה אמנם ראוי לאיצטלא זו. הוי אומר, למרות שהכהן גדול מביא שלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו בין ישראל לאביהם שבשמים, מכל מקום יש את עניין של יראת הכבוד. יראה המחייב שמירת מרחק של רוממות הכבוד של המשלח את אהרן הכהן ובנין לשליחות של לכפר על בני ישראל.

את האורים ואת התומים. כעין השבעות של שמות בדבר הקב"ה שהיה נותן בהחשן להגיד משפטן וצרכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה ק"ו לקדושה שמגדת. מעניין מאד שדווקא הרשב"ם, אבי אבות הפשטנים מסביר את האורים ותומים בשונה מסבו הגדול רש"י ואלו דבריו "את האורים ואת התומים, הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו ובמקדש שני היה החשן שא"א לכ"ג להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט שנא' ושאל לו במשפט האורים". אלא, עצם התפיסה של המשכן הוא כמו התפיסה של טהרת פרה אדומה שהיו אומרים שמעשה כשפים הוא. לכן, הרשב"ם תופס לשון של דע מה שתשיב, הסבר של כוח הקדושה לחתוך עניין. זה מה שנשיב לגוים על מעשה האורים ותומים. אך ההפעלה של האורים, הוא ע"פ מה שכתב רש"י. כדי לסגור הבנת העניין נתבונן היטיב בדברי רבינו בחיי וז"ל "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התמים. הזכירן בה"א הידיעה ולא זכרן בשום מקום עד עתה כי לא מנאם עם יתר הכלים במלאכת האומנים שיאמר בהם ועשית את האורים והתומים כמו שאמור ביתר הכלים או שיאמר ויעש האורים והתומים, והנה זה עדות שלא היו מעשה חרש כי אם מעשה שמים, ומפני זה נזכרו בלשון ידיעה כלשון וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ולא נזכרו הכרובים קודם לכן כן כתב הרמב"ן ז"ל. וכלל הדבר באורים ותומים שהיו שמות קדושים מכחם ידע הכהן העתיד וישמיע לכל שואל הבאות, והשמות האלה שני חלקים האחד מכחם יאירו אותיות השבטים הקבועים באבני החשן והם הנקראים אורים בהיותם מאירים לעיני הכהן, השני מכחם יבא בלב הכהן שידע להצמיד ולחבר האותיות ולהוציא התיבה מהם כדי שיהא מכוין בתשובת השאלה ומכח השמות האלה היה לב הכהן תמים בידיעת האותיות וברוח הקדש שבו יבא בלבו כי זה חבורן וסדרן והם הנקראים תומים ושני חלקי השמות הקדושים האלה הנקראים אורים ותומים על שם פעולתם היו נתונים בן כפלי החשן כי על כן היה כפול ואחרי שהלביש משה לאהרן האפוד והחשן אחרי כן היה נותן בין כפלי החשן האורים והתומים והוא שכתוב וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים, והענין היה מדרגה ממדרגות רוח הקדש למעלה מבת קול ולמטה מן הנבואה. ואמרו בריש פרק קמא דברכות למה נקרא שמן אורים ותומים, אורים שמאירים דבריהם, תומים שמשלימים דבריהם, ונקראו גם כן כרתי ופלתי, כרתי שכורתין דבריהם, פלתי שמופלאין מעשיהם. ומי שבא לשאול את הכהן באורים ותומים כך היה הענין היה הכהן עומד פניו כלפי הארון והשואל עומד מאחרי הכהן ולא היה שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא כאדם שמתפלל בינו לבין עצמו והיה מוציא הדבר בפיו, ומיד היה הכהן מתלבש ברוח הקדש ומביט בחשן ורואה בו כמראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שהיו בולטות מן החשן כנגד פניו, ואין שואלים אלא צבור ומלך כדאי' במס' סוטה".

ועשית לו זר זהב סביב. זר הזהב של מזבח הקטורת כנגד השכר של צדיקים לעה"ב שנהנין מן זיו השכינה ועטרותיהם בראשם ועטרות לא נאמר אלא ועטרותיהם רמז לאותן עטרות שקנו בהר סיני באמרם נעשה ונשמע כדאיתא ומסיק שם בחורב טענום ובחורב פרקום וא"ר לקיש עתיד הקב"ה להחזירם להם כו לכך ארז"ל ועטרותיהם בראשם אותן העטרות שנלקחו מהם ועתיד להחזירם להם ומטעם זה נאמר כאן ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות היינו מכוון כנגד הארון מבחוץ וכל זה בא להורות שזר של מזבח הקטורת מרמז על ועטרותיהם בראשם היינו זר התורה והכתר שניתן להם בחורב ופרקום ועתיד להחזירם להם: הכלי יקר מבאר לנו מה הטעם אשר מזבח הזהב מובא רק כאן. לאחר ציווי שאר המשכן וימי המילואים. כי הם יורו על כח המאחד להביא לידי גאולה. שהרי ביום השמיני הוקם המשכן וזה ייחשב לשמחה כיום בריאת שמים וארץ. אי לכך, כאן בחיבור הנצחי של קטורת עם חלבנה, הרומז וכולל "גאנץ" כלל ישראל, היא הראוי'ה לרמוז לעטרות הנצח.

ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש וגו', צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו ונועדתי שמה לבני ישראל, ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו ונקדש בכבודי, ואמרו ז"ל שכאן נאמר למשה בקרובי אקדש, לזה הקדים לומר ונועדתי שמה לבני ישראל, פירוש לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם, לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך עשות דבר אלא לצד ישראל, אבל לצדו אינו צריך לאיום זה: אני ה' אלהיהם, טעם שכפל לומר כן ב' פעמים, אולי שנתכוון לרבות אפילו בזמן שאין שכינתו בתוכנו הוא ה' אלהינו לו אנחנו:  או ירצה על זה הדרך בידיעתם ובהכרתם הדבר כאומרו בתחלה וידעו וגו' בזה יהיו ראוים ליקרות שמי עליהם, לומר ה' אלהיהם, אבל זולת זה יפרקו עול ויהיו לאלהים אחרים ב"מ. האור החיים הקדוש מלמדינו עניינה של משכן זה לעודד ראיית השראת השכינה. אך גם בהסרתו עדיין שכינה שורה בישראל. עיקר העיקרים של המשכן הוא כדי שידעו שהקב"ה שוכן בתוכינו. ממילא ראויים דברי בעל החרדים שכל אחד ואחד בלבבו משכן יבנה להדר כבודו ולמשכן מזבח אשים לקרני הודו ולנר תמיד נקח לנו את אש העקידה ולקרבן נקריב לו את נפשינו היחידה.

מחיית עמלק יסודה בגירוש הקרירות, והמקרה. לדעת שיש השגחה תמידית. לפני פורים בפרט. אוי'ה לנו שיום נשגב זה לדאבון לב ונפש הפך ליום של חוכא ואיטלולא. יום שרואים את ההשגחה מציץ מן החרכים, קול דודי דופק-וזועק הנה זה בא. השנה, בל נסגור את הדלת ,נפתח את הדלת לעצמינו שיהי'ה לנו אורה-אור שבעת הימים, שמחה-כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ששון-ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה, ויקר-ככה יעשה לאיש אשר "המלך" חפץ ביקרו.

·     מעניין מאד שגילוי השם בפסוק יבוא המלך והמן היום. אלא, שמגילת אסתר שהיא עיקר האמונה בדורינו. הכל בהסתר, ולא הי'ה במגילה זמן הסתר יותר גדול, ואכזבה ליהודים מהרגע שאסתר המלכה "אחת משלנו" הזמינה את הצורר הגדול, המן כדי לשתות עמו. ברגעים כאלו יהודים נשברים, אזי הם פונים ל"אחד יחיד ומיוחד" שבידו לעזור, אין לנו על מי להשען אלא עליו. הוי אומר, הרמז בתורה לאסתר, של ואנכי הסתיר אסתיר פני, מרמזת שזאת היא אופן הנס. תוך כדי הסתר פנים. שם בעומק הייאוש ,שם הקב"ה מתגלה, שם מתגלה הישועה. ללמדינו, כאשר אנחנו באמת זקוקים לישועה, לפני שאנחנו מנסים כל מיני "פרוטקציות" וכו', כדאי שנשים פנינו וליבנו אליו יתב"ש בתפילה. בפרד כאשר אנחנו בהרגשה של בעומק הבור תחתית נדע שהקב"ה הופך מספד למחול. רק לפנות אליו, והוא עוזר.

·     אנחנו מתמידים לשיר ונהפוך הו"א. מה העניין. אלא, שם נהפוך את הוא (משמאל לימין) נקבל את המלה או"ה. אנחנו יודעים שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד למחייתה השלמה של עמלק. מה חסר למלים כעת, כאשר נתבונן בפסוק " כי יד על כס י-ה, הוי אומר שחסר א' כדי שיהי'ה הכסא שלם והאותיות ו-ה כדי שהשם יהיה שלם. על כן אנחנו שרים ומבקשים שהקב"ה יהפוך הו"א לא"וה וממילא השם והכסא יוכלו להיות בשלמותם.

·     חור כרפס ותכלת. לכאורה חור זה בנה של מרים שנהרג ע"י חוטאי העגל, עזר למשה בתפילתו במלחמת עמלק. כרפס, מסימני הסדר שלמסקנת הגמרא, כדי שישאלו התינוקות. תכלת, הלא היא תכלת של ציצית, המזכירה את יציאת מצריים ומכת בכורות (ע"פ רש"י סוף שלח) וכמובן את כל שאר המצוות. דברים אלו היו בכניסה למשתה של אחשורוש כדי שכל יהודי ויהודי יזכור למה לא כדאי להשתתף בסעודת הרשע. חור - הרי הראשון שנהרג בגלל שמחה ברשעים כאלו שקמו לצחק. כרפס, כדי שישאלו התינוקות הוי אומר, אבות ובנים יחד. מי שרוצה לחנך את ידיו אי אפשר שילך למקומות אשר כשרותם הרוחני מוטלת בספק, אחר כך יגמגמו לילדים מדוע "למבוגרים" כמוהו, זה כשר. תכלת, מזכיר את היום אשר הקב"ה הבדיל בינינו לבין הגויים. היום בו גאלנו מטומאת מצרים ולימדונו שמיום היותינו, לא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. אלו היו שלושת הסימנים לבל יהנו מסעודת אותו הרשע. אבל, לאחר כל זאת, הסימנים לא הזכירו לעם קדושים להיות פרושים מסעודתו של אותו רשע, נתן הקב"ה להיות אחוז בחבלי בוץ, בוץ של בגדי הכהן גדול ביום הכפורים. הסיר את גורלינו, לה' ברגע שנענו לבקשת מרדכי לצום שלושת ימים. ממילא קדושת הבוץ נתן לנו יום קבלת התורה מאהבה. ללמדינו, מי שחטא, ישוב ויסלח לו.