בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
קשה לנו עד מאד. הנה חודש
ניסן בפתח. חודש אשר ישועות בו מקיפות. הרבי הזקן רבי יצחק מוורקא זצוק"ל היה
מפרש זאת באופן של למכור בהקפה. כעת ייתכן שאיננו ראויים לישועה, אז הקב"ה,
תן לנו ישועה בהקפה, על החשבון, ובעזרת השם יתברך נשלים את החסר. וכאן השאלה
הבוערת, מה חסר. מה חסר ב"ויקהל" שלנו שהוא נהי'ה "פקודי",
נלקח כפיקדון. מה לא רצוי בבתי כנסיות ובבתי המדרשות שהקב"ה שלח מחלה זו כדי
לסוגרם. מה. האמת, יש לנו את הנבואה האחרונה של מלאכי, הנבואה הזאת אמורה לשלוח
מסר לנו. מסר חזק. אמנם זה ההפטרה של שבת הגדול אבל, כנבואה האחרונה שהייתה אי
פעם, לכאורה המסר הזה הוא חי וקיים. עכשווי. הפסוק הראשון שגורה בפינו. וערבה לה'
מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, ממש מסר מרחיב לב. מגיע הפסוק
השני "וקרבתי אליכם, למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים,
ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר, ולא יראוני אמר, ה' צבאות." מפחיד, כמה שקרים
שמענו בשבועות האחרונים. דווקא מאנשים שידוע שאין להם שום קשר לשום דבר שבקדושה,
אבל בכל הנוגע לעושק, ידם לא נקיות. ומעל לכל חברי יש עתיד וישראל (ממש לא)
ביתינו, שאין להם ולו קורטוב קטן של יראת שמיים. הנביא בא בחשבון עִם עַם ישראל,
שמההתחלה סרו מהדרך. כמה הקב"ה התחנן שישובו והם הקשו עורף. "במארה אתם
ניארים, ואותי אתם קובעים הגוי, כולו." את המארה מרגישים. והקב"ה
צועק לנו "היקבע", למה אנחנו עובדים אותו במצוות אנשים מלומדה. איפה קצת
התעוררות. איפה קצת לב. טיפה נשמה. המסר הזה שייך לנו. אנחנו יכולים להתפלל יותר
טוב. ללמוד יותר טוב. והנה ממש מה שקורה מול העיניים שלנו. ממש כמו שמלאכי חי
בתוכינו וצועק מקירות ליבו "אמרתם, שוא עבוד אלוקים ומה בצע, כי שמרנו
משמרתו, וכי הלכנו קדורנית, מפני ה' צבאות ועתה, אנחנו מאשרים
זדים גםנבנו עושי רשעה, גם בחנו אלוקים ויימלטו". הנה, ההבלים של
החילונים המנסים לשכנע למה לא לעבוד את השי"ת. אלו המאשרים זדים אשר טבחו בנו
ושמחים בדם יהודים הנשפך ארצה. אותם הם אוהבים ואת שומרי תורה ומצוות מתעבים
בתיעוב חסר הגיון. כל אלה אשר תמהו מדוע התעקשנו להשאיר את היכלי הישיבות פתוחות,
הנביא אומר לנו הוראה ברורה, הסכיתו ושמעו "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה',
וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו והיו
לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה; וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש, על בנו
העובד אותו". רוצים להנצל מהמארה, ראשית חכמה זה להיות יראי שמיים. שנית
בקבוצות להפיץ דבר השי"ת, בגאון, בלי להתבייש. כל מילה של תורה נרשם. אלו
בניו חביביו של המקום. "ושבתם, וראיתם, בין צדיק, לרשע בין עובד אלוקים,
לאשר לא עבדו." מה חז"ל למדונו, מי נחשב עובד השי"ת, זה הלומד פרקו
מאה פעמים ואחת. מעבר לרגיל. מעבר למלומדה. בימים ההם זה יהיה ניכר לעין כל מי
שבאמת היה חבוק ודבוק בהשי"ת ומי היה בקושי ב"כאילו" ומי היו
משניאיו. כי הנה
היום בא, בוער כתנור; והיו כל זדים וכל עושה רשעה, קש, וליהט אותם היום הבא אמר ה'
צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף. כ וזרחה
לכם יראי שמי, שמש צדקה, ומרפא, בכנפיה ויצאתם ופשתם, כעגלי מרבק ועסותם
רשעים כי יהיו אפר, תחת כפות רגליכם: ביום אשר אני עושה, אמר ה' צבאות" הדברים ברורים כשמש בצהריים.
ובעצם הלא המה כתובים על דברי פרשת השבוע. מה המשפט שנאמר הכי הרבה פעמים בפרשה,
כאשר צווה ה' את משה. תסתכלו על הפרשה מתחילתה, באיזה התלהבות עם ישראל יצא להביא
את נדבת המשכן. תוך יום הכל היה. משם הוסיפו לעשות את העבודה בהתלהבות קודש. כל
דבר ודבר נבדק ואכן עשו כאשר ציווה ה' את משה. בלי לפספס אפילו פיפס קטן. משה
רבינו כל כך התלהב ובירך אותם ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה
ידינו כונניהו. מה שנותר לנו זה לומר בשיא הרצינות, שונאיך נדוש נא, במדותך פעולתם
כבראשונה, כאשר שמענו כן עוד חיש נא, ותיטיב לנו בטובך בראשון לחדשי השנה.
וביום השביעי יהיה לכם קדש, ולא תעשו בו אפילו מלאכת המשכן: כל העושה
בו מלאכה יומת, אף על פי שהיא מלאכת מצוה: הספורנו
מסביר לנו באר היטיב את יסודה של שבת. זה לא עובד על פי כללי השכל שלנו. דבר מצוה,
לבנות משכן או בית המקדש, זה באמת חשוב מאד, אבל, בכל זאת, כמה שהא חשובה היא אינה
דוחה שבת. משכנו / מקדשו של השי"ת היא מרכזו של הפעילות של עם ישראל. אכן, תוך
כדי עבודת השי"ת יעשו דברים שליחיד ייחשב חילול שבת, במקדשו זה נחשב עבודת
השי"ת. מכל מקום, שבת שהיא החותמת של עם ישראל בברית עם הקב"ה חייב
להשמר מכל משמר בפרט בייסוד הבית ובהבנותו. מאחר ששבת היא יסוד הדת. הנה מה שרבינו
בחיי מוסיף בנידון "כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה". שבת היא למעשה יסוד, סוד וקיום הבריאה. לכן יש
לשמרה ולהגן עליה בבואה ובצאתה. להפרידה משאר ימות השבוע, מידי שבוע, כדי לחזק קדושתה.
שמא תאמרו הרי ישנם כל מיני מעשה פטור, כמקלקל. בא הרשב"ם להבהיא "לא תבערו
אש, אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת", הוי אומר, שמירת שבת היא מלאכת מחשבת. מה הפועל
יוצא של המעשה העכשווי. ברגע שזה לשום צורך הוי אומר שיש כאן חילון וחילול שבת.
לכן, נקדש את השבת במקהלותינו, נקדשה על הגפן. נזכור שעצם קיומינו בזכות שבת, שאדם
הראשון לא נהרג בזכות שבת. ממילא עלינו לקדשה מבואה ועד צאתה.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל. והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו: וכלשון הזה מצאתי במדרש רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל: ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה: הרמב"ן
בא לחדד את מה שמובא לגבי הטמנת חמין, להוציא מלבם של צדוקים. הדברים מונחים בין
השורות. אומר הרמב"ן מה נאסר בשבת, המלאכה של עשיית החמין, בכל צורה, אפי'ה,
בישול והדלקת אש. אבל, עצם החמין עצמם מותר ואף חובה, כי יש חובה לענג את השבת.
לכן, הרמב"ן בא להדגיש אל נכון, שיש לענג את השבת אבל לא תוך כדי חילולה.
מאידך גיסא, הספורנו מפרש, לא תבערו אש, אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת: שיש עניין
שונה לחלוטין בלא תבערו. אש, נחשב ליסוד למלאכות הרבה. בין אם מדובר בהכנת מזון או
כלי עבודה, מאור או ביגוד משתמשים באש. לכן יש חשיבות להדגיש את הלאו של הבערה
לעומת שאר המלאכות. רש"י מביא את המחלוקת של חכמים ורבי נתן אם הבערה ללאו או
לחלק יצאת. אם לחלק יצאת, מובן, למה דווקא הבערה, כי היא המלאכה אשר יש צורך
להשתמש בה בערב שבת. חייבים להדליק הנר ולהטמין. גם בבית המקדש, הדליקו נרות בשבת
וכן את המערכה, למרות שאת לחם הפנים אפו בערב שבת. הוי אומר שהבערה יש בעצמה
חילוקים מחילוקים שונים, לה נאה ויאה לחלק. וביתר עומק, אנחנו ממתינים ליום שכולו
שבת ומנוחה. אנחנו גם יודעים שהבית נחרב באש. באש הבית עתיד להבנות. ממילא, המצפים
לבנין מתוך האש יש להם לעסוק באש, מימינו אש דת למו. אש התורה. אתערותא דאש מלתתא
יעורר אש העליון, ויקויים בנו מקרא מלא "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד
אהיה בתוכה".
משכן העדות, ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים, ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות, ב', אשר פקד על פי משה, ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה, ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים, אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים, אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא: הספורנו בא ללמדינו אשר משכן השי"ת, ולו המקדש מעט
וארבעת האמות של ההלכה שנשארו להקב"ה בעולמינו יהיו מזוקקים קודש קדשים. אחרת
לא ישאר מהם זכר. הבה נתבונן, המשכן שנעשה ע"י אנשי דור דעה אשר שרתה בהם רוח
הקודש נגנזה לדורות. הנה, שלמה המלך, החכם מכל אדם, אשר בנה את הבית על פי ההדרכה
של נעים זמירות ישראל, דוד מלכא משיחא. לא הצליח להכניס לבית מספיק כח שלא ייחרב.
קל וחומר על בית שני אשר נבנה כאשר עם ישראל רחוקים מאד ממיטבם. לכן, אנו, יתמי
דיתמי, אשר אין לנו בית, חייבים ליצור לכל הפחות, שהתורה שלנו, ביתינו הרוחני,
יהי'ה בית מיוסד על אדני קודש. ללמוד על פי המסורה. ללמוד כי זה כל חיינו. לסלק את
הקרדום לחפור, את הלימוד לקנטר. ללמוד כי זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. אזי,
ישכון עדות בישראל אשר ראויים הם לשוב לבנין שלם בהר מרום הרים.
ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בשעת הקמתו: כי שכן עליו הענן.
מיד להראות חיבתו של הקב"ה על ישראל אח"כ היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון כדכתיב ונועדתו שמה ודברתי אתך מבין שני הכרובים. ואז בא משה אל אהל מועד כדכתיב ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול וגו' מבין שני הכרובים וידבר אליו. וכן אתה מוצא בבית עולמים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן ואחר כך היה צמצמם שכינתו על הארון בין הבדים: הרשב"ם, אבי אבות הפשטנים, יוצא מגדרו לחנך אותנו, עד
כמה הקב"ה אוהב את עמו ישראל. אילו היינו שמים לב לזה, למעשה כאשר אנחנו
שלושה פעמים ביום אומרים הטוב כי לא כלו רחמיך, בעצם מודים על כך, השאלה אם הפה
מגלה זאת ללב. בכל זאת גם היום כאשר יהודי מתישב ללמוד תורה כמו שצריך, מיד מתגלה
עליו השכינה. גם זאת מאהבת השי"ת את עמו. אנחנו בעצם בכל מאדנו ונפשינו מצפים
שנראה את השכינה שורה עלינו, בעיניים גשמיות. הבה נתבונן יחד בפיוט של מוסף " ולירושלים מופת הוחק בו כסות. הקב"ה שם חוק להסתיר שכינתו מעין כל חי להתכסות.
עד אשר יגיע הזמן של נקמות אשר בלב מכסות. יום ה' הגדול
אשר ינקום מאת הגוים על כל מה שהרעו לנו וטימאו אותנו בטומאתם. נתכנו במועד זה היות
טכסות. בחג המצות המתקרב ובא יש לצפות לטכס של איבוד הגוים. יתכן
שיש לנו לקחת העצה אשר עשו אבותינו לפני יציאת מצרים וזה הכנת שה לבית אבות מנות
במכסות. זה יסובב שתכלית הכוסות,
יהי'ה הכוס של והבאתי, המתוק של כל הכוסות. "סבות עליו עסיס ארבע כוסות: חזן
ארבע כוסות כבמחזה. בארת זה מזה לחוזה. כאשר שמענו כן עוד נחזה. רצנו כשי בחדש הזה" זאת תפילתינו שהקב"ה ירצינו כמתנה בדיוק כמו
שהי'ה בימי יציאת מצרים. אם נתכונן באמונה שלימה, ודאי שנזכה, עוד השנה לאכול מן
הזבחים ומן הפסחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה