בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
ובכן יתקדש שמך ה'. זה היסוד של ראש
השנה. כל יהודי ויהודי מתכוון בתפילתו להכליל עצמו עם כלל ישראל. כמו שהשונמית
אמרה לאלישע הנביא, בתוך עמי אנכי יושבת. אף אחד לא רוצה לעבור יחידי. בתוך הכלל,
יחד שבטי ישראל, אזי בישורון מלך. מה עניין המלכות, שיגדל ויתקדש שמו של
הקב"ה בעולם. לשם כך הקב"ה בחר בנו, בעם ישראל, כדי להרבות כבוד שמיים
ולקדש שמו. בתורה, היום נקרא יום תרועה. יום שאנחנו מעוררים את הרעות והידידות. הרעות
והידידות הם מיסודי היסודות של הקשר שלנו לבורא עולם. כאשר אנחנו מתייצבים
ומכריזים, לדור ודור המליכו לא-ל, כי הוא לבדו מרום וקדוש, אנחנו מקבלים את עול
מלכותו, עול תורתו ועול מצוותיו. ברור מעל כל ספק שאנחנו רוצים ליחתם
מיד בספרן של צדיקים. ברגע שנקבל על עצמינו, שנשתדל בכל רגע נתון, שאנחנו עם קדוש
להשי"ת קדוש, נתבונן קצת יותר לעומק לפני שאנחנו מדברים, לפני שאנחנו עושים
מעשים, אזי הקב"ה יראה את פתיחת הלב שהיא במקומה ויחדש עלינו שנה טובה
ומתוקה, שנת גאולה וישועה לחיים טובים ולשלום.
מי מלל לאברהם. לשון שבח וחשיבות הוא, ראו מי הוא וכמה הוא גדול ושומר הבטחתו
ומבטיח ועושה. לשון הרמב"ן. הוי
אומר, ביום זה אמורים להתחבר ל"ברוך שומר הבטחתו" לא פחות מליל הסדר.
ניתן להבין זאת בתוספת דברי הספורנו "ואברהם בן מאת שנה, ועם כל זה מל את בנו ולא חס על אותו בן זקונים". הנה אברהם אבינו שלא חס על עצמו, אבל כרחם אב על
בנים, הי'ה מתאים (לדעת הספורנו) שלא ימול את בנו. אבל כחלק לייסוד עם דבק בקונו,
ודאי שחס על רוחניותו של בנו. כי לכך הקב"ה נתן לו בן, כדי לשמור על רצף של
השרשרת הקדושה של עם ישראל. זהו ההליכה בדרכו של הקב"ה לשמור על הברית –
ההבטחה. זה מביא ומקשר אותנו לקריאה של יום השני – העקדה. הנה דבריו המדהימים של
הספורנו בפתיחת העקדה. "נסה את אברהם כיון שיהיה בפעל אוהב וירא כמו שהיה בכח ובזה ידמה יותר לבוראו
שהוא טוב לעולם בפועל כי אמנם הכונה במציאת האדם היתה שידמה לבוראו כפי האפשר כאשר
העיד באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
מהו מבחן האהבה, קיום ההבטחה, לעמוד בדיבור, דבקות במטרה. בזה יבוא הנוצר להיות
בדומה ליוצר עד כמה שזה ניתן. לכן "היחיד" ביקש מה"אחד" (אחד
הי'ה אברהם) את יחידו, אהובו. כשם שהקריבו בברית קודש כן יש להעלותו למעלה מזה
כלשון הרמב"ן "קח נא את בנך את יחידך. בעבור היותו בן הגבירה, והוא לבדו אשר יקרא לו זרע קראו יחידו,
ובא הלשון להגדיל המצוה, אמר קח נא את בנך היחיד האהוב יצחק והעלהו עולה לפני". זה המכוון של להיות דבוק, לקרבן אקריב לו את נפשי
היחידה. ביסוד זה אנו מחוייבים להמשיך כחוט משולש אשר לא יינתק, כמבואר בספורנו
פרשת האזינו שנקרא ביום השלישי "כי שם ה' אקרא, הנה קורא שם ה' הוא המתפלל כאמרו קראתי שמך ה' מבור תחתיות
וכן ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם, אמר א"כ כאשר אתפלל על קבוץ גליות
באמרי כנשר יעיר קנו ועל ביאת המשיח באמרי ה' בדד ינחנו ובסוף השירה באמרי הריננו גוים
עמו אתם שידעתם גדלו במופתים שכליים מבוארים בתורתו, הבו גודל לאלהינו, אל תיחסו אליו
השתנות על מה שיסופר בשירה מהעתידות לישראל ושיהפך לכם לאויב כי ידעתם במופתי תורתו
שהוא חצור בלתי משתנה לא קצרה ידו מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע וגם כן לא תיחסו אליו
עול אחרי שידעתם במופתים כי תמים פעלו במציאות, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ובזה
נודע: כי כל דרכיו משפט, דרכי טובו ומדת דינו כולם משפט בלי ספק: אל אמונה, נאמן במה שנשבע לאבות להיטיב לבנים בזכותם של אבות: ואין עול, בהביאו פורענות: צדיק, צדקות אהב ובצדקתו לא יטוש את עמו: וישר הוא, שלא לקפח שכר כל ברי'ה". כל עניין התפילה והשבח וההמלכה, מלבד חידוש הרעות
על ידי הרועה, זהו חידוש האמנה של האמונה. שעל כל מדה ומדה הוי מודה לו כי הכל
מאתו. וביותר שמחשב את המחשבות כמו שמזכירים בהפטרת יום הראשון דמלכות מתפילת חנה
ע"פ רש"י כי אל דעות ה'. יודע מה
שבלבבכם: ולו נתכנו עלילות. כל מעשי האדם נמנין לפניו. לכן, הבו גודל, כי מי מאיתנו לא ברור מה עובר במחשבותינו,
לכן, בעת פרעון נדע לשבחו שהרי כוון בדיוק, משלם לאיש כגמולו. ברגע כזה אנו מטים
לדברי ההפטרה של ירמי'ה מיומא אריכתא ע"פ המלבים "מרחוק ה' נראה לי ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת
בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות
וימצאו מרגוע, ואז יאמר ה' עליהם אהבת עולם אהבתיך, כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם
מעולם, וע"י האהבה הזאת משכתיך מן הגלות במדת החסד, וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד
נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם, והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר,
שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם
ויהיה להם לאלהים בחסדו". הנה
הזמן להכיר ולחדש ברית אהבתינו לנצח נצחים.
וירא את המקום, ראה ענן קשור על ההר. זה הסימן של השראת השכינה, ענן קשור. אך, כאן וירא יכול
להיות בפירוש של ראי'ה וגם בפירוש של הבנה. הוא הבין שזה המקום שמכאן מתקבלות
התפילות. הבין את כל המאמץ שהי'ה צריך להקדיש להגיע למחוז חפצו, שהוא שער השמים. המקום
שיש להכשיר, ראשיתה יש להעפיל ולעלות ההר. אח"כ יצטרכו גם לכבוש את השדה כדי
שיוכל להקרא בית. לא כאברהם שקראה הר, כי מי יעלה בהר ה'. יחידי סגולה. ולא כיצחק
שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש. אבל כדי להיות בית, יש קודם להכין את ההר. ברגע
שהרכסים לבקעה, יש להכין הבקעה - השדה לקראת היותו בית. יעקב אבינו אכן, היגיע אל
המוכן. בית א'. זה ההבנה, שמוכן להכין את עניין יסוד המקום להיותו בית, כמו שדוד
המלך הכין את היסודות של הבית למרות שלא זכה לבנותו. זה יסוד השורש והעבודה בעבודת
השי"ת, ההכנה לקיום המצוה, ההכנה ללימוד, ההכנה לתפילה, ההכון לקראת א'. מתי
נדע שאכן אנחנו מוכנים ומזומנים, כאשר נראה את המקום מרחוק.
היום, הימים העתידין כמו עד היום הזה שבכל המקרא שכל הדורות הבאים
הקוראים את המקרא הזה אומרים עד היום הזה על היום שעומדים בו, ומ"א ה' יראה עקידה
זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים
בהר ה' יראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה. שני הפירושים אחד הם. היינו שעד היום אנחנו עומדים בזכות
העקדה, נעקדנו כצאן לטבח יובל עשרות פעמים במשך אלפיים שנות גלות, בכח עקדת יצחק, לצרף
עפר לעפר, עד כי שחה לעפר נפשינו. מכאן יש לקוות שאכן ה"קומה עזרתה לנו"
ממהרת לבוא למען שמו באהבה. לא עד היום הזה אלא עוד ביום זה.
היום הרת עולם. מלשון הריון. וידוע שלפני
כל לידה משביעים את התינוק להיות צדיק. ממילא, בכל ראש השנה, נולדים מחדש, יש שוב
הזדמנות לראות לקיים את השבועה במילואה. ללא חכמות. היום יעמיד במשפט כל באי
עולמים. עולמים דווקא. הרי נאמר שלא אומרים הלל בראש השנה שספרי החיים והמתים
פתוחים לפניו. כדי אכן לבדוק את ה"בושנו מכל דור". אבל, עדיין יש סיכוי להחזיק
מעמד. כי נפלתי קמתי. אבל הקימה צריכה להיות לשוב למעמד. אם כבנים אם כעבדים. או
כמו בני בכורי ישראל, כי נער ישראל ואוהבהו. היינו להיות תמים בדרכי השי"ת.
כמו ישראל סבא. או כמו, עבדי השי"ת. לא כן משה עבדי בכל ביתי נאמן הוא. ביטול
מוחלט לרבונו של עולם בכל זמן ועידן. או כיהושע עבדי, שדאג לכל הלומדים שיוכלו
ללמוד מתוך הרחבה. כמו יהושע אשר בלילה ההוא כאשר שמע מהמלאך, עתה באתי, על ביטול
התורה של כעת, מיד התישב ללמוד כל הלילה. הוא לקח אחריות מלאה. או כמו לעבד ה'
לדוד. אשר קבל כל ייסוריו באהבה. ולא עוד אלא שדרש אם אני חטאתי פגע בי ובמשפחתי
ואלה הצאן מה עשו. אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, הרחמנות הטבעית. אל תסתר פניך
ממנו. ואם כעבדים, אזי אין ברירה. חייבים אתערותא דלתתא, נשווע ועינינו לך תלויים,
עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו איום קדוש.
ארשת שפתינו יערב לפניך, דוד
המלך אומר בתהילים, וארשת שפתיו בל מנעת סלה. מבאר רבינו בחיי, בראשית עולה י'
בארשת, עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. ידוע גם מאמר חז"ל, אמר רב המנונא כל המתפלל
בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
כמו כן נאמר כל העונה אמן יהא שמי'ה רבה בכל כוחו נעשה שותף להקב"ה במעשה
בראשית. הנה, הקב"ה ברא באדם כוח נפלא של כח הדיבור. כאשר האדם מקלס לבוראו,
כדבעי, נעשה עמו שותף, כי בדבר ה' שמים נעשו. אבל, כדי להיות שותף, יש להבין, ה'
בעזך ישמח מלך. מאן מלכי, רבנן. העוסקים בהוויות דאביי ורבא. הם הם, השמחים בחדות
מעוז השי"ת. מאלו לא מנע השי"ת ארשת שפתותיהם. הם אכן זוכים לחיים
כמבואר בפרק. חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד. שהרי מי שדבק בנצחיות
התורה הרי הוא קיים לנצח. ממילא, מתחננים אנחנו, היות שבראש השנה נעשה שותפים עמך
בורא עולם השני אופנים, אם באמירת ויכולו, אם באמן יהא שמי'ה רבה, ממילא, קבל ארשת
שפתינו כאילו אנחנו מלכים.
שנהי'ה לראש ולא לזנב, וקשה
הרי אומרים הי'ה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אלא, בראש השנה מבקשים להיות ראש,
ראש דברך אמת, מה ראש דבריו אנכי ה' אלוקיך. ממילא רוצים שוב לשמוע ראשית הדברים,
וישמיענו שנית לעיני כל חי, אני ה' אלוקיכם.
