בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
הפרשה מלמדינו, מתחילה ועד סופה, איך
מרוממים את כלל ישראל. מללמדינו שצריכים שני יהודים כדי להיות שלמים במחצית השקל, לקדש
מעשה ידיהם בשמן המשחה, לקדש ידיים ורגליים בכיור, הנחלת המתנה טובה שיש בבית
גנזיו – שבת קודש ולשימו כאות בינינו לבין אבינו שבשמיים ועד למסירות נפש של משה
רבינו המתחנן לסליחת עם ישראל והבטחה שהשי"ת ישרה שכינתו בישראל. באופן רגיל
קשה מאד לתאר את אהבת השי"ת אילינו. הקב"ה כל הזמן מושיט את ידו אילינו
ומבקש שנשוב איליו. הוא שופך עלינו שפע ברכה וכל טוב. כל מה שחסר זה לפתוח את
העיניים ולהודות בכך. כאשר נתבונן מה הי'ה בהפטרה, אליהו הנביא מתקשה בהנהגת
הקב"ה להוריד גשם על עובדי עבודה זרה, מנהג זה איפשר לאחאב לטעון שכמו שקללת
משה רבינו אינה מתקיימת, גם קללת יהושע תלמידו לא קיימת. מות בני חיאל, זה מקרה.
לא בגלל שחיאל בנה את יריחו. אלי'הו הנביא קם לקנא את קנאת ה' צב-אות. והקב"ה
לא כל כך משתף פעולה. הוא מאכילו על ידי עורבים, לרמוז שהוא אכזר. הוא הורג את בן
האלמנה המארחת. הוא מחייבו לשוב ולתת גשם. והנה, בימי פורים, נתהפכה הקערה.
הקב"ה נותן להמן ליזום הריגת עם ישראל. ישאל השואל, מה נשתנה. אלא, בזמנו של
אחאב, עדיין הי'ה בית המקדש וסנהדרין. היו דרכים שיכלו לטפל בעובדי עבודה זרה. לעומת
זאת, בזמן של פורים, לא הי'ה לנו בית מקדש. חלק גדול של היהודים נכנסו למצב של
התדרדרות רוחנית שרק משהו מסעיר מאד יעורר אותם. אבל, גם כאן, על ידי מרדכי, צדיק
הדור, שב השי"ת לרחם על ישראל והעניק לנו חג שלא יסור מאיתנו לעולמים. ואנחנו
קיבלנו עלינו ללמוד את התורה ולקיים את המצוות באהבה. כולו רווח. לאחר זעקת הרבבות
ה' הוא האלוקים, למרות ששחטו את נביאי הבעל, שום דבר לא השתנה. לאחר פורים, התעלו
בעבודת השי"ת. ללמדינו, שהקב"ה אוהב את "כי תשא", לרומם את
ראשם של בני ישראל וכך לקרבם לאביהם שבשמיים.
בחכמה, מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד:
ובתבונה, מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד:
ובדעת, רוח הקדש.
מה הם שלושת ה"נקודות" הקריטיות להיות מופקד על מלאכת המשכן. הראשית לכל
חכמה הוא, איזהו
חכם הלומד מכל אדם. עצם זה שיש לו הכח והסבלנות לשמוע
מפי אחרים, לקלוט את הדברים ולהפנימם. לשלות מהתהום איזה שהיא
רעיון חכמתי.לא רק הדעה העצמית. זה כבר מדרג את האדם כחכם. אך, לפעמים חכמה כזאת היא חסרת פיתוח, צירף
הקב"ה
גם בינה, מבין דבר בתוך דבר. הנבון, יש לו את הכח
לפתח את נושא ולהופכו מתיאורי'ה
לריאלי'ה, להביאה מן הכח אל הפועל. משהו ממשי. ובכל
זאת, זה עדיין לא מספיק, כדי להיות מנהל העבודה של משכן השי"ת. ללא הכתוב השלישי, אין בשני הכוחות הקודמים
כלום. והיא דעת - רוח הקודש, היינו התחברות. מלשון והאדם ידע את חוה אשתו. אם
הוא אינו מחובר למה שמוטל עליו לעשות, הוא עושה זאת כמצוות אנשים מלומדה, כרובוט,
ללא לב, ללא מוח, לא כמלאכת שמים. ללא האינטואיצי'ה והחשק
העצמי לראות לבחון ולדייק את העניין, אזי האדם אינו מוכשר למלאכה זו ויתר על כן
הוא ממש "פיספס את הרכבת". כל החכמות האלו היו בבצלאל ואהליאב,
כנאמר תן לחכם ויחכם עוד. ומנין שהוא חכם מראשית שמו, בצל, כנאמר כי בצל הכסף בצל
החכמה וכן אהלי - אב מיהו האב באוהלה של תורה אם לא מי שהוא אב בחכמה. מעלות אלו
היו בהם כדי שיוכלו לחבר קרש לקרש, וו לקרס להפוך את המשכן לאחד ליחדא לאחד.
ובלב כל חכם לב וגו', ועוד
שאר חכמי לב שבכם וכל אשר נתתי בו חכמה ועשו את כל אשר צויתיך.
מהו ובלב כל חכם לב, יסוד הדברים שיש צורך באתערותא דלתתא, שהאדם עצמו
יכין את עצמו להיות כלי לקבל חכמה,הכנה זו נעשית ע"י הולך אל חכמים ויחכם.
מעצמו מטה אוזן לשמוע. אם האדם מכיר את עצמו שניחון במידות אלו, מטה אוזן לשמוע,
מעבד את הדברים וחי על פיהם אזי יש לו מקום בצוות מלאכת בית ה'. אבל, אם אינו בר
הכי, הוא סומך על דעתו הוא, אין לו מה לחפש במלאכת בית ה'. מדוע, כי איהו
חכמה. ומי שרוצה לקיים לדבקה בו חייב קריטריון ראשי זה. אך לא די בכך, לאחר שיש
לו חכמה, צריך לדאוג שלא יהי'ה מהחכמים המה להרע, ולהטיב לא ידעו.לכן, צריך גם אתערותא
דלעילא, שהשי"ת יתן מפיו חכמה ותבונה. שמא תאמרו איך ידעו זאת, ע"י
שמתקרב מעצמו למלאכת
בית השי"ת, הוא מהמתנדבים בעם ממילא סימן שיש
בידו הכוחות הדרושים לעסוק במלאכת שמים.
ויתן אל משה ככלותו, אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים
יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו
לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך עד שהוצרך לעשות
משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל, כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן
הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב, והמה מרו והשחיתו דרכם
ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. הנה הספורנו מביא לנו את התמרור. מדוע שוב ושוב אנחנו
מפסידים את רגע הקסום של ביאת משיח צדקינו. אם היינו מבינים, יכלנו כולם להיות
כהנים. עד עצם היום הזה. אולי כדאי שנעצור ונשאל את עצמינו, מתי לאחרונה התכוננו
לעשות מצוות כפי רצון השי"ת. מתי קיימנו מצווה בשלמותה ללא כל פניות צדדיות.
מאחר שמן הסתם קשה להעלות בזיכרונינו מתי זה קרה, נמשיך לשאול, מדוע עדיין לא בא
הגואל, מדוע הגלות מתארכת. זה בגלל החלטות מוטעות. טוב, הנה הודענו וידענו שאנחנו
טועים. מה הלאה. מדוע טועים, את זה ניתן למצוא בדברי האור החיים הקדוש "ובדרך רמז תתבאר על זה הדרך, כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר
יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה, בהלקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב
לאנשי דמים ומרמה, ויבהילו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים, או יכחיש בר מינן אושר
הצדיקים כי אין טוב בעמל האלהיי, או יחשוב כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו והורעה
חזקתו לטוב, אשר על כן אמר ה' כי תשא את ראש בני ישראל פירוש אם תראה שיסתלק ראש בני
ישראל בלא עת, ולא יעלה בכלח כעלות גדיש בעתו, הטעם הוא לפקודיהם, על דרך אומרם ז"ל
בפסוק אשכול הכופר דודי לי, ואמרו ז"ל איש שהכל בו, הוא כופר נפשם של ישראל, והוא
אומרו לפקודיהם, לשון חסרון, על דרך אומרו ולא נפקד ממנו איש, כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו
לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל, ותתבאר גם כן לפקודיהם,
על דרך אומרם בזוהר בפסוק כל העובר על הפקודים, כל העובר על המצות, לומר כי טעם החסרון
הוא לצד עוברם על מצות ה', ומעתה לא יחשוב אדם רע לא על המסלק למה, ולא על המסתלק כי
נסתרו בלתי הגון". היינו הצדיק אבד
ואין איש שם על לב. מה עשה הצדיק בעולמו, כמה תורה חסר כעת בעולם ומי ישלים זאת.
הנה, האור החיים אומר מה המסקנא הרגילה אשר אנו נוטים להסיק, אין תוכו כברו, מה זה
נוגע אלי. אם רק ניקח מקצת מגדולי הדור אשר יום פטירתם הוא בחודש אדר. נלמד
ממעשיהם. נדבוק באופן אשר קבלו והתנהגו כלפי כל יהודי באשר הוא שם. נתיחס ללימוד
התורה ולעבודת השי"ת כפי שהם אכן עשו, והי'ה זה שכרינו. לכן, לבל ניפול
למחשבות שאינם הגונות על צדיקי עולם, העצה היעוצה תמיד, זה לעבוד את השי"ת
וללמוד תורתו הקדושה עם התחדשות. כמו שהרמב"ן מביא בסוף הפרשה "כתב לך את הדברים האלה. צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני
העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה, כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות
ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות. ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש
כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים: והנכון בעיני, כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים
על הברית, הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה שלא יפר הוא להם בריתו, ואמר למשה שיכתוב
התנאין, וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. וטעם אתך, כי בעבורך
עשיתי עמהם, ולא הוצרכו הם להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות
להם ברית במחילה שמחל להם, וכתב המחילה והתנאין", היינו לשנות כוון, לסור מרע ולחדש ברית ימי קדם
באותה חשק והתלהבות. כאשר ננהג כך, נפסיק להפסיד ויישמעו פעמי ינון בב"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה