בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
פורים. מצוות היום כל שנה מקבלים איזה
חידוש משל עצמם. אכן, מי שמכין לעצמו את המגילה, כל שנה רואה בה אקטואלי'ה. כל שנה
רואה בה חידוש. הנה, נאמר במגילה, ומשלוח מנות איש לרעהו. מי האיש, הוי אומר
הקב"ה, כמו שנאמר "ה' איש מלחמה". ומי עוד נקרא איש, הצדיקים,
"והאיש משה", "איש יהודי הי'ה בשושן הבירה ושמו מרדכי".
ממילא, הצדיקים הם הרעים של השי"ת. הם בכוחם לבטל כל גזירה. בדיוק כמו שמשה
רבינו ביטל את גזירת הכלי'ה של עם ישראל לאחר חטא העגל, כך מרדכי ביטל את גזירת
המן הרשע להשמיד את הכל. לכן נאמר "מנות", כי זה בכפולה. צדיק גוזר
והקב"ה מקיים. תמיד. והיסוד זה על ידי התפילה. ויהי רצון שנזכה לבקוע ולפתוח
את הפתחו של חודו של מחט כדי שנזכה השנה שנקבל עד כל המלכות, מלכות פה תורה שבעל
פה ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.
מאי פורים. מדוע בחרנו בשם פורים ולא בשל גורל. אלא,
חז"ל ראו מעלת יום הפורים – כיפורים. מה שלא עשו הנביאים עשתה הסרת הטבעת.
מהו טבעת. מלשון טבע. הקב"ה הסיר את הנהגת "הטבע", והחל הנהגת בתוך
הטבע. היינו הסתר פנים. ידוע שכאשר לובשים טבעת לא רואים את הפנים, את התוכו רצוף
אהבה. לא מבינים שיבוא המלך והמן היום,
זה השכינה הקדושה. כאשר שמים לב, שעמו אנכי בצרה, שהקב"ה ממש בתוך כל העסק,
אזי "אעשה כדבר המלך". זהו פורים, לעמוד ולראות שלמרות עבדי אחשורוש
אנן, עדיין ניתן להלל במגילה. בעיונה, לימודה והסקת מסקנותיה, שליהודים יש אורה זו
תורה, ושמחה זו יום טוב, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין שבראש. ועל זה יש להודות
ולהלל.
הרמכים. לכאורה יש כאן סתירה מיני'ה ובי'ה. או שהם רמים או
שהם מכים. אלא, שיש לומר שהם רוכבי רכש, היינו הם היו מעל רכושם. לא התעמקו בעשרת
הטפחים של הגשמיות. אבל, השתמשו בגשמיות ככלי להביא מסר הגאולה. ממילא השתמשו
בשמינית שבשמינית המותרת. למי שרצה, יכל לראות בהם, רמים, אך לבם נשבר בקרבם והיו
בעצם מכים, בטלים לעשות רצון צדיק הדור, מרדכי.
וגילו ברעדה. זה פורים. היינו שיש להיות שמחים במה
שהקב"ה מרעיד שמים וארץ ומבשר לבאי עולם, שלמרות שיש עדיין הסתר פנים,
הקב"ה מציץ מן החרכים לדעת היכן היהודי שמחפש ורוצה להתקרב להקב"ה בכל
מאודו ונפשו.
נס פורים נתהווה במשתה היין. ממש כמו בעניין הקטורת של
המגפה לאחר עדת קורח שאהרן הכהן יצא עם מחתה וכפר על העם. כאשר עם ישראל נמצאים
בצום שלושת ימים, אין יותר תמיהה של מלך, מנותק מהמתרחש מתחת לאפו, אשר הולל על
משתה יין. לכן, עם ישראל אשר ביטלו ד' כוסות שלכל הדעות שיש בהם שיעור שכרות, זכו
לנס במשתה היין. כדי להראות שיש ביין, זכרהו, לזכור את ה' על היין. בכל עת של שמחה
ויום טוב מקדשין על היין. יינה של תורה, נקרא פנימיות התורה, של נכנס יין, יצא
סוד. הסוד, שהקב"ה הוא זה שנתן לנו יין לקדש ולשמוח.
מי הוא זה ואי זה הוא. בשלושה מקומות נאמר בנ"ך מי הוא
זה. בירמי'ה, המכוון למי שיש לו את האומץ להתקרב להקב"ה. בתהילים, המכוון
להקב"ה בכבודו ובעצמו. כאן, אחשורוש שואל מי זה שגרם את כל זה. כאן הוא הוסיף
ואי זה הוא. השאלה, האם יש כאן עניין של השגחה פרטית או שמא יש כאן
"אפאיהם". אבל, המסקנא היא, האשם הוא, איש צר, צר מוחין דל ומלא יצרים
אפלים, זה שעבר על המן העץ אשר לא ציוויתי. זה הרע אשר גרם. זה שצדיק הדור אסר על
השתתפות בסעודת הרשע ועם ישראל נהר לשם למלאות כריסם. כעת, חזרו לדעת מי הוא זה,
זה שפנו אליו בצרתם, וענה להם. וכשם שענה למרדכי ואסתר בשושן הבירה כן יענה לכל
תפילותינו ביום הפורים הזה ונזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בירושלם קרתא
דשופריא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה