בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
בא אל פרעה. כדי להוכיח את פרעה,
הקב"ה מצווה למשה רבינו להגיע קרוב אליו. שינסה להכנס לתוך
"נעליו". ללמדינו, כאשר אתה בא להוכיח מישהו, לייסרו, מוטל עליך להרגיש
כמוהו. לעבור את מה שהוא עובר. כעת, לאחר שהקב"ה לקח מפרעה את הבחירה, משה
רבינו יכל לטעון, זה ממש לא משנה את הגישה שלי לפרעה. משה רבינו יכל לבקש
"להכנס בו" בכל הכוח. ובכל זאת הקב"ה מנע זאת ממנו. כדי שלפרעה לא
יהי'ה שום תירוץ של חוסר ברירה. והנה, פתאום פרעה מנסה להופיע כ"פדגוג",
מחנך "משכמו ומטה". הוא מנסה להסביר למשה רבינו איך עושים את עבודת
השי"ת. קומץ זקנים, אשר בכיס האחורי כיפה מקופלת הנשלפת לצורך אמירת קדיש.
"שילכו רק הגברים". משה רבינו מעמידו על גודל טעותו. עם ישראל עומד
דווקא על הנוער. על תינוקות של בית רבן. אנחנו אמנם עם של זקנים, אבל, רק כאשר יש
זקנים עם נערים, אזי יהללו את שם השי"ת. אין עם ישראל בלי הנוער. אלו הן
מיסודות הפרשה. הפרשה בה הפכנו לבני חורין. הפרשה שקיבלנו בה את המצווה הראשונה
שלנו כעם. הפרשה שבה לומדים ומנחילים אמונה לדורות. הבה נלמד ונלמד את הפרשה כדבעי
כדי שיקויים בנו כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו ניסים ונפלאות כבימים ההם, בזמן הזה.
את אשר התעללתי. על דרך הפשט שחקתי בהם כשעשיתי בהם נקמות גדולות כלשון יושב בשמים ישחק ה'
ילעג למו: וידעתם כי אני ה'. לשעה ולדורות כי מתוך המוסר הזה שנתן הקב"ה במצרים
יכירו ישראל לדורות וידעו שמו הגדול, גם אומות העולם יתיסרו בהם ויראו ויקחו מוסר,
כענין שכתוב בפלשתים כשעכבו ארון הברית אצלם ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים
ופרעה את לבם הלא כאשר התעלל בהם וישלחם וילכו. ויתכן לפרש אשר התעללתי שהוא לשון
עלה כי המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות כלשון הודיעו בעמים
עלילותיו, וכתיב ולו נתכנו עלילות, וזהו שתרגם אונקלוס ית נסין דעבדית במצרים, וכן
הזכיר דוד על הקב"ה נורא עלילה על בני אדם, ונקראו כל הפעולות עלילות מפני
שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה וכל הנמצאים עלולים אצלו: ובאר הכתוב כי מתוך
עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה כמו שידוע כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו
בעולם, מזה אמר הנביא ואנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים יאמר מארץ מצרים התחילו
הבריות לידע אותי ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעיים בנסים המפורסמים: וע"ד
המדרש את אשר התעללתי אמר הקב"ה כשם שהם עוללו את כרמי כך אני מעולל אותם מן
העולם: רבינו בחיי מלמדינו, למרות שבדרך כלל, זה נוגד את דרכה של
תורה להיות לועג לרש. אבל, כאן, מי שהופך את מצרים לרש, זה פרעה הרשע שממאן להכנע
לפני השי"ת, ממילא, הקב"ה נוהג בו בבזיון והתעללות. וזה הנגוף למצריים
שהוא הרפוא לישראל. כמה שלעג להם, ככה בהיפך נהג בנו בשיא הרצינות שרק שייך. ודבר
זה הכתיב הקב"ה לכל הדורות. כאשר מאן דהו יקום וישפיל את עם ישראל עד לעפר.
אזי, הקב"ה ינהג בו במידה שנהג. וישפילו ויתעלל בו. ולכן, אנחנו אומרים מידי
יום ביומו, הודיעו בעמים עלילותיו. כדי שידעו כולם ויזהרו איך הם מתיחסים לעם
ישראל. וידע עם ישראל את מעשי השי"ת, אשר נוראים ונפלאים הם. וירוממוהו
וישבחוהו כדבעי.
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם
פרעה כו', אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה
לפרעה כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את
גדלו וטובו, כאמרו וידעתם כי אני ה' והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו
לעשות המופתים, לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל
מאותו העונש, עם היות קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול
העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו
זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו, כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה
ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם: רבינו הספורנו בא לחדד את עניין ההכרזה למשה שפרעה לא עומד לשמוע. כי המכוון
בנעשה זה להשלים את האמונה של כלל ישראל, לאלו אשר אינם כסילים הולכים בחושך
(ש"הלכו" לעולמם במכת חושך). לכן, הקב"ה מקדים, שלמעשה הוא השלים
את מה שרצה לעשות לפרעה ומצריים מטעם עצמם. כעת המכות הם נטו "רפוא
לישראל", להשלים את החסר שלהם להכינם כדבעי ליציאת מצרים.
והנה שורש המצוה הזאת שנניח
כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב
פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים
טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו
כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן
וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו שהוא שמאל שהלב נוטה
לו: ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב
בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו, יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו
ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה. והנה האות כאות
המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה
בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה, בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות,
וכתיב שמאלו תחת לראשי: הרמב"ן בא ללמדינו שעיקר
עניינה של הנחת התפילין היא ההודאה והידיעה שהקב"ה ברא את עולמו, יודע מה
קורה בה, משגיח עליה ומחדשה. לכן, מקומות הנחת התפילין סמוכין לעיקר מחשבות המוח
והלב. שהתפילין "יאזנו" את המחשבות להכינם לקראת קיום תורה ומצוות כמו
שצריך. ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון
בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו,
והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה. ולשון
"בין עיניך", שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם
יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר " ולטוטפות
" לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות. ואמר
לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו: היינו, התפילין הם
סוג של כתר לראשינו שקיבלנו עלינו עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות. ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו
הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו
לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, ומהם
שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם
עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם
מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא
מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה
מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו
הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה: ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר למען
תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר בעבור תדע כי אין
כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים
מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא
ובתורה כלה: הנה, יסודו של הרמב"ן הוא, שהקב"ה לפני
שהוציאנו מעבדות לחירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. לפני זה הוכיח לנו
בהוכחה איתנה וחזקה שאין לאחריה עוררין, שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים. הוא
משגיח בכל עת ורגע ואינו עוזב את העולם למקרים. גם אם כך נדמה לנו לדקה זו או
אחרת. ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל
רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל
בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת
באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על
ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו
בבקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ
מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה: וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות
במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה
בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו,
וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי
רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו: ולפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות
וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה
אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל
עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות
וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל
שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו
ז"ל ויקראו אל אלהים בחזקה, מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי'
ערוך ערך חצף): ומן
הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם
חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו
של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם
יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר. ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין
הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב ואמרו כל הגוים
על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם
הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא
עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם: אם
באנו לסכם את הרמב"ן, כל מה שיהודי צריך זה לפקוח את העיניים. מי שעיניו
פקוחות, יודע ורואה, מרגיש וחווה את נפלאות השי"ת בכל רגע ורגע. מי שיודע
זאת, מוטל עליו להתכנס יחד עם שאר עם ישראל, להודות ולהלל ולשבח להשי"ת על כל
הניסים והנפלאות. ואם הוא זקוק למשהו, קודם יפתח פיו בתהילה. יודה להקב"ה בפה
מלא על מליוני המליונים של הטובות שהשי"ת גמל עליו. אז, יאמר, רבש"ע
ידעתי מיעוט ערכי, אני יודע שלא מגיע לי מאומה, אבל אתה הקב"ה, כל יכול ורב
חסד, ורצונך להיטיב לבריותיך, אנא, א-ל חנון ורחום, חנני במתנת חינם מטוב
אוצרותיך. כי א-ל מלך חנון ורחום אתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה