מחודדין בפיך - פרשת וישב

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל

פרשת וישב מלאה בתובנות לגבי חינוך ומידות. ראשית לכל, לעולם, אבל ממש לעולם, לא לעשות מעשים אשר יכולים להוביל לקנאה ושנאה בין הילדים. זה לא משתלם. ללמוד מיוסף הצדיק, עד היכן הוא הי'ה מוכן לקיים מצוות כבוד אב ואם. הוא ידע באר היטיב עד כמה אחיו "אוהבים" אותו. הוא לא סרב ללכת אפילו שהוא יכל להריח את הסכנה. עוד יש ללמוד מיוסף, אפילו שהוא הורחק ממשפחתו, הוא לא זרק מאחורי גבו את יהדותו. מעולם, הוא לא חשב שהתנהגותם של אחיו כלפיו אמור לשנות בטיפה אחת את אמונתו ואת עבודת השי"ת שלו. מראובן יש ללמוד, לא די בדיבורים. נכון, הוא מאד רצה להציל את יוסף, אבל, בדיבורים לבד לא מצילים. צריכים מעשים. המדרש אמנם מציין, שלו ראובן ידע שהפסוק ייכתב שהוא ניסה להציל את יוסף, הוא הי'ה מוביל אותו על כתיפו, הביתה. מיהודה יש ללמוד לקיחת אחריות. הוא מנסה מהלך, הוא רואה שזה לא נראה מוצלח. הוא יורד מאחיו. הוא מודה במעשה תמר וזוכה ללידת אורו של משיח צדקינו. ואחרונים חביבים, מיוסף הצדיק, להיות שם שמיים שגןר בפיו על כל מעשה ומעשה. וכמובן לזכור תמיד לבטוח בהשי"ת. כמה שנשקיע יותר בבטחונינו בהשי"ת נהי'ה מבורכים כדבר השי"ת בהפטרה, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי'ה ה' מבטחו.

ויקנאו בו אחיו. בידוע כי השנאה ברוב תבא מצד הקנאה, והשנאה שהזכיר למעלה וישנאו אותו, היתה מפני קנאת האהבה, כמו שכתוב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, וא"כ למה חזר בכאן ויקנאו בו אחיו. ויתכן לפרש כי מתחלה לא היו מקנאים בו מפני יתרון מעלה שהיה לו עליהם רק מפני קנאת אהבת האב שהיה אוהב אותו יותר מהם, ולמה יקנאו בו והם גדולים ממנו, והוא נער בן י"ז שנה, ואין אדם מקנא בחברו אלא בכיוצא בו ושוה לו, אבל עתה אחרי שספר חלומותיו והם חכמים מחוכמים בפתרונים ראו כי הוא מעותד למלוך והתלבשו קנאה בזה, זהו לשון ויקנאו בו לא אמר ויקנאו אותו כמו (בראשית כו) ויקנאו אותו פלשתים, אלא בו במעלה שהיו רואים בו: רבינו בחיי, מלמדינו. עד כמה יש להזהר לא לפתח שורשי שנאה על ידי קנאה. לא להעדיף בן בין הבנים ובת בין הבנות. אבל, מה היסוד אשר רבינו בחיי מלמדינו, היסוד הוא שאין קנאה באה על חינם, בלי סיבה אמיתית. יסוד הקנאה הוא, בעניין תכליתי. כאשר ראו, שיעקב אביהם מוסר ליוסף רוב תורתו. כאשר ראו שיש לו חלומות של מלכות, אזי קנאו על דבר אמיתי שיש בו. ולכן מטרתם היתה למנוע ממנו הגשמת החלום.

ויצילהו מידם, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פירוש מיד הבחירי, ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו', כי הבחירה תבטל הדבר, ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דיבר: לא נכנו נפש, פירוש להדיא, אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו', זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו, כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא יריעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתיכף וישב ראובן אל הבור, שחזר אליו להוציאו מהבור: האור החיים הקדוש מלמדינו דבר מדהים. בשר ודם שהוא בעל בחירה, יכול לעשות מעשים נבזים ביותר. כי הקב"ה נתן לאדם בחירה, בזב שהוא ברא את העולם באות ה' שהיא פתוחה מלמטה ויש לאדם אפשרןת לצאת ולאבד עולמו כמבואר בספר תומר דבורה. אי לכך, ראובן עמד ואמר, כדי שהקב"ה לא יוכל להאשים אותנו ברצח של יוסף, אנחנו חייבים להמנע מלרוצחו נפש. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לגרום למותו. וגרמא פטור. אבל, שם, רק אם יהי'ה חייב מיתה ממש. אכן, יוסף ניצל מידם.

ויתנכלו אותו להמיתו, הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם, אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל ית' וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ול' התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו אתה מתנקש בנפשי מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו לעשותכם אותם לעברך בברית, ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם בהתחננו, והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניה' והתורה אמר' הבא להרגך כו': הנה בעל החלומות, שספר לנו את החלומות להקציפנו כדי שנתקומם עליו ונחטא לאל ית' או לאבינו או לשניהם ונאבד: ועתה לכו, הזדרזו והסכימו להרגו: ואמרנו חיה רעה אכלתהו, פן יקצוף ויקלל אותנו: ונראה מה יהיו חלומותיו, החלומות שספר שהיו מורים שיעלה לגדולה וימלוך עלינו הנה אז נראה שיהיו חלומות שקר כי יעלו בתוהו ויאבדו בלי קיום: ויצילהו מידם, במניעת הפעל הפתאומי המוליד מעוות לא יוכל לתקון שיפול בכמוהו גם הצדיק לפעמים כענין ראובן עם בלהה כאמרו פחז כמים: וישבו לאכל לחם, שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירעה תקלה על ידם כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין כאמרו וישבו עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל כו', וכן דריוש כשהשליך את דניאל בגוב אריות דכתיב ובת טות ודחון לא הנעל קדמוהי, וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה: רבינו הספורנו מלמדינו, אשר שנאה מוציאה מהאדם את הרוע שברוע. עד כדי כך שהאחים חשבו להמית את יוסף. וזה סוג רע של חולי הנפש. הוי אומר, הפרשה באה ללמדינו, לא משנה עד כמה אתה יורד, תמיד אפשר לחזור בתשובה. הנה, הספורנו מציין, ברגע שהאחים אמרו אבל אשמים אנחנו, הנה התחרטו על האכזריות העצומה שהייתה בהם. דהיינו, ברגע שהבינו שהקב"ה מייסרם, הבינו, שיוסף הצדיק לא הי'ה נוכל ולא השכים להרגם. אי לכך, הביעו חרטה גמורה עד כדי כך שהפכו להיות לזכרון לפני השי"ת.