בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
ואת יהודה שלח לפניו וכו' להורות. הרבה
שואלים, הרי ליוסף היתה ישיבה במצרים. אם כן, מדוע יעקב אבינו שולח את יהודה לפתוח
ישיבה אחרת. ניתן לומר, שבישיבת יוסף יכלו ללמוד רק מי שיכלו לשלוט לגמרי ביצרם,
כמו יוסף. מי שאינו עומד בנסיונות, מי שלא מוכן ללכת עד הסוף, אינו יכול להימנות על
תלמידי הישיבה. דווקא יהודה, לאחר מות ער ואונן, שינה טעמו. ישיבתו של יהודה הייתה
ישיבה שהנגישה את התורה לכולם בערבות – במתיקות. כי עבדך ערב את הנער. הוא הפך
לימוד התורה נגיש לכל אחד. תלמידיו עבדו את השי"ת בשמחה. טעמו וראו כי טוב
טעמה של תורה. יתר על כן, כל הבחורים היו קשורים "ונפשו קשורה בנפשו"
בקשר איתן עם הקב"ה. כך, שבשעת משבר אמונתם ובטחונם בהשי"ת נשארת
במקומה. הם אינם עוזבים ולו בדל קטן של מצווה. הכל מנותב כלפי המטרה האמיתית.
לעלות שוב. שכל ירידה תהי'ה לצורך עלי'ה. עוד שלב בסולם עבודת השי"ת. הישיבה
הזאת היא צורך השעה. למצוא ולהמציא מקום תורה, שמטרתה העיקרית לייצר מאמינים בני
מאמינים. אנשים אשר יהיו מאומנים בכל שלושת עמודי העולם. בתורה, עבודת השי"ת
ובגמילות חסדים. כל אחד מנותב היכן שהכוחות שלו חזקים יותר. כל אחד ממצא את
כוחותיו.
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני
ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב ונגשו אל
המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר ויגש יואב
והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי
מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם
למלחמה: רבינו בחיי מציין, יהודה רוצה לצאת עם תכלית. הוא לא יכול
להשאיר את המצב בסטטוס קוו. הוא חייב להציב את בנימין חי, בריא ושלם לפני אביו.
הוא נמצא במצב שיעקב אבינו הי'ה לפני הגעת עשיו. לכן הוא מתכונן ומכין את עצמו לכל
מה שיידרש לעשות כדי לצאת ממצרים עם בנימין איתו. או
יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון
אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם
בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל
ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא
חלופי בנימן בו: יהודה כל כך מוכן
לעשות, שהוא מוכן לשאת את כל האשמה על כתפיו. גם על מה שאיננו אשם. זה היסוד של
מנהיג יהודי. לא מי שזורק את האשמה על כולם. אלא זה שלוקח אחריות. אחריות גם על
מצבים שהוא לא גרם להם. ואל יחר אפך בעבדך. כלומר
כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך
נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס
הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל
להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו: כמובן כצעד ראשון, הוא
מנסה לדבר בהגיון. למרות שבמחשבתו של יהודה, כל מה שקורה פה אינו הגיוני. נהפוך
הוא, יש כאן עלילה ומעשים נפשעים כדי להעליל על אנשים חפים מפשע, פשע שלא בצעו. ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה
כענין שכתוב בארך אפים יפתה קצין ולשון
רכה תשבר גרם. וכתיב מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין
שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם
עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו
שהזכיר להם את האלהים אני ירא. ועל כן אמר אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו
רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה
רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני,
הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה
גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה:
ללמדינו, כל פעם שאנחנו נקלעים למצבים מביכים כאלו. מצב של מי שנוהג בסוג של
אבסורד, נגד כל הגיון. לנו, אסור לאבד ראש. אנחנו חייבים לפעול בישרות. ראשית לכל,
להקדים תפילה לבורא העולם. לאחר מכן, לדבר בהגיון. אם זה לא עובד, לדבר בארבע
עיניים דיבורים קשים. אבל, רק בארבע עיניים בלי הדלפות. לשמור על ה"צלם
אלוקים, על אנושיות. רק כך באמת מצליחים ליישר את המצב לאשורו.
כי עבדך ערב, והטעם שימות בראותו כי אין הנער מבלתי שישאל מה היה לו הוא מפני שעבדך ערב
ומאחר שלא אביאנו יחשוב שאבד בלי ספק ושבשביל זה לא יכולתי לקיים נדרי: רבינו הספורנו מדגיש מדוע יהודה יצא מגדרו. יש כאן ודאי מוות ליעקב בלי חזרת
בנימין. לא ספק. וחוץ מזה אני ערב שהוא יחזור בחיים בריא ושלם. ולכן אני עומד על
זכויותי.
אנכי ארד עמך מצרימה וגו', מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל שאמרו כי מצרים
להיותה מלאה גילולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל,
דכתיב כצאתי את העיר: ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו עמו אנכי בצרה, שרמז
לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה, פירוש לשון מיצר
וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה, להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל,
ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף: אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות
כי שכינה עמהם במצרים כאומרם גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו וישתחו ישראל על ראש
המטה לשכינה שהיתה וגו', ואמרו עוד כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים,
כי בפרטן אינם אלא ס"ט הרי כי שכינה ירדה למצרים: דברי
רבינו האור החיים הקדוש מחיים את הנפש. אכן, יעקב אבינו לא רצה עוד גלות. הלא הוא
זה שביקש לישב בשלווה. כעת, מילא גלות במקום שהשכינה שורה שם. את זה יעקב עוד יכל
להכיל. אבל מצרים, שעבודה זרה וגילוי עריות שימשו שם בערבוביא. איך ירד לשם. הרי
שכינה מראשותיו של צדיק. איך יעקב יוותר על זה. לכן, הקב"ה שקרא ליעקב בשמו,
מבשר לו שהוא בכבודו ובעצמו ירד עם יעקב. עמו אנכי בצרה. כך יעקב הבין שיוכל
להתקיים במצרים. לגור בשכונה סגורה ומבודדת. סביב ישיבה קדושה ובית כנסת. ברגע שכך
יורדים, הרי זו לא ירידה אלא עליי'ה ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה