בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
הן בני ישראל לא שמעו אלי. משה רבינו שואל
בקל וחומר את הקב"ה איך הוא מצפה שפרעה
יקשיב אליו. הוא כמעט חוזר לשיחות מלפני שבוע. הנה, אמרתי שלא ישמעו. על זה לקיתי
פעמיים, בנחש ובצרעת. ולבסוף אני צודק. עם ישראל אינם מוכנים להקשיב. הקב"ה הכתיב לנו
את הדו שיח הזה בתורה, כדי שנלמד את מידת הסבלנות. לא סתם מידת הסבלנות, הרי הקב"ה אומר למשה,
ויצוום אל בני ישראל, אפילו שיסקלו אתכם, תסבלו אותם. נקודה. קשה לסבול את עם
ישראל. הם לפעמים נכנסים לך מתחת לעור. איך משה רבינו אמר, טרחנים, נרגנים ומחפשים
מריבות. ואחרי כל זאת, באה דרישתו של השי"ת, תסבול
אותם. רק פעם אחת, משה רבינו "זורק את המפתחות",
בקברות התאווה. שם, הוא אומר להקב"ה, אתה אומר
לי לשאת את עם ישראל כאשר ישא אומן את היונק. עד כאן. לא אוכל לבדי. זהו. נגמר לי.
ההבדל הגדול, ששם משה רבינו טוען להקב"ה אם רצונך
להאכילם בשר כדי להרגם, אני, אני לא מסוגל. קודם תהרוג אותי. שם משה רבינו עושה
זאת מתוך הסבלנות שיש לו לכלל ישראל. ללמדינו, עד כמה משה רבינו למד היטיב את
המוטל לפניו. כאשר אנחנו באים ללמוד את פרשת וארא, אנחנו צריכים ללמוד מה הם
הדרישות של מנהיג. מה הקב"ה מחפש במנהיג. עד כמה
אהבת ישראל חייב מנהיג לקנות ולצבור. סבלנות של הלל הזקן לאיש החצוף, המנסה להוציא
את הלל מכליו. האיש שממתין בסבלנות שהלל רק יתחיל להתרחץ ומיד פוצח בשאגות "מי כאן הלל".
גם הפלטפוס של האפריקניים לא הוציאו את הלל הזקן משלוותו. גם לא
העניין שייתכן וטרדן זה לא יסיים את שאלותיו באופן שהלל לא יוכל בכלל להתרחץ לכבוד
שבת קודש. זאת הדרישה. וזה ההנהגה. זה מה שהקב"ה אומר למשה
רבינו. סבלנות. זה המפתח ללבבות עם ישראל. תחזור על הדברים מאה פעמים ואחד, הם
יקלטו. הם יקשיבו. אכן כך היה. לבסוף עם ישראל שמעו. שמעו וראו את יד ה' החזקה
במצריים. כאשר נדע להיות סובלניים אחד לזולתו, נבין שיש כמה וכמה אופנים של עבודת
השי"ת, אזי הקב"ה יראה, שאכן
למדנו את המוטל עלינו. אזי הקב"ה יראה בעניינו ויריב
ריבנו וימהר לגאלינו גאולה שלימה. כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאותיו.
ואני אקשה את לב פרעה. רבים שואלים
בכאן אם הקב"ה היה מקשה את לבו שלא ישלח אותם למה הרבה עליהם המכות הגדולות ההם
חנם והנה זה חמס כפי הנראה והש"י צדיק לא יעשה עולה, ואם היה קושי הלב והסרוב
לבלתי שלחם ממנו ומאתו איך היה מענישו על קושי לבו בכל המכות ההן, והתשובה בזה כי פרעה
היה רשע מצד אחר והיה חוטא כבר ואילו היה חטאו מניעו לשלח את בני ישראל והקב"ה
מחזק את לבו באותה מניעה ומענישו עליה היה בזה חמס אבל החטא לפרעה מבואר בכתוב שאמר
(שמות א) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וכיון שהיה רשע וכופר מעצמו
והזיד עליהם הוא ועמו נתחייב למנוע ממנו דרכי התשובה הוא שהיה הקב"ה נותן בלבו
שלא ישלחם כי אם היו חוזרין בתשובה אי אפשר להענישם והראיה מאנשי נינוה ועל כן הוצרך
למנוע מהם דרכי התשובה ואמר ואני אקשה את לב פרעה כן כתב הרמב"ן ז"ל: רבינו
בחיי מחדש כאן עניין נפלא בנידון בחירה. אחת מן השאלות הידועות, אם הכל צפוי, מה
פירוש שהרשות נתונה. אלא, שיש לומר, שהקב"ה מנהיג עולמו במידה כנגד מידה. שם,
בתוך המידה כנגד מידה, באה הבחירה. זאת אומרת, מי ששולל לאחרים את בחירתם, אינו
יכול לבוא ולטעון, שלוקחים ממנו בחירתו. כי הוא עצמו בחר שיקחו ממנו את זכות
הבחירה. מלבד זאת יש לומר, כאשר האדם בוחר להיות נעול על תיאורי'ה שגוי'ה. כאשר
הוא מודע שהוא שוגה ובכל זאת דבק בשגיונותיו, אזי הוא מביא על עצמו את כל האסונות
הנלוים בדרך. ובמדרש ואני אקשה את לב פרעה אמר רבי יוחנן מכאן פתחון
פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין
אלא אם ללצים. הוא יליץ מתרה בו פעם ראשונה שניה שלישית ואינו חוזר בו הוא נועל בו
דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב"ה אצלו ה'
פעמים ולא השגיח על דבריו אמרו לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת לבך הריני מוסיף
טומאה על טומאתך: ולפי המדרש הזה יהיה פירוש ואני אקשה את לב פרעה, באחרונה, כי בחמשה
מכות ראשונות לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד פרעה את לבו והנה לא רצה לשלחם לכבוד
השם יתברך, אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותן רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד
המכות לא לעשות רצון בוראו, אבל בה' אחרונות נאמר בהן ויחזק ה' את לב פרעה כי הקשה
ה' את לבו למען ספר שמו בכל הארץ וכענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי וגו': ודע כי קושי
הלב הזה כבר נרמז למשה בתחלת נבואתו בפרשת הסנה הוא שכתוב (שמות ג) וירא והנה הסנה
בוער באש והסנה איננו אכל, המשיל הכתוב רבוי הצרות והמכות באש והמשיל את פרעה הרשע
בקוץ שהוא הסנה, ונרמז לו למשה מזה מה שעתיד הקב"ה להקשות לבו של פרעה שלא יכנע
מפני המכות כשם שהסנה איננו אכל מפני האש, וזהו שאמר לו מתוך מראה זו של סנה ועתה לכה
ואשלחך אל פרעה וכמו שכתבתי שם: הוי אומר, רק ליצנים דבקים בליצנותם.
אוכלים את העוגה ומתלוננים שהיא כבר אינה שלימה. מבטיחים שמיים וארץ ואפילו פירור
לא מקיימים. וזה ההקדמה למשה רבינו. בדרך שאדם רוצה ללכת, לשם הוא מוליך את עצמו.
פרעה הלך על דרך הסרבנות והעקשות. לכן הקב"ה העניק לו את הכבדת לבו. זה היגיע
לו על פי הדין.
ואני אקשה, הנה בהיות האל חפץ
בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה', אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע
מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע
להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי ועם
זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו, כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר,
ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל
יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול
עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה
כלל, אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה
שום מונע, והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת
המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים
באיזו תשובה אמתית, ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל
אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות: ולא ישמע אליכם
פרעה, לא קודם ההקשאה, גם לא אחרי כן עם ראותו רבוי האותות והמופתים, ולכן אעשה בהם
שפטים, והם מכת בכורות וטביעת מצרים בים סוף, ששניהם בלבד היו על צד עונש להם מדה כנגד
מדה, אבל שאר המכות היו אותות ומופתים להשיבם בתשובה, כאמרו בזאת תדע כי אני ה', בעבור
תדע כי אני ה' בקרב הארץ, למען תדע כי לה' הארץ, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען
תספר וידעתם, אתה ישראל והמצרים, וגם כשהטביעם בים לעשות באופן שהנשארים במצרים יכירו
וידעו כאמרו וידעו מצרים כי אני ה': דברי רבינו הספורנו משלימים את
דברי רבינו בחיי. דהיינו, מי שמתעקש, אינו יכול להתלונן יותר כאשר המצב נהי'ה אצלו
בלתי נסבל. הוא בשלב הזה כבר אינו יכול לטעון, אילו ידעתי שזה יהי'ה עד כדי כך.
וזאת על אף שהקב"ה הזהירו מראש על מכת בכורות. ממילא טענותיו משוללות יסוד.
כמו טענות כל ליצני הדור המתעקשים למיניהם וד"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה