בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
פרשת בשלח עמוסה עניינים חשובים. ההליכה חזרה לקראת מצרים ללא שום תלונה.
קריעת ים סוף. שירת הים. ביזת הים. מי מרה. אלים. מן. רפידים ומלחמת עמלק. לכאורה,
יש חוט שני העובר בין כל העניינים. כאשר הלכו באמונה, בשמחה וללא תלונות הצליחו
בדרכם. כאשר תעו בישימון דרך התלונות, סבלו. בעצם, זאת החלטה אישית של כל אחד
מאיתנו. האם נצעד לאורם של נחום איש גם זו ורבי עקיבא, נראה שהכל לטובה. נכיר תודה
להשי"ת, נהללו ונשבחו. נחפש את חצי או בעצם את הכוס המלאה. נראה את האור בכל מצב, או שנצטרף לדתן ואבירם. אבי אבות המתלוננים. אשר
חייבים להרוס כל חלקה טובה. להשאיר מן המן. לצאת בשבת ללקוט מן. להתלונן, להיות נרגן. לחשוב שכל המטרה זה להיות מושפל לעפר. ממילא, כאשר אנחנו
לומדים את הפרשה לעומק, אנחנו חייבים להעמיק בנושא הכרת הטוב. בנושא איך מבקשים, באיזו צורה, מה אומרים, כאשר אנחנו מרגישים באמת חסר. הנה, רש"י מסביר לנו, מדוע השליו ירד רק בערב, כי
שאלו "מכרס מלאה". לכאורה קשה, הרי נגמר להם שיירי המצה והמרור. מניין
להם כרס מלאה. התירוץ הוא, אדם רעב מבקש לחם. אדם שבע דורש בשר. אדם רעב מבקש
בלשון של תחינה. אדם רעב דורש. "כרס מלאה" זה אדם שחושב או יותר נכון בטוח שמגיע לו. אילו נשכיל ללמוד מריש הפרשה, מחסד הנעורים של כלל
ישראל, ללכת אחרי השי"ת לקראת מצרים ללא שום תלונה, כך נחי'ה ונודה
להשי"ת על כל מה שעובר עלינו. נאמין שבעצם הכל לטובה. גם כאשר זה נראה לנו
ימש חושך. אזי באמת נזכה לראות את האור.
כאשר נחנך לומר תודה, להיות מנומסים ואדיבים, אזי הקב"ה ממרומיו ישפיע
עלינו שפע רב של כל טוב. כי טוב השי"ת לכל. כאשר נשאל היכן אבא, כמו במשל
שרש"י מביא לאחר נסיון המים ברפידים, אזי הקב"ה שולח בנו אויבים. זה
בידינו. מתי יוצאים מהישימון דרך, ויזעקו אל ה' בצר להם. מה נדרש מאיתנו, יודו לה'
חסדו ונפלאותיו לבני אדם. כשם שכולם מקפידים ביום שלישי של פרשת בשלח לומר פרשת המן
שניים מקרא ואחד תרגום, כך בדיוק עלינו לנהוג יום יום באמירת מזמור לתודה, שערת
הים וברכת מודים. כאשר נדע להודות ולהלל את בוראינו, הוא יתברך שמו יבוא ויגאלינו.
והמים להם חומה מימנם ומשמאלם. אין מים אלא תורה. מה ששומר עלינו מכל משמר זה
עמלה של תורה. לא משנה עם העמל מגיע מ"שמאל" מתורה שלא לשמה אשר מוביל
לתורה לשמה, או מי שזוכה באמת ללמוד תורה לשמה, האור של העמל, המתיקות של העמל
שומרת על האדם לבל יסור ויתור היכן שנצטווה להסיר רגליו משם.
מה תצעק אלי, כי אמנם הוא היה בכלל ויצעקו בני ישראל אל ה', אמנם צעקת משה לא היתה מיראת פרעה
וחילו, כי כבר הגיד לישראל את מפלת המצרים ומיתתם כאמרו לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם,
ה' ילחם לכם אבל היתה צעקתו על שרי ישראל שהעיזו פניהם באמרם המבלי אין קברים וחשב
בשביל זה שלא ישמעו לו להכנס בים, לפיכך אמר לו מה תצעק אלי בזה, כי אמנם אתה חושד
בכשרים, דבר אל בני ישראל ויסעו, ולא ימרו את פיך: דברי
הספורנו מדהימים. הקב"ה מלמד את משה רבינו פרק בהליכות עם ישראל. נכון, כאשר
התמנית למנהיג, הקדמתי לומר שהם טרחנים, נרגנים וקשה עורף. אבל ברגע של אמת. כאשר
אין שני צדדים למטבע, הם תמיד יעשו את הצעד הנכון. עד שנכתב במפורש, ויאמינו בה'
ובמשה עבדו. זה מה שהקב"ה מסביר למשה רבינו. נכון, כל עוד שהגאולה היתה
רחוקה, יכלו לטעון ולסרב. אכן ארבעה חמישיות של עם ישראל נכחדו בחושך. אבל, לאחר
מה שמשה רבינו ראה בעצמו בקרבן פסח, לבסוף כולם נימולו והקריבו קרבן, גם כעת, כולם
ישמעו למצוותך לנסוע אל תוך הים. זה היסוד של עם ישראל. ברגע הנכון כולם משתווים
לעשות את מה שנכון לעשות, מה שהקב"ה מצווה לעשות.
וירא ישראל את מצרים מת. בראי'ה
הראשונית, השטחית, ראו שאמנם המצרים מתו. הים פשוט פלט אותם ליבשה. אין יותר חשש
שהמצריים ינקמו בהם. הם פגרים מתים. אבל, אומר הרה"ק רבי שמעון שלום
זצוק"ל מאמשינוב, כאשר התבוננו, ראי'ה אחר ראי'ה ראו, ראו את היד הגדולה אשר
עשה ה' במצרים. המצריים לא מתו מעצמם. הכל בגזרת עליון. שמו לב, מי ירד במצולות
כמו אבן ומי נאכל כמו קש. מי צלל כעופרת. גם שמו לב לחסד השי"ת עליהם בביזת
הים. אזי נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו. הראי'ה השכלית השתית בליבם אמונת אומן. יתר
על כן, נאמר שבני ישראל הלכו בתוך הים, ביבשה. אחר כך נאמר שבני ישראל הלכו ביבשה
בתוך הים. האיר הרה"ק ר' אלימלך מליזענסק זי"ע ועכי"א את עינינו,
בראשית ההליכה הרגישו שהנס הוא, ללכת בתוך הים ביבשה. לא בכל יום נקרע הים והולכים
בתחתית הים כאשר היא יבשה לגמרי. אחרי שבאה להם מדרגת האמונה, שראתה שפחה על הים
מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, הבינו שגם ללכת על היבשה זה כמו ללכת בתוך הים. הכל
נס. אין טבע ומנהגו של עולם. הכל בגזרת עליון. וכדברי הרמב"ן זצ"ל
"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין
לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו
של עולם". לכן, אנחנו מידי יום ביומו חוזרים על ויושע ואז ישיר, כדי לחזק את
תודעת האמונה שהקב"ה בורא ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, יודע יצר כל
היצורים ועין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו ומשגיח על ברואיו.
למען אנסנו הילך בתורתי: אם ישמרו מצות
התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש"י. ואיננו נכון,
אבל הוא כמו שאמר המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך
להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק
המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם
כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם: וככה אמר להם עוד וזכרת את כל הדרך אשר
הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך
התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר
נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם
ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה
את אברהם. והרב אמר במורה נבוכים לדעת כל
יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן היה ראוי
שיאמר "למען ינסה לדעת": והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר
להם, אבל כאשר אמר להם משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי
הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך
פעמים רבים. ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת זה הדבר אשר צוה ה' מלא
העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים. ועל דעת האומרים כי
"לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו, כי יתכן
להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך
כל הארץ: דברי
הרמב"ן זוהרים. אחד מהנסיונות הקשים ביותר, כאשר שוכבים לישון ואין בבית
מאומה לאכול מחר בבוקר. הארונות ריקים. המקרר ריק. אין בדל אוכל בבית. עוד אחד
מהנסיונות הקשים ביותר לאדם הוא להיות תלוי באחרים. לדעת שהוא מצידו אפס. הוא לא
יכול להביא לעצמו שום פרנסה לולא זולתו. עיקר עבודת האדם לדעת שהוא תלוי כל כולו
בהקב"ה לבדו. כל העניין של המן הי'ה כדי שבני ישראל ידעו שאכן הולכים לישון
בלילה ללא דבר מה להכניס לפה וישכימו קום ומאכלם מונח להם בקופסא. יש מי שאוהב
אותם ודואג להם. בני ישראל לא אהבו תלות זה כאשר נתגלה בעניין המרגלים. לא רצו
להשאר חייבים. אבל, זה כל העניין של עם ישראל לדעת שאנחנו תלויים ברחמיו וחסדיו.
גם לנו הדור המתועש שהכל מוכן ומזומן להם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ישנם
מדינות שלא יכלו לאצבע השי"ת. שלח הקב"ה את הקור ומאות אלפים נותקו
מחשמל וטלפון למשך שבוע. ושרדו. למדו להסתדר. כי כל החיים זה על מוצא פי ה'. וזה
מדוע יש המקפידים יום יום לומר פרשת המן כדי לחיות עם אמונה זו. נכון, זה קשה מאד
בעידן שלנו לשבת ולראות את יד השי"ת. אבל, מי שמטריח עצמו לראות יראה ויראה.
זה הנסיון של הדור אשר עניין ההסתפקות ממנו והלאה בלתי בזמנים או מקומות שדודינו
שולח ידו מן החור כדי להמות את המעיים. שומה עלינו בכל פינותינו ומקומותינו
להתריע. לעורר הלבבות והמחשבות. כאשר אנחנו סועדים ומברכים על המזון יש לנו
להתבונן בכך. כי בזכות האמונה שהקב"ה זן ומפרנס נזכה שוב לאכול מן הזבחים ומן
הפסחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה