בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ולמען תספר
באזני בנך ובן בנך. לפעמים כדי להחדיר את הלימוד, הדרך הסלולה ללב תהי'ה על ידי
סיפור. לכן, הקב"ה שקובע לנו בפרשה, שההשתעבדות של עם ישראל אליו זה נובע מיציאת
מצרים. לשם כך ציוונו לכתוב את ענין יציאת מצרים ולהניח על היד ליד הלב ועל הראש
שכנגד המוח. כדי שנדע שאנחנו עבדיו. כדי שנצהיר שאנחנו עמו וצאן מרעיתו. כדי שנדע
שלהחדיר אמונה ויראת שמים טהורה צריכים לספר סיפור. בימים אלו, שוב נעשה רעש
בעניין של איזה יהודי נעבעך, חסר אמונה וחוט שידרה, אשר נשר מעדת יראי השי"ת
לעולמו של יצרו הרע. הוא מנסה מעל לכל במה להצהיר, שהוא לא משועבד ליצרו. שהוא
היגיע למסקנות לאחר "מחשבות מעמיקות". לא מיני'ה ולא מקצתי'ה. כולו יצר
הרע. כולו תאוות. אילו היה מלומד ומלמד, מספר את מורשתינו, תורתינו הקדושה
והטהורה, אזי הי'ה דבק בהשי"ת. זכורני לפני כעשור. אחד מתלמידי נקלע לקשיים.
הוא בא לומר לי שהוא עוזב. שאלתיו, למה אתה מעניש את עצמך. אדרבה, אמרתי לו, כמה
שתוכיח לכולם שאתה עובד את השי"ת, משועבד אליו. מתפלל. לומד. יראו רבותיך
האחרים שהם טעו טעות גדולה. ברגע שתשיל מעצמך עול מלכות שמים, הרי יחככו ידיהם
בהנאה שצדקו במהלך שרצו לבצע. זה כל הסיפור של פרשת בא. רק כסיל בחושך הולך. הולך
תרתי משמע, דוגמת רשעי עם ישראל אשר "הלכו לעולם" במכת חושך. מי שרוצה
להתפלש בחשכת "אור הקידמה המזוייפת", שיעשה כן. הלא שלמה המלך כבר אמר,
שמח בחור בילדותיך, תשמח במעשיך הילדותיים וחסרי האחריות, ושתה בלב טוב ייניך,
תשתכר משכרון התאוות והיצרים. אבל, דע, כי על כל אלה יביאך אלוקים במשפט.
אין ארוחות חינם. הבה נתחזק באמונתינו. הבה נשב ונלמד אבות ובנים את דברי
הרמב"ן בסוף פרשתינו, המסולאים בפז האמונה הזכה והטהורה. הבה נודה
להקב"ה על כל הטוב שהוא גומלינו בכל יום ויום. עד שהקב"ה יראה, שאנחנו
עמו וצאן מרעיתו, והרועה הנאמן יחזיר את צאן קדשו להר קדשו.
כי אני הכבדתי את לבו. לכאורה
ה"אני" מיותר. אפשר הי'ה לכתוב כי הכבדתי. אלא, פרעה הקדים לומר מי ה',
ממילא הקב"ה הראהו, אני ה' נאמן ליפרע מעוברי רצוני, הוי אומר מה שהכביד את
לב פרעה זה הי'ה ה"אני", שלו. האגו, הגאווה של פרעה. גאוותו המיטה אסון
עליו ועל עמו.
ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר
התעללתי במצרים. הקב"ה מצווה אותנו, למסור וללמד את ענייני האמונה מאב לבן.
מסב לנכד. עניין זה יש לספר באופן שיישמע היטיב שהקב"ה נאמן לשלם שכר טוב
להולכים לפניו באמת ובתמים. והוא נאמן להעניש למכעיסיו ועוברי בריתו. זה החוב.
וחוב זה מוטל עלינו יום יום. שנאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי
חייך. כל יום, פעמיים ביום. כמה שנדע יותר לספר את הסיפור. להוסיף לסיפור נופך. כך
יאמינו בנינו. כך יראו אמונה בעיניים.
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם
פרעה כו', אמר שבהיות שהאל יתברך אמר אל משה שטעם הכבדת הלב שהיתה לפרעה
כי הקשה ה' את רוחו היה כדי להרבות מופתיו, כדי שבהם יכירו המצרים וישראל את גדלו וטובו,
כאמרו וידעתם כי אני ה' והנה להשלים כונתו זאת משה ואהרן יחדיו התעסקו לעשות המופתים,
לכן עתה כאשר גזר האל יתברך להעניש את המצרים ולהציל את ישראל מאותו העונש, עם היות
קצתם ראוים לו בצד מה, ולהפיל את אלהי מצרים, כדי שיחול העונש, וכל זה בזבח הפסח, כאמרו
ועברתי והכיתי אעשה שפטים ופסחתי, רצה שתהיה מצותו זאת לישראל על ידי משה ואהרן יחדיו,
כמו שהשתדלו יחדיו להשיב את המצרים בתשובה ולהורות את בני ישראל, כדי שיזכו שניהם יחד
להוציא לפועל את פרי פעולת השתדלותם: רבינו הספורנו רוצה להקדים
לנו, בכל דור ודור, כאשר יש פרעה המחזק לבו והשי"ת שולח ידו להשליט סדר, יש
לנו להתבונן בעומקם של דברים כדי שנדע ונבין את גדולת הבורא, נהללו ונשבחו. ממילא,
כל פסח מחדש יש לעשות חזרת השיעור של נפלאות השנה בתוספת על נפלאות הפסח כדי
להמחיש שאכן בכל דור ודור יש יציאת מצרים ממש.
ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי
בעתה אחישנה. או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ
מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם: והנה אם נאמר שטעם כי גר
יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים
וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו. גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי
אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. הרמב"ן
מלמדינו איך לחשבן מהי מטרת הגלות. יסוד היסודות לדעת הרמב"ן הוא, שאם נאמר
לאברהם אבינו גר יהי'ה זרעך, הוי אומר זרעו ולא הוא. אם כן כל עוד ימי חיי אברהם
לא ייחשב כגלות. זאת אומרת שגלות, זו בעצם עניין של תפישת הדברים. כאשר האדם מרגיש
מרוחק ומנוכר מבוראו, הריהו בגלות. אברהם אבינו הי'ה מחובר ומקושר לבוראו, ממילא
לא חלה עליו עניין הגלות. שנית, גר יהי'ה זרעך בארץ לא להם אינו מחייב שזה גלות
בפועל, אלא מגורים בארץ אשר הם אינם שולטים בה. היינו לשבת בארץ נחלת אבות תחת
שלטון זר ומנוכר לאבינו שבשמים, גם גלות ייחשב. והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא
להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והענין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני
נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה
עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים. ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים
ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה מסורת בישראל,
יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם
י"ז יהיו רכ"ז: וכבר הזכרתי פירוש רבי אברהם שמאמר כי גר יהיה זרעך
בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת
אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת
שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם: ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר
כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם
תוספת עליהם בעון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים
והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה
וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. הנה הרמב"ן מתיחס לנבואתו של יחזקאל הנביא, להגשימו ולהבינו בפועל. כאשר
עם ישראל דבקו בעבודה זרה ושאר מראין בישין של גלות מצרים, נתחייבו כלי'ה רחמנא
ליצלן. אבל למען שמו יתברך, האריך והחמיר תנאי גלותם. כדי, שאלו אשר יראו את האור
במושבותם, ינערו מחשבתם ויבינו באיזה צרה צרורה הם נמצאים, אלו יפקדו ויגאלו. אבל,
אלו שאכן דבקו לנצח בנ' שערי טומאה, אלו אשר חשבו שחיי העבדות הם הם החיים, אלהכלו
לגמרי בימי החושך. הם בעצם כלו
מחלישות מחשבתם במעלת האדם מן הבהמה. תפישת עולמם שנועדו לעבודת פרך יצרם הרע כלה
אותם בתכלית. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו
גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי,
ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא
על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול,
שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין
שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה: ומן הידוע שהיו ישראל במצרים
רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי
עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים
וגו', וכתיב והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל
כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם
ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם, ועתה הנה צעקת בני
ישראל באה אלי, וכתיב ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו
ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם
מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות : לכאורה מדברי הרמב"ן, יש את המפתח של יציאה מהגלות שלנו. תפילה. לזעוק
זעקה אמיתית ומרה כמה נשתעבדנו לגלותיות, לחומריות ולגשמיות. כמה התדרדרנו שיש
זולל וסובא כשרים למהדרין. בידור כשר. דברים שהם מוקצים מחמת מיאוס, נהיו רחמנא
ליצלן חלקים של החיים ועוד מלכתחילה. הנהירה אחרי עוד איזה דבר נוחיות כדי להקל על
החיים, לעשותם קלילים, הורסת כל חלקה טובה. לכן, אם נתאזר כח לזעוק אל השי"ת
על מצבינו הרוחני המר. איך מברכים על תאוות ממש בגדר של מנאץ. במקום להתנזר מהם. וכימי
צאתנו מארץ מצרים, כאשר זעקו, אזי נפרדו מהגלות, למרות הקושי. גם אלו שסירבו למול
ולא הקריבו פסח עד שלא הריחו בקרבנו של משה רבינו מלו עצמם אז. גם את ערלת לבבם. גם אנחנו חייבים להתעורר משכרותינו. לדעת
שהשמיכה החמימה, היא סחי ומאוס, כל שולחנם מלא קיא, כדברי הנביא. לזעוק, במרירות
הלב שאמרנו לחושך, אור. שאמרנו על טמא, טהור. ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי
נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל
הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה
ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא
להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה
נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל. ואפשר שהיה זה סבת בני
אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבינו, וכמו שהזכירו רבותינו, כי הם מנו ולא
טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע. והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה: לכן, ביתר שאת ועוז צריכים לרצות למול את ערלת לבבינו השקועה במנעמי
העוה"ז אשר בתעתועי עיניים נדמים ככשרים למהדרין. לעשות לנו לילות שימורים
רבים ככל האפשר, ללמד את בני יהודה אמונה וקדושה. להוקיר את התורה ולומדיה.
להמתיקה לאלו אשר אינם זוכים לטעום מנופת דבשה. וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שזה הלילה שהיה שמור
לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם,
שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו
שאמר ושמרת את החקה הזאת, ואמר שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל
שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר
להוציאם מארץ מצרים: ברגע שנדע
לשמור את ליל השימורים, כליל הודאה ושבח על ההוצאה מרפש הגלות, הרי לילה זה עצמו
ישמור אותנו שוב מלשקוע במה שכעת נראה ככשר למהדרין. נתרחק מהכיעור של
"לכאורה אין עם זה בעי'ה" או "ממה כבר יכול להיות גרוע בזה",
שהם הם מעכבי עבודת השי"ת הגדולים ביותר. כאשר נפרד מהם בשמחה ובטוב לבב,
נחנך את צאצאינו שאלו דברים שאין בהם ממש. ממילא נשוב למצוא געשמאק בתורה ובעבודת
השי"ת, ונזכה לגאות עולמים.
והיה לאות על ידכה ארז"ל יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם
כצרות זו לזו כשזה קם זה נופל וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי וטעם עינוי מצרים
הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל ויעידו על זה
זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש וכאשר יבא
בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה
לא בעבור החכמה שאל על אלה שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה: הכלי
יקר מדגיש שעניין הנחת תפילין הוא לחדד את העניין של המלכת השכל על הגוף. הנח
תפילין על ידך השמאלית, כי דווקא זה יזכיר לך, שלבסוף כוחך תש. אדם שחי במחשבה שלא
לעולם חוסן, אז יש סיכוי שהוא יגיע למחשבה הנכונה לסמוך רק על השי"ת שהוא
הנותן ליעף כח. הוא יברח מכל מיני שטיקים וטריקים. הוא לא יחפש קיצורי דרך. הוא
דווקא יחפש להדר במצוות. לקבוע יותר עתים לתורה. להתפלל בכוונה. כאשר ישכילו לעשות
זכרון בין העיניים, במוח, ש"אין עוד מלבדו", ממילא יישמרו מן החטא ומן
הכעור כדי ששם השי"ת כנראה עלינו ויראו אותנו ונשוב ונראה לפניו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה