בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי
רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ולעילוי נשמת רבי שלמה בן הרב נפתלי זצ"ל
ואל הבקר רץ אברהם. וימהר. וישכם אברהם בבוקר. מכל זוית
אפשרית בפרשה, רואים את אהבת אברהם אבינו לקיים מצווה. הוא לא מחמיץ רגע אחד. הוא
מלמד את העניין של זריזות. זריזין מקדימין למצוות. לא משנה איך שהוא מרגיש באופן
פרטי. הוא שם את מכאוביו בצד. לא משנה אם המצווה קשה. הוא שם את הקשיים בצד. הוא
רץ בזריזות וממילא מובן שגם בשמחה לקיים את מצוות בוראו. אם תשימו לב, פעמיים נכתב
וישכם אברהם בבוקר. פעם בשילוח ישמעאל ופעם בעקידה. גם כאשר יש משימה אשר הוא רע
בעיניו. משימה שהוא הי'ה צריך לשמוע מהקב"ה כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה.
גם אז, המצווה נעשה בזריזות. גם השמאל הדוחה לחינוך בנו נעשה בזריזות. ללמדינו
אופן קיום ועשיית מצוות. מעשה אבות סימן לבנים. חייבים ללמד את בני דורינו המפונקים,
שכאשר זה נוגע לקיום המצוות, לעבודת השי"ת, חייבים לקיימם בשמחה ובזריזות.
חייבים לדעת לשים את כל העניינים האישיים בצד. לגשת לקיום המצווה, כאשר נצטוותה.
כאשר נעביר את המסר לדור הזה, נראה שיש להם חיות בקיום המצוות, אזי נדע שעשינו את
משימת החינוך המוטלת עלינו. אזי הקב"ה יראה, שאכן בני אברהם יצחק ויעקב דבקים
בתורה ובמצוות, אז, הוא יתב"ש יזכור חסדי אבות ויביא גואל לבני בניהם למען
שמו באהבה.
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אפו של הקדוש ברוך הוא היא מדת דינו, וחשב אברהם
שהיא תספה צדיק עם רשע, לא ידע מחשבות ה' אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פירשתי. ולכן אמר
כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית
צדיק עם רשע, שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו שוא עבוד אלהים, וכל שכן במדת רחמים שהוא
שופט כל הארץ, והוא העושה משפט, כענין ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה ה טז), ואמרנו
(ברכות יב:) המלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקב"ה הודה שישא לכל המקום
בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין, היות ויאמר ה' כתוב יו"ד
ה"א, וכל אשר הזכיר אברהם אל"ף דל"ת. והנה זה מבואר: הרמב"ן בא ליסד סדר הדברים בעולמו של הקב"ה כדי
שנבין ונלמד, מה ואיך עלינו להתנהג, מה עלינו לעשות כאשר חלילה עשינו דברים
המעוררים חרון אף השי"ת. אברהם אבינו, מיסד האמונה בא-ל אחד בעולם, מנהיג
העולם להתנהג במוסריות, מלמדינו שיש דין ויש דיין, ויש לבקש מלפני הדין רחמים על
הנעשה מאחר שהשי"ת חנון ורחום, ע"י בקשת הרחמים ישוב וירחם. יסוד זה
למדנו ביום הכיפורים ע"י יונה הנביא. הוא נשלח ע"י הקב"ה לננוה
להשיבם למוטב. ענין שליחותו ניתן להבין ע"י דברי יחזקאל הנביא "כי לא
אחפוץ במות המת". יתר על כן, הצדיקים האמיתיים יודעים שרצונו השי"ת
להטיב לברואיו. לכן, גם מה שנראה לנו הפך רצון השי"ת, הוא הוא רצונו. לכן,
אברהם רחימא, עומד לפני אדון העולם ומתחנן על רשעי עולם שמא יש ניצוץ שניתן לברר
שם. השי"ת מבטיחו שהמקום מרוקן מכל טובה. כדאי מאד לצרף כאן את דברי רבינו
בחיי וזה לשונו "ויגש אברהם ויאמר האף תספה.
אם תשכיל בפרשה זו תמצא כי מחשבתו של אברהם היתה כי הקב"ה חפץ להפסיד ולהשמיד
הכל במדת הדין, ומזה אמר האף תספה צדיק עם רשע האף תספה ולא תשא למקום, ומלת תספה אינו
לנוכח כי אם לנקבה נסתרת, כלשון (הושע יד) כל תשא עון וקח טוב. ועל כן היו כל תפלותיו
של אברהם בפרשה הזאת למדת הדין, הוא שאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר אל נא יחר
לאדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם. ולפי שזאת היתה מחשבתו של אברהם,
התחיל מתוכח עם הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, והזכיר חלילה לך שני פעמים כנגד
שני המדות מדת רחמים ומדת הדין, ואמר חלילה לך אפילו במדת הדין להמית צדיק עם רשע,
שאם כן יהיה כצדיק כרשע ותבטל הבחירה והעבודה, ותרבה הכפירה בעולם, חלילה לך במדת הרחמים
מקל וחומר לפי שאתה שופט כל הארץ, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, כענין שאנו אומרים בראש
השנה ויגבה ה' צבאות במשפט, והמלך המשפט. והודיעו הקב"ה כי לא מחשבתו מחשבות אברהם
אבל יתנהג עמהם במדת רחמים, והוא שהקב"ה מדבר עמו בכל הפרשה בלשון רחמים, ויאמר
ה' זעקת סדום ועמורה, ויאמר ה' אם אמצא בסדום" עד כאן לשונו. משמע מכאן (ראשית לכל, יש לשים לב שנאמר
כאן, ויגש, היינו שהדבר נעשה בהכנה ובמחשבה תחילה) שהקב"ה ניהל את כל המשא
ומתן עם אברהם רחימא, במידת הרחמים שהרי נאמר שם הוי'ה המורה על רחמים. הוי אומר
שהקב"ה מתלבש במידת הרחמים בעת תפילה למרות שהגזר דין נחתם. לעומת זה,אברהם
אבינו התפלל למידת הדין, כי אדון הוא שם של משפט ודין. דווקא על ידי זה רצה לפעול
שיכירו וידעו כל באי עולם אופן הנהגתו של הקב"ה, שמצד אחד אינו מקפח שכר כל
ברי'ה ומצד שני זוכר כל המעשים ואין שכחה לפני כסא כבודו. כאשר ידעו מה שנעשה
בסדום, לאחר כל התפילות, אברהם יוכל להסביר שהקב"ה התלבש במידת הרחמים לקבל
תפילותיו אם אכן הי'ה מקום לקבלת התפילה. אבל אנשי סדום, הרעים וחטאים ומורדים
ברבונם מתוך ידיעה, שהרי מלך סדום שיצא מבארות החמר אמר שע"י זה מאמין ביציאת
אברהם מכבשן האש ולא עשה דבר וחצי דבר להשיב ברואיו לבורא, נהפוך הוא, הוא דרש
מאברהם אבינו את הנפש כי לא רצה לותר על שום מורד. לכן, כלו בגפרית ומלח ומהפכה.
על אודות בנו, פירוש לבל יצא לתרבות רעה וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו, וסוף כל סוף בנו
הוא: עוד ירצה על אודות בנו, אשר ייחסה אותו שרה להגר כאומרה האמה ואת בנה וגו' בן
האמה, ובא הקב"ה והצדיק דברי שרה ואמר לו כל אשר וגו' שמע בקולה, ואל תחשוב אותו
בנך והוא אומרו על הנער וגו', עקר לו שם בנו ואמר לו כי ביצחק יקרא לך וגו', ובן זה
על שם אמו יקרא והוא אומרו וגם את בן האמה וגו', ותמצא שחזר אברהם והודה לדבריהם דכתיב
וישכם אברהם וגו' ואת הילד וגו' ולא אמר ואת בנו כי העיד הכתוב על אברהם: דברי האור החיים הקדוש, מבהילים על הרעיון. כאן נחתם, שבני ישמעאל אין להם חלק ונחלה באברהם כלל ועיקר. מכאן ואילך, לא ייחשב ישמעאל למאומה, אלא כעבד פרא אדם. הוא לא ייחשב גם כאומה בין האומות. כמה חבל שמסר זה לא נלמד כדבעי. ה"חפץ חיים" על פרשת לך לך כותב, בני ישמעאל הם פרא אדם. לא יעזור לחנך אותם. אפילו הם ייראו כבני תרבות, הרי במהותם הם פראי אדם. אנחנו מרגישים זאת יום יום. ראו הפרעות בירושלים. ראו איך שהם נוהגים זה בזה בכל ארצות ערב. מצער מאד שישנם יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב אשר לא הפנימו שהם מרחמים על האכזרים שבאכזרים. הם מרחמים על פראי אדם אשר ברגע שיהי'ה לאל ידם, הם ישחטו אותם. אכן, אברהם אבינו עדיין עשה נסיון אחרון, לבדוק אם יש תוחלת ותקווה לישמעל בנו. כאשר ישמעאל נתלווה לעקידה, הוא שואל את ישמעאל האם הוא רואה משהו על ההר. אבל כאשר ישמעאל לא ראה מאומה, אזי, גם אברהם במו פיו חתם דינו, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. מכאן ואילך הוא רק בן האמה. עיר פרא נולד וחמור גדול יישאר.
ויהי אחר הדברים האלה. כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר אל הפרשה שלמעלה. אחר הדברים
האלה שהרג אברם המלכים אמר לו הקב"ה אל תירא אברם מן האומות. ויהי אחר הדברים
האלה שנולד יצחק ויוגד לאברהם לאמר כו' ובתואל ילד את רבקה. וכן אחר הדברים האלה שהגיד
מרדכי על בגתן ותרש גדל המלך אחשורוש את המן שרצה להרוג את מרדכי והועיל לו מה שהציל
את המלך ונתלה המן. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של
אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן
לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה
צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והאלהים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר
אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך
לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך
וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל. ויהי ארון ה' בארץ פלשתים שבעה חדשים. כתב את שבע
כבשות הצאן תקח מידי אמר לו הקב"ה את נתת לו שבע כבשות חייך שבניו עושים שבע מלחמות
עם בניך ונוצחין אותן. ד"א חייך שבניו הורגים שבע צדיקים מבניך ואלו הן שמשון
חפני ופנחס שאול ושלשה בניו. ד"א חייך שבניו מחריבים שבע משכנות ואלו הן אהל מועד
וגלגל נוב ושילה וגבעון ובית עולמים תרין. ד"א שארון מחזר בשדה פלשתים שבעה חדשים: דברי הרשב"ם, נורא נוראות. מלמדים אותנו שהקב"ה
מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הרשב"ם ממשיך, בדרכו של הרמב"ן בענין
הפקרת שרה לפרעה באמתלא של אחותי את, שלכאורה, אברהם אבינו הי'ה חייב לימלך
בהקב"ה מה לעשות כעת. על פי מעשה אבות סימן לבנים, בכל גלויותינו, היו
לשובינו כח לחטוף ולענות נשים. הצד השני של המטבע, היות שצעד זה הי'ה מאברהם
אבינו, זה גרם לריבוי תורה של סוגיות של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, לפסול באכית
תרומה ועוד. גם כאן, זה שנחתם ברית עם הפלישתים, אשר היו ממזרים, וידוע שהם עזים
וקשים, זכינו במנה אחת אפים. במדה כנגד מדה. ללמדינו דרך ואורחות חיים. כמה חשוב
להתייעץ עם הקרובים להקב"ה לפני צעדים מכריעים בחיים ולא לנהוג על דעת עצמינו
על פי רוח הזמן. אמנם, גדול השלום מצד אחד, אבל מצד שני, אין שלום לרשעים, אומר
השי"ת, ששמו שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה