מחודדין בפיך פרשת כי תצא

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר' שאול ע"ה

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל

בן להבחל"ח ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה זצ"ל רוטנברג

אנחנו במלחמה. מלחמה על החיים. על החיים הרוחניים נגד ממשלת השמד החותרת לעקור תורה וכשרות מישראל. ומלחמת הישרדות נגד מחלה שאינה נראית בעין אך היא נוכחת מאוד בשטח. פרשתינו מתחילה איך לוחמים נגד אויב. ראשית יש לדעת "ונתנו ה' אלוקיך בידיך", כל ההצלחה במלחמה באה ישירות אך ורק מאת הקב"ה, "איש מלחמה". דבר ראשון ושבית שביו. היצר הרע כל יום מחדש טקטיקות איך להפיל עוד יהודי ועוד יהודי ברשת שלו. ללא רחמים. כל יהודי שחושב שניצח את יצרו הרע וכעת הוא יכול לנוח על זירי הדפנה, כשל כישלון חרוץ. גם זו היא עצת היצר. עצת היצר שהורים לא ישדרו מסר אחיד וברור ומכאן בחורים והסדקים שבמסר הלא מובן יש את הפתח לבן סורר ומורה. במקום שאין רגש ל"צלם אלוקים" אשר יש בכל יהודי ולכן התורה מצווה, למרות שיהודי זה נסקל בעוונות החמורים שביצע בזדון וביודעים, לא תלין נבלתו על העץ כי זה זלזול בצלם אלוקים שבו. מוסר ההשכל שיש ללמוד, נלמד עד שקיעת החמה. משם ואילך יש לכבד בסוג של "אחרי מות קדושים אמור". משם הפרשה מלמדת אותנו שמצבו הגשמי של יהודי הוא הרוחניות שלי. כאשר אני רואה את "שורו או שיו", הפרנסה שלו יורדת לטמיון, אני לא יכול להתעלם, אני מחוייב לקום לעזור. גם מאה פעמים. בפרט כאשר אנחנו לומדים בימים אלו את הספר תומר דבורה אשר מחייב אותנו להדבק וללכת ולנהוג בדרכו של השי"ת, היינו אפילו אם היהודי הזה שקמנו לעזור מאבד בידיים את מה שעזרנו לו אנחנו מחוייבים שוב לעזור עוד פעם ועוד פעם. הקב"ה אומר לעשות מעקה לגג, צדיקי הדורות למדונו, הגג זה הראש וחייבים שמירה יתירה, לא לראות את מה שאסור לראות, לא לשמוע את מה שאסור לשמוע ובוודאי לא לדבר את מה שהקב"ה אסר לדבר. רק כאשר נהיה מוגנים רוחנית נוכל ללכת בדרכיו. זאת מלבד כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. חובת השמירה והשמירה יתירה באופן שבחיים לא נרדמים תוך כדי השמירה. כמובן הדברים אמורים לכל עניין שיש בהם סכנה. בין סכנה רוחנית בין סכנה גשמית. הקב"ה אומר לנו להשמר בנגע צרעת, הוא מלמד זכור את אשר עשה ה' למרים, הוא מלמד מי שנכשל בלשון הרע, אין "איתרוגים" אצל השי"ת. לנצח מלחמות אלו צריכים זהירות יתירה בשיקול הדעת, לא יהיה לך איפה ואיפה. כאשר ננהג בזהירות ונקדש מלחמה במה שהקב"ה שונא, נזכה למחיית עמלק וגאולה שלימה, במהרה בימינו.  

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים.  וע"ד השכל יש בפרשה זו התעוררות ורמז על יצר הרע, כי היצר הרע משטין האדם ומחטיאו תמיד ובא אליו בדמיון אשת יפת תאר להטעותו ולהכשילו בכל תאוות העולם, וזהו לשון רז"ל שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ביארו לנו כי ענין פרשה זו של יפת תואר רמז הוא אל יצר הרע, ומה תקנתו של אדם שינצל מנזקו, שיסיר כחו הקשה מעליו הסרה גמורה, זהו וגלחה את ראשה, ששערותיו של אדם הם כחו, וכענין שכתוב אם גלחתי וסר ממני כחי, ולכך הזכיר לשון גלוח, כלומר שלא ימשך אחריו כלל אלא שיסירנו לגמרי מעליו. ומה יעשה עוד שיחשב במעלתו של אדם הראשון קודם שחטא שהיה מלבושו צפורן, זהו ועשתה את צפרניה, כלומר שתהיה אותה מעלה גדולה בעיניו, ובזה יסיר שמלת שביה שהם בגדים נאים, כלומר יסיר התאוות הגשמיות וימאס בהן ולא יקח מהן אלא מה שהוא מותר, זהו וישבה בביתך, כלומר תעכבם אצלך להשתמש בהם, וכיצד, שתחליש כחותיו תחלה, זהו ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל הזמן הזה שהוא כולל כל ההקפים וכל כחות עבודה זרה ויצר הרע, ואחר כן תבא אליה, ואחרי כן תוכל להשתמש בה בכל מה שתצטרך בדרכי התורה: רבינו בחיי בא להכניסנו לתוך חודש הרחמים והסליחות תוך התבוננות בחטא. איך נראה האחרית של דבר  חטא. שלמה המלך אומר, טוב אחרית דבר מראשיתה. מתי יודעים שהעניין טוב, אם אחריתה טוב מראשיתה. כל עוד הראשית מאד יפה נחמד ומתוק, אחריתה מי ישורנה. מספרים על אחד מאדמו"רי בעלזא זי"ע, אשר חינך את בנו, מצוה לפעמים ראשיתה "אוי" כמה קשה, וסופה אה!, כמה געשמאק. עבירה ראשית אה! כמה געשמאק, אך סופה אוי ואבוי. זה מה שהקב"ה צוה לעשות לאשת יפת תואר. היא נקראת יפת תואר, אך בעצם אין בה יופי פנימי. אין בה מדות טובות לייסד בית של תורה. לכן כאשר פושטת מעליה את כל היופי החיצוני, רואים, נמשל כבהמות נדמו. זה בדיוק מה שהקב"ה מצפה מאתנו שנעשה בכל מעשינו. להתבונן בהם. לשקול אותם במאזני צדק, האם יש כאן רק עניין חיצוני, דחף תאוותי או, שמא באמת יש כאן עניין תועלתי שאין למשוך ידיים ממנה. אם כך נעשה, לבחון ולדעת מה טוב, וממה יש לברוח כמפני אש, אזי ימחה את זכר עמלק ויהי'ה השם שלם והכסא שלם, המעשים רצויים והבנים שבים לגבולם.

השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים, לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר: זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל: ולשון ספרא, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו': וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך: ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך, ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים. ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו: הרמב"ן בא לחדד מה עניין זכירת מעשה מרים הנביאה הצדקת. ומאחר שבפרשתינו שתי זכירות, של עמלק הרשעים הארורים, ולעומתם עניינה של מרים הנביאה. ידוע שהקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. אי לכך, מרים נענשה. מעונשה של צדקת, יצא מצוות עשה של זהירות וזיכרון עונשה של לשון הרע. לזכור בפה ולקבל על עצמינו שלא לדבר לשון הרע, בשום פעם ובשום מקום. לא לחינם לאחר תפילת העמידה, כאשר אנחנו מתחננים, יהיו לרצון אמרי פי, מבקשים אלוקי נצור לשוני מרע. כי ללא קבלה מעשית של שמירת לשונינו, הרי תפילותינו לא מתקבלים ברצון. לכן שומה עלינו לקבל בפה מלא שנשמור וננצור לשונינו. כאשר נזכיר בפה, נזכור בלב, שלשון הרע שקול כשפיכת דמים, ודאי שננצור לשונינו עד עולם.