מחודדין בפיך פרשת בהר בחקותי!

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר' שאול ע"ה

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

הלם. אבל לא אלם. עניינה של שמיטה זה לעזוב את כל החשבונות ולסמוך על בורא העולם. עניינו של הר סיני היה ענווה, עלי, על ההר הנמוך בוודאי השי"ת לא יתן תורה. הנביא ירמיה מבטא את זה באופן מדהים בהפטרה כאשר הוא אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם. זה האנטיתזה לשמיטה והר סיני ביחד. ישנו רק מקום אחד אחרון בעולם שלשם כל היהודים מתכנסים. מהיהודי שעדיין אינו חובש כיפה ועד לאחרון ההזויים מנטורי קרתא. זהו קברו של רבי שמעון בר יוחאי. כולם באים לשפוך את הלב ולזכות לישועה. כולם באים לשמוח בשמחת הצדיק. והנה, שוד ושבר. עלה המוות בחלונינו. הקב"ה קטף מ"ה צדיקים. המחשבה הראשונה היא, מ"ה ה' דורש ממך. המשך הפסוק היא כי אם ליראה. חסרון יראת השמיים שלנו זועק לשמיים. ממש כך. הנה, בפרשת השבוע הקב"ה מזהיר מאונאת דברים. אתם יודעים כמה זה חוגג בישיבות. כמה מציקים לבחורים התמימים או החלשים יותר. להגיד שזה היה סתם או בצחוק אינו מתיר את האיסור. מאיפה זה נובע. מהיכן בחור מתיר לעצמו להציק לזולתו, מזה שחסר לו ב"ויראת מאלוקיך". מאוד קל להאשים את הטכנולוגיה בכל המגרעות. כן יש סכנה בטכנולוגיה אך היא לא הסיבה. חז"ל רשמו לנו בדף היומי מה הסיבה שאנחנו עדיין בגלות, הזלזול במצוות שבין אדם לחביר אשר גרמו את חורבן בית שני. בפרשת בחקותי ישנם מ"ט קללות שבאו על שלושת העבירות החמורות ואי שמירת שמיטה. אבל לאחר שבעים שנות גלות בלבד, ימי שנות אדם, חזרו לארץ ישראל. איך אדם יכול לטעון שהטכנולוגיה זה הבעיה כאשר זורקים לבנים וסטנדרים אחד על השני בתוך היכל הישיבה. היכן המורא מקדש. מה זה העיוורון כאשר קהילה מסויימת יוצאת להציק ולמרר חיי אנשים אשר החליטו שהקהילה המקורית אינה מתאימה להם יותר. מי התיר לקרוע משפחות. מי התיר להטיל טרור. מי. מה זה קשור לטכנולוגיה. די עם העיוורון הזה. תתחילו לזעוק בקול, מה שהורג זה מידות מושחתות. מי התיר דמו של בחור או בחורה לא לקבל אותם לישיבה או לסמינר בגלל "סי פאסט נישט". מי. מה זה קשור לטכנולוגיה. כאשר התורה, הנביא וחז"ל רושמים לנו שחור על גבי לבן היכן הבעיה שלנו אנחנו לא יכולים לרחוץ ידיים ולהאשים דומם על עוונות החי. הנביא זועק בהפטרה על עקוב הלב, הריקבון, השנאה והגאווה שבלב שמשחית כל חלקה טובה. והוא אומר שהקב"ה הוא בוחן כליות ולב. כל אחד ממתין ומצפה שתקום איזה ועדת חקירה, ימצאו מי שאשם ונמשיך את החיים. תלמדו את ההפטרה. כי עזבו מקור מים חיים. עזבו את מצוות והלכת בדרכיו. שכחו מה הוא רחום אף אתה רחום. מתוך אחד מבתי השבעה יצא זעקה, עלינו לא מזמן מחוץ לארץ, שם כולם כיבדו את כולם. כאן כל אחד רומס את השני. הוא לא מ"אונזערע". הוא לא שווה. די עם המידות המושחתות האלו. חייבים לשים לזה סוף וקץ. זה לקחת ימים של חופש מלימוד בעמקות ולשבת וללמוד מסילת ישרים ואורחות צדיקים את שהמידות האלו יקנו קניין עולמי בנפשו. משם ללמוד דרך ה', תניא או נפש החיים להבין את מה תכלית האדם ומה ה' שואל מעימך. קול דמי ה"מ"ה" זועקים שנעשה כך. הקריבו אותנו לקרבן אצל רבי שמעון שתלמדו ממנו איך רואים את הטוב בכל יהודי לאחר שיצאו מן המערה בשנית. כאשר נחזיר את יראת שמיים להיות ראשית החכמה שלנו, כאשר אכן נבדוק כל מעשה שייעשה כפי רצון השי"ת, נזכה שיעקוב אבינו יחזיר את אות ו' לאליה הנביא כדי שיהפוך ו' זה שכעת הוא בעיקר ו' המפריד לו' המחבר. ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ויבשרינו שאכן אף בארץ האויב הקב"ה לא מאס בנו ויחדש את הברית בינינו ובינו. הבה נתחיל בתהליך של הרפואה כסיום של ההפטרה רפאני ה' וארפא הושיעני ואיושעה כי תהילתי אתה.   

שבת לה'. לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית, לשון רש"י. ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשם, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן, ולא יאמר באחד מהם "לה'", אבל אמר "יהיה לכם שבתון" ואמר ביום הכפורים "שבת שבתון הוא לכם": ולשון הברייתא בתורת כהניםשבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה'. אבל פירוש "שבת לה' אלהיך" האמור בשבת בראשית, כי בו שבת וינפש ועל כן לא תעשה כל מלאכה, ולכך אמרו כי כן נאמר בשמיטה, כי היא שביעית בשנים: הנה הרמב"ן אומר לנו למצוא מה המכוון ברש"י כאשר הוא טוען שפירוש רש"י נוגד את המובן הפשוט של דברי חז"ל. במבט ראשון נראה לומר שדברי רש"י מכוונים למי שאין בכוחו להבין על מה ולמה עליו להשבית שדהו. אומר לו רש"י תעשה את זה לשם השי"ת. הרמב"ן על זה בא לטעון, אין כאן בעצם ההשבתה הכרה בבורא עולם, או כפי'ה לעשותה לשם שמים. העניין הוא שביום – בשנה השביעית ענין השבתון אחיד. אמנם, לכאורה יש להבין שרש"י ממשיך את כל העניין של שמיטה מכוון להר סיני, לומר שכל התורה נאמר מסיני לשם ה', ממילא גם שמיטה היא כך. והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לנו ר"א שכתב, וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם: הוי אומר, כל עניין ההשבתה, זה מעין עולם הבא, שבת לה' כולו קודש. ממילא, כל עוד שיש נגיעה לגשמיות, לשדה, עדיין לא ברור אם אנחנו מאנשי איש שדה או כאנשי ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. דבר זה ניכר רק כאשר בא שבת בא מנוחה. כאשר מי ששובת מחריש וקציר הוא כולו קודש לשם שבתי בבית ה', הרי זה נתקדש קודש קדשים והוא מחובר לנחלת יעקב אבינו, אוכל מחלקו וזוכה לנחלתו נחלת שדה אשר ברכו השי"ת. לא כן, זה הבטל, שלא ירד למכוונו של שמיטה, וביותר אם חס הוא על שדותיו ומשמרם. זה חלקו של איש ציד איש שדה. ועל כן החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה, כמו שהחמיר בעריות, שנאמר, אז תרצה הארץ את שבתותיה. והחזיר הענין פעמים רבות, כל ימי השמה תשבות, ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה, וכן שנינו גלות באה על עינוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ, מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. זה היסוד של שמיטה. השביעית קודש להשמיט את כל הרעיון של כוחי ועוצם ידי. מי שזה תורתו, הארץ מקיאה אותו. ראינו זאת במוחש. מקומות אשר עשו מעניין של היתר של בדיעבד זמני לכתחילה שבלכתחילות ולא עוד אלא שלא שמרו כיאה גדרי דת יהודית, נעקרו ר"ל וד"ל. הרמב"ן דורש על זה חשבון הנפש. חיזוק חומת שומרי שביעית כהלכתה לכתחילה. חיזוק גדרי הצניעות. לא שיגעון של רעלות, דיני צניעות נורמלים. הפרדה בין נשים לגברים ע"י מחיצה כשירה. אלו יעידו שהבנו את המכוון של שמיטה לעומקה. כל העניין זה להבין עומק הדין ולסגת מהיתרים דחוקים ועצת היצר. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית, שנאמר אנכי כרתי ברית את אבותיכם וגו' מקץ שבע שנים וגו', כי גם בעבד שביעית כיובל כו': והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש, וזהו שנאמר ושבתה הארץ שבת, וקראתם דרור בארץ, כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון, שבה נאמר והארץ אזכור, וכבר זכרתי זה פעמים. ושמא לזה רמזו רבותינו באמרם, חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמיטה שער בית אחד, והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף, חוץ מן היובל קדש: ללמדינו, מה ניתן להשיג כאשר שובתים מהארציות. כאשר יהי'ה ושבתה הארץ, אזי יהי'ה שבת לה' יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים.

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. זו אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, והטעם לפי שהמתאנה מצטער ביותר ומחליש דעתו ולבו נכנע על צרתו ומתפלל מתוך דאגת לבו בכוונה ונשמע. ואם הוא אומר ומי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך. העניין של המתאנה, מסביר רבינו בחיי, שהוא קרוב לשערי דמעות אשר לא ננעלות. מהי אונאה. רמאות / הצקה. המאנה, מכריז על עצמו שיראת שמים אין לא, במזער. באופן הגרוע הרי הוא כופר בעיקר. לכן הקב"ה הכתיב בפסוק ויראת מא'. הנה, במעשה הנורא של קמצא ובר קמצא, הרי ברגע שנתאנה בר קמצא, המציא הקב"ה מזור לו אפילו שזה עלה בחורבן הבית. ממילא מעורר אותנו שינוי הלשון של הפסוק שנאמר עמיתו ולא איש את ריעו / אחיו. עמית פירושו, זה שכנגד. מלשון לעומת. זה היסוד של המצוה, אפילו זה שכנגדי, זה שהותר בו עם עיקש תתפל, אבל אונאת דברים אסור. הגמרא מספרת לנו על תלמידו של רבי עקיבא (כמה אקטואלי לימי ספירת העומר) יהודה בן נחמי'ה שניצח את רבי טרפון, לא ידוע שממש הי'ה שם אונאת דברים, אבל השפלה בודאי היתה, תגובת רבי עקיבא על תלמידו היתה, מסופקני אם ישלים שנתו, אכן הוא נפטר מהקפדתו של רבי עקיבא. שמא לזה התכוון הנביא כשאמר ותופשי תורה לא ידעוני. 

להיות לכם לאלהים, שיהיה התכלית המכוון ממנו מושג בין כולכם ולכן ראוי שיהיה סדר המדינות בכם באופן שתוכלו כלכם לחיות זה עם זה ותעזרו זה את זה להשלים המכוון. הספורנו מברר לנו מה התכלית של האדון, מה המכוון בבריאה. כך אמר להם הקב"ה לישראל בניי כלום חיסרתי לכם מה אני מבקש מכם הא איני מבקש אלא כדי שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יריאין זה מזה ולא ימצא בכם לא עבירה ולא גזל ולא דבר מכוער אלא שלא תבואו לידי פסול לעולם שנאמר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד, אזי ממילא נהי'ה עם ה' והוא יתב"ש יהי'ה לנו לא-להים.

את שבתותי תשמורו, אף בימי השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות:  ומקדשי תיראו, המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז"ל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. שבע יפול צדיק וקם. לאחר שנמכר גאולה תהי'ה לו. מסביר הספורנו, איך תהי'ה גאולה למי שנמכר לעבד. אם פארו עלי, סימני היהודים, האות של שבת קודש, תפארת עטה ליום המנוחה, אזי גם סימן שיצא מכלל עבד ליצרו, ממילא יש לו מורא לכל הדברים המקודשים, בתי כנסיות ומדרשות שלנו, מקדשי המעט. ממילא פארי עליו, זה יביא שיהי'ה קרוב אלי בקראי אליו. איש כזה, מבור תחתית, אשר חיבורו הוא לעם מקדשי שביעי, והיכן מקדשים אותו, בהיכל המלך, זוכה לגאולה אמיתית ושלמה מכל צער ועבדות.

וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח. לכאורה ישאל השואל, הלא נאמר במסכת אבות כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר, רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ממבט ראשון נראים דברי חז"ל סותרים את פירושו הראשון של האור החיים הקדוש על אם בחקתי תלכו. אמת ויציב שבסיפא של המשנה נאמר שהשוכח מפני שתקפה עליו משנתו אינו בדין זה רק המשכיח, בכל זאת הלשון של האוהחה"ק משמע שיש כאן לכתחילה שכחה. אלא, האור החיים הקדוש מסביר לנו מעלת העמלות בתורה. כמה קשה לחזור ולשנן, בפרט שכבר למדנו כפי עניות דעתינו באר היטיב ועמדנו על כל מה שיש לעמוד ולהסביר, ממילא אנחנו בטוחים שהבנו עד לעומקם של דברים. אבל, כל צורבא מרבנן יודע שחייבים חזרה. מצד שני, הנה, ישנה את המצוה אשר אנכי מצוך היום – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. איך יתכן לקיים זאת, שהדברים יילמדו ממש כאילו לומדים אותם לראשונה. כלפי זה אומר האוהח"ק יש את השכחה. כדי לתת אפשרות לקיים שניהם, יש לעמול, יש מתיקות לעמל. החכם מכל אדם למדונו בקהלת שמתוקה שנת העבד, הוי אומר שמי ששש בעמלו זוכה למתיקות של מנוחה. מנוחה אמיתית ישנה רק כאשר יש בהירות. בהירות יש רק למי שעמל בתורה.  הנה רק השבוע שמענו סיפור על אחד מגדולי הפוסקים אשר נשאל על עניין אחד ופסק להתיר. רבים מהפוסקים האחרים אשר כבר פסקו להחמיר תמהו. הפוסק ההוא ענה, אני את הסוגיא הזאת כבר למדתי מאה פעמים ואחד, לכן יש לי בו את הבהירות הנדרשת כדי להתיר. לימים, אחד מן האוסרים אמר, לאחר שסיימתי לעיין בסוגיא מאה ואחד פעמים, הבנתי שאכן הפסק של ההיתר נכון.

עוד רמז באומרו "חקתי" לשון רבים, על דרך אומרו והגית בו יומם ולילה, שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד. האור החיים הקדוש רוצה להדגיש שאין זמן מן הזמנים שיכולים לומר, די למדתי את "חוקי". חיוב הלימוד זה בכל רגע ועת. הוי אומר שביום אחד, כמו שיש לחם "חקי" הטריפני, ביום ובלילה, גם לחם חוקו של הקב"ה "לכו לחמו בלחמי" ישנה ביום ובלילה.

עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה, שני דברים, האחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ושננתם וגו', לזה אמר "חקתי" לשון רבים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כאומרו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. מהו ללמוד, מתי יש בידינו קנה המידה שאכן למדנו. אומר האוהחה"ק כאשר ברור לנו היטיב כדי ללמדה. גדולי ראשי הישיבות היו מריצים את השיעור בפני תלמיד אחד, בינוני, או אפילו ילד, כדי אכן לדעת שהדברים מובנים. אזי הבינו, שהם באמת למדו. זהו ה"לעסוק" בדברי תורה, להפיצה, להבהירה. זה גם ה"לקיים", דברי תורה בלמעשה.

ד) עוד ירצה באומרו תלכו, על דרך אומרו בכל דרכיך דעהו וגו', וכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות [דעות] הלכה ג וז"ל ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו' נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד את ה' תמיד עד כאן, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם באכילה וכו', במשתה בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות. כוונת האוהחה"ק שהאדם צריך להכין את עצמו כדי שיוכל ללמוד תורה. מלבד זה שיש לו "לנקות את הראש", כדי שראשו יוכל לקלוט ולהבין, יש גם להסיר עניינים גשמיים אשר יכולים להפריע. מעונה, אין לו כוח ריכוז, ממילא עליו לאכול פת שחרית, בכוונת בריאות הגוף כדי ללמוד. ודאי שיימנע ממאכלים המביאים תרדמת או עודף סוכרים הגורמים לעודף מרץ. אלא דברים הבריאים ומזינים שיוכל לשבת ללמוד היטיב.

ה) עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחקתי שהיא התורה תלכו בפרדסה, תנאי הוא הדבר ואת מצותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא, ועשיתם אותם שלא לטמא את הטהור, והוא מאמרם ז"ל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא. עיקר העיקרים של לימוד התורה הוא ע"י עשה לך רב והסתלק מן הספק. מי לנו גדול מדוד המלך, גלגל רביעי במרכבה, אשר לא היסס לדון על כל תג של הלכה עם רבו מפיבושת לדעת האם דן לאמיתה של תורה. לכן, בא האוהחה"ק, ללמדינו הפך בה והפך בה, אבל רק על פי המסורה, רק כאשר יודעים שאכן הדברים ניתנים לומר. לכן תקן רבי נחוניא בן הקנה את תפילתו, לא רק שישמחו בו חביריו, אלא עיקר העיקרים של להכשל בדבר הלכה.

ו) עוד יתבאר על דרך אומרם ולא עם הארץ חסיד, פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן כדומה, לזה ציוו חז"ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו, פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה. הנה דברי האוהחה"ק ממש כנבואה לדורינו, דור החומרות. ישנם אנשים שיודעים את החומרא הכי חדשה, גם יודע לזלזל בכל מי שאינו מחמיר כמוהו. אבל כל שבת הם יכולים לעבור על איסור בורר. כי אינו יודע הלכה על בורי'ה. יתר על כן יתכן שייחשב מזלזל בנטילת ידיים, כי לא למד הלכות נטילת ידיים וממילא עושה מעשה קוף בעלמא אבל אינו יוצא ידי מצוות נטילת ידיים מדרבנן. הביטו סביב בבית הכנסת, איך יהודים רבים מתעטפים בטלית. כמה אין להם קצה מושג כעטיפת הישמעאלים. ממילא עשו ברכה לבטלה. לכן, מי שלא למד שולחן ערוך כדבעי, ודאי ייחשב בגדר עם הארץ, אל לו להתפס לחומרא החודשית. אלא, עליו להצטרף לשיעור בכל ההלכות הבסיסיות של יום יום, של שבת, של בשר וחלב ותערובות. הם הם יסוד הבית היהודי.

י) עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו, מה שאין בעסק המצות, כי עסק המצות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה, ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף, ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל מצות "עסק התורה" מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו צדקו, על דרך אומרם כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה, ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון, ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק את חקתי תשמרו ללכת בהם. גם כאן ניתן לומר אשרי הדור שלנו אשר עניין זה הולך ומתחזק אם זה במיני שיעורי תורה אודיו שכל הנוסעים יוכלו לנסוע בתוך בית מדרש, עם ע"י ותן חלקינו של מאורות, אשר נותנים אפשרות קלה ללמוד ברמה שווה לכל נפש. זכות התורה תעמוד לנו שסוף סוף נזכור שקודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם, נתאחד, נאהב איש את רעהו ושנית ישמיענו בקרוב אני ה' אלוקיכם.  

לג) עוד יתבאר הפסוק על כללות המצות על זה הדרך, לצד שיחשוב אדם כי עיקר המצות ותועליותם אינו אלא למי שיודע עקרן וטעמן, אבל עשיית מצוה בלא ידיעת טעם הרי הוא עושה מעשה שאין בו ממש כגוף בלא נשמה, ותמצא שכן כתבו בשם הרב האר"י ז"ל כי מעשה בלא כונת הדבר הוא ככלי ריק שהעיקר הוא המחשבה, ולזה בא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, פירוש אם האדם יעשה המצוה בכוונה זו לצד אשר חקק ה' ברוך הוא תועיל להם כוונה זו כאלו קיימו המצות כמו שנתכוון ה' עשות: והוא אומרו ואת מצותי תשמרו, בכינוי אל המצווה שהוא בכל כוונותיהם וסודותיהם, ולצד שיאמר אדם אם כן כיון שהקדוש ברוך הוא יקבל דבר זה לצד הרצון שבאדם הגם שלא נתכוון, אם כן גם כן לא יעשה דבר ויתרצה בדעתו עשות ויועיל הרצון גם בהעדר המעשה, תלמוד לומר ועשיתם אותם תנאי הוא הדבר שיעשה מה שיש בידו, וה' יגמור בעדו: הנה סוד העניין. יסוד היסודות זה, שה' שפתי תפתח, רק אז, פי יגיד תהילתיך. הגמרא בקידושין מבארת "אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו". הנה כי כן, הקב"ה יסד שנעשה ונקיים את המצוות כי כן צוה. אלא מאי, האדם בכל זאת רוצה שיהי'ה לו איזה שהוא שייכות למצווה, יתכוון שהנה הוא מקיים מצוה זו לכבוד הבורא יתברל שמו ויכוון שהקב"ה יצרף את מעשיו הדלים לעיקר המכוון של המצווה. ברגע שידע שזאת הכוונה הרצוי'ה, אזי מצוותיו יהיו כחק. ויזכה לו ולדורו לכל הברכות האמורים בעניין.