מחודדין בפיך פרשת אמור

 

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל

וחמותי מרת חיה לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר' שאול ע"ה

וידידי ורעי הטוב ר' יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א

כדאי רבי שמעון לסמוך עליו. וזה ממש קשור לפרשת אמור. רשב"י קבע שיהודים הם בני מלכים. ממש ממלכת כהנים. לכן, אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים. אנחנו נמצאים באמת במצב מאד קשה. דווקא בימי האבל על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, כמה בריונים שלבושים כמו בני ישיבה להמחיש איך לא מכבדים. עם יריקות, זריקת לבנים, משפריצים גז מדמיע וסטנדרים. בושה וחרפה. וזה קורה בספירת העומר שאנחנו אמורים להתאבל על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. ממש לא מובן איזה הורה מפקיר ילד שלו לזירה הזאת. לא מובן. דווקא כעת למדנו בדף היומי שעדיין לא נגאלנו בגלל השנאת חינם החוגג בתוכינו. יותר כואב שתיקת מנהיגי הדור על המידות המושחתות. הבחורים מחללי שם שמיים אין להם את הטכנולוגיה המשחיתה. יש להם שחיתות של מידות רעות. די להילחם בטכנולוגיה במקום להלחם במידות המושחתות הגורמים חילול שם שמיים ברבים. כעת מורגש ביותר על האבידה הגדולה שמרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל אינו בתוכינו. מי שתמיד עמד על המשמר מול מידת הגאווה ושאר מידות המושחתות. כמה חבל על דאבדין. רשב"י יצא ממערה ששם קיבל ראיה מוכחת שבמחלוקת בינו לבין רבי ישמעאל בעניין השתדלות של פרנסה, הוא צדק. הרי הוא לא בדק עם יש דבר מאכל במערה. הוא נכנס על מנת שייתכן שיסיים את חייו די מהר. אבל, הקב"ה הביא לו עץ חרוב ומעיין והתפרנס ללא דאגות י"ב שנה. לכן, כאשר הוא יוצא מהמערה עם הוכחה מוכחת שלא צריכים שום השתדלות, נכנסים לבית המדרש ולומדים והקב"ה כבר יספק מזון. לכן הוא שורף בעיניו את החורשים. הקב"ה אינו מסכים. ושולח את רשב"י חזרה למערה. לאחר שנה הוא יוצא שוב עם מבט שונה לגמרי על החיים. הוא פוגש יהודי תמים. עם שני בדי הדס, לכבוד שבת קודש. והוא מבין שאשרי עם ישראל. כמה הם משועבדים ומחבבים את המצוות. רשב"י מלמדינו, אתה רוצה להצליח לקרב לבבות. יש רק דרך אחת. באמירה רכה. אמור ואמרת. עם אמירה אפשר לגעת בלבבות ולקרב את בני ישראל לאביהם שבשמיים. עם אמירה ניתן להכניס דעת ובינה. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. בדרך כלל לא מבקשים תורה מאדם נוקשה. בכל זאת הלל הזקן לימד אותנו שאהרן הכהן זכה לקרב בריות לתורה כי זה היה המומחיות של אהרן. אדם עם אמירה רכה. אוהב שלום ורודף שלום. ההפטרה מלמדת אותנו שהכהנים בני צדוק הם אלו שישובו לעבוד בבית המקדש. כי לצדוק היה הכרת הטוב. מידה שהשי"ת אוהב. היגיע הזמן שנתחיל להתייחס לעבירות של בין אדם לחבירו ביחס הנכון. להפסיק לזלזל בהם. הקב"ה חיבר ביניהם בסוף הפרשה כאשר מפרש דיני מקלל השי"ת ומכה אדם ומכה בהמה יחד. בנשימה אחת. אם סוף סוף נלמד את המסר נזכה כבר להקריב את שתי הלחם, המנחה חדשה לה' כאשר השי"ת יחדש ימינו כקדם בביאת גואל צדק ובבניין בית המקדש במהרה בימינו.

דבר אל בני ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת: אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרש אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר: הרמב"ן בא להדגיש, זה שיש לכהנים מעלת קירבה להשי"ת מעל שאר שבט לוי ומכל שכן לגבי ישראל, כל זה באופן רגיל, ביום יום. אבל, במועדים כאשר כל כלל ישראל מאוחדים, מעלת כלל ישראל באחדותם היא כמעלת הכהנים. ממילא אין מקום לציווי מיוחד לכהנים עצמם. ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה, לאלה תחלק הארץ ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים ויעש כאשר צוה ה' את משה, שעשה כן במדבר: והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו', אבל הימים עצמם נוהגים מיד: והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. רש"י הביא מדברי חז"ל לחבר את המועדים עם שבת, כל המקיים את המועדים כאילו קיים את השבת. כמו כן במי שחלילה מחלל את המועדים. הרמב"ן מסביר שעניין הקיום הוא, אם ננהג בה מנהג מקראי קודש לכבדו בכסות נקי'ה במאכל ובמשתה. זה יעשה שיהי'ה למועד קיום. ללא ה"לכם", לא יתחברו בני ישראל לחלק של הקב"ה של שבתות ומועדי ה'. הוי אומר, חולו של מועד זה גם סוג של מקראי קודש. לקדשו בלימוד התורה בבתי מדרשות. גם לכבדו במאכל ומשתה מכובד שכולם יוכלו להתחבר למועדי השי"ת אשר כוללים גם את שבתות השנה. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו, "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעבורים, שתקראו אתם להם מועדים: והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות, בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת, אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת, ששת ימים תעשה מלאכה וגו', וחזר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה, והיא המצוה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה: וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה', שאין השבתות בכלל מועדי ה': הוי אומר שכל ענייני שבת, מלבד התפילה אינם נידחים מפני המועד. כי קדושת השבת היא האות בין הקב"ה לבין בני ישראל. שבת הוא למעלה מן המועד, ויש בכח השבת לפעול מעבר מה שיש בכח מועד לפעול. לכן, קדושת השבת לא תדחה. גם שאר ענייני ומעלות השבת יישארו במעמדם. וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו, מה ענין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם: וטעם מקראי קדש. שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה, אחרי כן יאכלו הקרואים, וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה, המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה: ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים, לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו, ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס: סיכום הדברים, הקב"ה הנחיל לעמו זמנים שונים ומשונים זה מזה, גם מצד קדושתם גם מצד מעלתם, הצד השוה שבהם, בהם יש להתאסף באגודה, להודות ולהלל לבורא, לומר לפניו בריותיך אנחנו. בשבת קודש יש לעשות זאת כאשר כל המלאכה הגשמית מאחורי גווינו. במועדים אחרים תוך כדי הלל והודאה.

וספרתם לכם. עניינה של ספירת העומר, להמשיך את סיפור יציאת מצרים עד ליעד של קבלת התורה. הוי אומר, יש להמשיך, לאורך ליל הגלות, לספר (מלשון סיפור) ולספר (מלשון נופך ספיר ויהלום – להאיר) עד שיבקע שחר של קבלת התורה, יחד שבטי ישראל כאשר נזכה לויהי בישורון מלך.

זכרון תרועה. פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל, לשון רש"י. והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות, וכבר דרשו אותם מפסוק, והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם, שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, אלא זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות, כדאיתא בת"כ ובמסכת ראש השנה: אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכה דאע"ג דהא ודאי והא ספק: אבל "זכרון תרועה", כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם: ובעבור שאמר שם, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא, שהיא בחצוצרות על הקרבן, וזאת אינה על הקרבן, אבל היא חובה בכל ישראל, והיא בשופר, כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות, וסתם כל תרועה בשופר היא, כמו שנאמר והעברת שופר תרועה: הרמב"ן מתאוה להכנס לעומקו של יום זה, יום תרועה או זכרון תרועה אשר בפינו נקרא ראש השנה. הנה, הרמב"ן דורש מרש"י להזכיר את ענין המלכות. רש"י דווקא נמנע מזה כדי להביע יום תרועה מלשון רעות, ותרועת מלך בו. ממילא, אם יזכיר מלכיות, מלך במשפט יעמיד ארץ, ומי יזכה בדין. אבל זכרון הידידות, כאשר המלך יחיד ביער ואין לו אח ורע, ובא איתן – אברהם ופרסם שמו יתברך ברבים. זה יעורר ויזכיר זכות הנעקד לאדונינו. לכן, רש"י כאשר מדובר על זכרון תרועה, מדובר על זכרון ידידות. ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו. רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים: כאן הרמב"ן כשיטתו בדרוש לראש השנה, המסביר את עניין מדוע נקרא ראש השנה למרות שאין לזה זכר בכתובים. לכן, הרמב"ן מנסה באופן הגיוני לומר מה התרועה, כהשמעת הקול, אמור לעשות בראשון לחודש השביעי. אומר הרמב"ן, ענין זה נמסר מפי אב לבן במסורה ישירה ממשה רבינו. שביום זה מלך במשפט יעמיד ארץ, התרועה באה להתריע ולעורר ישנים לשוב לפני המלך, לקבל לפניו עול מלכותו בשלמות, לומר בפניו בריותיך אנחנו. זה העניין הפשוט וההגיוני, כל בר דעת יסכים ויקבל. אבל לנבונים הרמב"ן מוסיף, ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר אשרי העם יודעי תרועה, וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה. אם כן, "יום תרועה יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ב"יום" והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה. ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה", כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה. זה הסוד. התרועה היא המפתח לכל. היא מביאה את האהבה והידידות שהיתה מימות אברהם אבינו. הסגולה של עם ישראל שיודעים לפייס את הקב"ה בתרועה. התרועה, השברון הלב, יכול להיות רק כאשר יש לפניה פשוטה, אמונה פשוטה ותמימה שהכל מאתו יתברך, ממילא שבים בתשובה שלמה ואמיתית, תשובה פשוטה. התשובה תשאר כך אם יש פשוטה לאחריה, היינו שהולכים בפשטות. הולכים בתמימות, תמים תהי'ה עם ה' א'. זה בעצם פועל את התרועה של ידידות. הוי אומר, השופר הוא רק מקום העברה לעצם התרועה האמורה לפעול חידוש ידידות עם ישראל ובוראו. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין: ההבדל פשוט. דין ברחמים, הוי אומר שיש דין. חייבים לבצע את הדין. ניתן לפרוש את התשלום, להקל בהארכת זמן, אבל הדין יקויים. רחמים בדין פירושו שיש רחמים, זדונות ייחשבו כזכויות. איך, בדין, במידות שהתורה נדרשת בהם. כח התורה יוכל לשנות את הענין מראשו ועד סופו לגמרי. ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי במסעיהם כתוב, ויסע מלאך האלהים, וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה), כטעם, פני ה' בעושי רע, ידוע הוא שהאדם נקרא מהלך. משא / מסע חייו הוא כמה יותר מצוות לרכוש בדרך. מהלך חייו מלחמת היצר, ממילא כל הזמן על האדם הישראלי להתריע. להיות עם אצבע על הדופק. לכן, כל יום ויום אדם צריך זכרון תרועה, איזה תזכורת של דודי שלח ידו מן החור. ברגע שהאדם התכונן לקרב, למד להכיר היטיב את טקטיקת יצרו הרע, יודע מהיכן עלול לתקוף, מבצר היטיב את נקודות תורפתו, שם בה' מבטחו כי לא יניחו ליפול ברשת היצר, הרי הוא מפעיל את "תרועת מלך בו". ובהקהיל את הקהל נאמר שובה ה' רבבות, כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד. גם כאשר נגיע לאתנחתא, צריכים להחזיק את כל מבצרי ומגדלי השמירה ערים. כי בחצרות בית המלך ה' צבא-ו-ת ודאי לא נרצה להימצא ברשת היצר, אלא בלובנו של תשובה. ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'. לומר לנו, אם עשינו "האזנת מצוות", לשמוע בקול השי"ת ע"י שמיעה לחכמי הדור וקיום ובו תדבק, אזי נצא מרוחמים, בדין.