בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
ישנם המון נקודות למחשבה שצריכים ללמוד
מהפרשה. כבר בראשית הפרשה אנחנו תמהים, בשלח פרעה את העם, הלא פרעה לא שלח אותם.
אלא, פרעה המשיך להיות פרעה. התכנית להרוס את כלל ישראל נשארה במקומה. אם הוא לא
הצליח לעשות את זה במצרים אזי הוא יעשה זאת מחוץ למצרים. לכן, הוא שלח את הערב רב.
הוא היה בטוח שהם יצליחו להרוס את כלל ישראל. לצערינו היו להם לא מעט הצלחות
בנידון. ומזה עלינו ללמוד כאשר מישהו דבק במטרה יש לו הצלחות. רק השבוע שמענו על
נער צעיר אשר שם לו יעד לכתוב ספר תורה, צחקו עליו ולעגו לו. אבל הספר תורה נכתב
והוכנס. העקשנות החיובית הביאה אותו ממש לגמר הטוב. בהמשך הפרשה רואים איך שתאוות
ממון יכולה להביא לאבדון. מה הניא את פרעה לרדוף אחרי בני ישראל. זה שהם לקחו את
הממון של המצריים והלכו להם. ללמדינו שמי שנגוע בתאוות ממון, אין לו מעצורים.
עלינו ללמוד מההנהגה של משה רבינו שלא איבד משלוותו לאורך כל הפרשה. למרות
הנרגנות. גם עלינו ללמוד בוודאות שהקב"ה אינו נוטש את עמו. לא משנה עד כמה
שהמצב נראה גרוע, שומה עלינו לדעת שהקב"ה לא נטש ולא יטוש את עמו. גם אפשר לראות
עד כמה עקימות המחשבה יכולה להוריד מהדעת. עם ישראל יצאו ממצריים ביד רמה. מסובבים
בענני הכבוד. והנה קמו השמאלנים הליבראלים וצועקים שהיה הרבה יותר טוב לעבוד את
המצריים. איך הם מתכוונים לשכנע את זולתם, בשקר הגדול של "לקחתנו למות
במדבר". סיסמא שיקרית זו תחזור על עצמה שוב ושוב. אם חשבנו ש"ברו שפטרנו"
מהם, רק תקשיבו לכל ההבלים שהם מדברים בימים אלו. קודם מפחידים כל אומות העולם
נגדינו וכאשר השקר מתגלה מיד ממציאים עוד איזה שקר. העיקר לא להכיר באמת. לא לראות
שיד השי"ת מכוונת. משגיחה ומפעילה את כל היקום. הכל בהשגחה פרטית ממש. ההמשך,
אחרי שהכירו בנס העצום של קריעת ים סוף, הבינו שחייבים להודות להלל ולשבח
להקב"ה. עד כמה זה חשוב, זה חשוב עד כדי שהחפץ חיים פוסק במשנה ברורה בסימן
נ"א, כל מי שאומר שירת הים כשהוא מרגיש שקריעת ים סוף קורה עכשיו, והוא אומר
את זה בשמחה, מוחלין לו על עוונותיו. משם לומדים לא להיות קצר רואי. מה המרחק ממרה
לאילים. לא רחוק. לו לא התלוננו על חוסר המים במרה היו מגיעים עוד באותו יום
לאלים. אבל, הדחף הרגעי, חוסר היכולת לדחות יצרים גרמה להם נסיון מיותר שהמיט
עליהם אסון בהמשך. גם חוסר הדרך ארץ בגישה שנקטו לבקש מזון, גם מעשי החוכמולוגים
להשאיר מהמן ולצאת בשבת ללקוט, לא הטיב עמהם. "הדובדבן על הקצפת" ההתנהגות
של רפידים שהביאה עליהם את עמלק. אם קמנו בבוקר וראינו שיש מן, אז אנחנו יודעים
בוודאות שיש ה' בקרבינו, אם כן, היה עליהם לבקש יפה לקבל מים לשתיה. אנחנו אלפיים
שנה בקירוב ללא בית מקדש שנחרב מפני שנאת חינם. היא תיבנה כאשר ניגמל מהחטא. חבל
מאוד שיהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות שמו להם למטרה לפלג ולשסות. שנאתם היא
השנאה של העם הארץ כלפי כל דבר שיש בו טיפה של קדושה. שומה עלינו להפיץ את אור
היהדות בשמחה. לדבוק במטרה זו בעקשנות עד אין קץ. לאט ובטוח המסרים יתקבלו, אזי
הקב"ה יוכל להשיב את הא' לכס ואת הו'-ה' לשמו ששמו וכסאו יהיו שלמים. ביום
ההוא נשיר שיר חדש בבניין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח
קדים וגו'. היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים
ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב יבא קדים רוח ה' ויבוש
מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה,
ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם
גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם,
שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם
במצרים. הרמב"ן ממשיך ללמדינו
איך יש לצעוד במשעולי יסודות האמונה. מי שירצה להיות מאמין אמיתי, חייב לראות בכל
דבר ועל כל צעד ושעל אמונה. איך שהקב"ה סידר שאכן מה שהתוצאה היתה. הנה,
המצריים אשר זה אתה סיימו לימוד של עשרה חדשי לימוד מי הוא הבורא, שהוא גם היודע וגם
המשגיח, חשבו שוב, שיש כאן רק מקרה של התיבשות או מקרה של גאות ושפל הים. ממילא
נכנסו לים. גם בני ישראל לא היו באמת בטוחים במה שעיניהם רואות, הלא, יש מהם אשר
צעקו ובקשו לחזור למצרים. אבל ברגע לאחר קריעת ים סוף והעלי'ה ליבשה, ראו את מצרים
מת על שפת הים. כל ענייני חוסר האמונה אשר מייצג את המושג של מצרים מת. כי כאן ראו
בעיניהם שהוא יתב"ש הבורא ומנהיג, היודע והמשגיח על כל. ולאחר הראי'ה, התבוננו
לעומק מה זה אשר ראו עינינו ומאין זאת. התשובה באה להם מיד וירא ישראל את היד
הגדולה אשר עשה ה' במצרים. לא יד המקרה, לא גאות ושפל, אלא נס גלוי, אזי
שרו להודות ולהלל.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת
הים. וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. האדמו"ר הרה"ק ר'
מאיר'ל זצוק"ל מאמשינוב היה אומר מידי שנה בשנה בשם אביו הרה"ק רבי
שמעון שלו'ם זצוק"ל, מדוע נאמר פעמיים וירא, כי ראי'ה אחר ראי'ה ראו. בתחילה
ראו את מצרים מתים. זהו. הרי זה טבעי, מי שטובע בים, מת. אבל בהתבוננות מעמיקה ראו
שהמצריים לא טבעו מרצון. אלא היתה כאן ידו הגדולה של הקב"ה, אשר ניערם והורידם
והעלם. היגיעו להכרה אמיתית מה שהבורא ב"ה באמת עשה, הכל זה יד ה' ואין כל
טבע כלל. כיוצא בזה בשם הרה"ק הרבי ר' אלימלך זצוק"ל מליזענסק. נאמר
בהתחלה שהלכו בתוך הים ביבשה. הרגשה של נס. למרות שראו את המים חומה להם, הלכו
ביבשה. וזה נס עצום. לאחר מכן נאמר שהלכו ביבשה בתוך הים. מאי משמע. אלא, שהיגיעו
להכרה שללכת בתוך הים וללכת ביבשה, חד הם, הכל נס. אין כל טבע בעולם. כדברי
הרמב"ן "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד
שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".
זה אלי, בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. רש"י מבאר לנו במפורש מה השיגו היהודים בקריעת ים
סוף. ללמדינו עד כמה יש להזהר לא ליפול כאשר מגיעים למדרגה מסויימת. יש לתחזק את
האמונה כל הזמן. לזכור שזה א-לי. הוא משגיח עלי תמיד. הרי אם היו מפנימים את מה
שראו היו יודעים שהקב"ה לא זנח אותם ממילא היו חונים במתקה ולא במרה. ולא
הי'ה רפידים.
תהרוס קמיך. לשון הסרה משפיל ומכניע הדבר מקומתו. וכן פן יהרסו אל ה' ממקומם להתקרב ולראות.
וכן ויהרסך ממצבך. הרשב"ם
בפשטנותו, מלמדינו מה הפירוש שדבר נהרס. הפירוש הוא שהשי"ת הסיר את עצמו מן
העניין. לא הסתר פנים אלא הסרה. ממילא כל המרכיבים של אותו חפץ, חי'ה או אדם ישובו
באותו רגע לאין, תוהו. זה היו אמורים לראות בניסי הים. איך הקב"ה מסיר עצמו
לגמרי ממצרים אשר קמו נגד ישראל. ממילא מצרים מתו על שפת הים. הוי אומר עוד בטרם
בואם הימה, נודע גזר דינם מהסרת השגחתו יתברך.
נאדר בקדש, הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא
להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו',
אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו
יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך. הנה הספורנו מיסד לנו עוד נדבך באמונה נשגבה. לדעת
שהקב"ה ייסד בעולם כוחות נצחיים. דבר שהוא נצחי יכול להעלם מהעין, אבל הוא
עדיין קים לנצח. זה הבנה עמוקה שהשיגו עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. מי שהפנים דעה
זו הרי הוא נתקדש קודש קדשים. יתכן שזו דעתו של מי שסובר שדור המדבר עתידים לחזור,
זאת מפני שהשיגו כאן את הנצח. הקב"ה יודע מה חסרונותיו של בשר ודם ומה הם סדר
מחשבותיו ועד כמה שהיצר הרע שולט בו, ממילא ידע שעד כמב שירומם אותם, עדים ליפול.
לכן, דווקא להם ייסד את נאדרותו בקודש, להראותם עד כמה יש להדבק בנצח כדי לחיות לנצח
נצחים. לכן דווקא בים שהותנה עמו מששת ימי בראשית להקרע, שם, בדבר שלנו נראה מים
נצחיים מים שאין להם סוף, הראה שזה דווקא יבשה. אזי הבינו שלמעשה אין כל שינוי
בללכת בתוך הים ביבשה, כי גם ביבשה בעצם אנחנו באמצע הים. מה שיש לעשות הוא להפנים
ידיעה זו.
ה' ימלך לעולם ועד. ע"ד הפשט יאמר כשם שהראה מלכותו עתה בקריעת ים סוף שהוא
מציל את יראיו ומאבד את המורדים בו כן יהי רצון מלפניו שיעשה כן בכל הדורות לעולם,
וכענין שכתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, ונכתב ימלך חסר ללמדך שאין
הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שיהיה מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים כענין
שכתוב עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי:
וע"ד הקבלה ה' ימלוך לעולם ועד, אחר שראו ישראל המלכות בוקע ים וקלסו לשם
המיוחד ומלכותו סיים הקלוס בשם המיוחד כמו שהתחיל בו אשירה לה', ואונקלוס עשאו בתרגומו
הווה כלשון הכתוב ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואולי דעת אונקלוס שתרגם כן כי
משה וכל ישראל כוונו בכתוב הזה אל המלכות ועל כן חתמו השירה בו כי מתחלה בדברי השירה
פתחו בשם המיוחד הוא שאמר אשירה לה' ועתה רצו לחתום אותה במלכות: ולפי הענין הזה מה שנכתב ימלך חסר כי המלך עקר המלכות
והוא לפעמים משפיע בו השפע ולפעמים מחסרו כפי הרצון והבן זה, או אפשר עוד כי כונת אונקלוס
בזה לפי שכל הזמנים כלן, העבר והעתיד בהש"י הם בהווה, כי הוא עד שלא היה זמן והזמן
לא יעברנו ולכך תרגם הכתוב בלשון הווה: ויש
לדעת כי פסוקי השירה הזאת הם י"ח פסוקים ואפשר לומר כי הם כנגד י"ח חוליות
שבשדרה שעתידים להתחדש בתחית המתים ולומר שירה, וזהו שדרשו רז"ל אז ישיר משה ובני
ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן תמצא בשיר שלעתיד והוא
שהתנבא ישעיה ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עד יחיו מתיך י"ח פסוקים, וכשם
שהזכיר כאן בשירה זו עזי וזמרת יה כן הזכיר באותו שיר בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור
עולמים, והוסיף על שם יה השם הגדול השלם לרמוז תוספת השגה שבאותו זמן על שאר הזמנים
כלם כי אז יהיה ה' שלם והכסא שלם. רבינו
בחיי בא לחזק עוד יסוד באמונתינו. אין כל ספק שהקב"ה קדמון לכל דבר אשר נברא
ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. אבל מיסודות הפרשה הוא, לדעת מהי מלכות ומה זה
מחייב. מלכות זה מי שדואג לנתיניו, בני בכורי ישראל. מלכות זו מחייבת אותנו בקבלת
עול מלכותו פעמיים ביום. זה בצד המועט. בצד המלא יותר, זה מחייב הכרה מה רצונו של
מלך, כדי לתחזק המלוכה חייבים הנתינים להתבונן במלכם, לדבוק בדרכיו ככל האפשר.
דווקא מעניין מה שידוע מהגמרא במסכת בבא קמא לגבי מי שאינו כורע במודים, היינו
להשתחוות ולהודות למלך תלוי דווקא בחוליות שבשדרה. השדרה של עם ישראל היא היא האמונה.
ח"י פסוקים של חי חי יודוך וישבחוך.
הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם
כל ימי המדבר כדברי רבותינו, בעבור זה נגלית עליו השכינה במקום ההוא, כמו שאמר במן
ובקר וראיתם את כבוד ה', בעבור היותו פלא קיים. הסיום של הפרשה היא מעין הפתיחה. הרמב"ן מבאר לנו
יסוד חשוב. מתי יש חשיבות עליונה וחובה לעמוד בתפילה, במקום אשר שם ניכר גדולתו
וגבורתו של השי"ת. צור ישראל, קם לעזרת ישראל בגין חיזוק המים. ואין מים אלא
תורה. בעצם, התורה היא מה שמקשרת בינינו לאבינו שבשמים. ואין מים אלא תורה. לא
לחינם אומר הנביא הוי כל צמא לכו למים. הנה, עם ישראל ברפידים, רפו ידיהם מן
התורה. עיף ויגע. לכן שוב היו צריכים את מעלת התורה. שתתגלה להם בכל אורה
ומתיקותה. מי שיכול להפוך צור וחלמיש לאגם ומעין מים. כל היסוד של רבי עקיבא
מהצור. מים עמוקים ידלו בינה. שם הקב"ה נמצא. במי שיגע למרות שהסוגיא שלפניו
נדמה עליו כצור איתן. הקב"ה ממתיקו במים. הקב"ה מראה לו כבודו, מיישב
נפשו במי הבנת התורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה