בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
ויפגע במקום. יעקב אבינו היגיע ממש
למקום הנכון. מקום שכל יהודי רוצה להגיע לשם. והוא לא סתם פגע במקום, הרי מובא
בספה"ק שצורתו של יעקב חקוקה על כסא הכבוד. אשרי אנוש שזוכה לזאת. (שמעתי
מ"יהודי טוב" מדוע יעקה זכה לכזה חן, כי הוא יצא מבאר שבע, הוא החליט לא
לחדש שום שבועה ושום ברית עם אבימלך, לכן וילך חרן ה', הקב"ה שב מחרון אפו על
כריתת הבריתות) לכן, יעקב אבינו הרגיש שזה המקום והזמן להתפלל. אין פגיעה אלא לשון
תפילה. מה יעקב מבקש, הרי הוא לפני נישואיו, סידור מלא? כרטיס אשראי ללא הגבלות?
ממש לא. לחם לאכול ובגד ללבוש. כדרכה של תורה. מידת ההסתפקות. מה שנחוץ לכל ולא
מעבר לכך. הוא כן מבקש ברוחניות, ללא סייג. אם יהי'ה אלוקים עמדי, סייעתא דשמיא
בכל עת, לעסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, ומרני מכל המפגעים שיהיו בין בבית לבן בין
בשאר גלויות, אזי, אדע שאוכל להקים את שבטי ישורון. יעקב אבינו מודע מאוד לכל הסכנות.
בפרט הסכנה של לצאת ממידת ההסתפקות. מהמידה שמאבדים טיפה את הביטחון המושלם
שהקב"ה הוא הזן ומפרנס. הוא ואין בלתו. מזה יעקב מפחד. מהשקיעה ביוון מצולת
הרדיפה אחרי הכאן ועכשו שהם אך שווא. אכן, הקב"ה מבטיח שלא יעזבנו וגם ישמור
עליו. אבל, כדי שיעקב יזכה לשמירה המיוחלת עליו להיות במקום ששם יש שמירה מעולה. מקום
השכינה. מקום שהתפילות מתקבלות לרחמים ולרצון. ברגע שנבין את חומר הירידה שיש
בשקיעה הרדיפה אחר עוד ועוד גשמיות, נבין שצריכים לקחת את האבן ולשים כגדר מסביב
לראש, שלא נרצה ולא נחפוץ לטבוע ביוון המצולה. אזי הקב"ה שוב יהי'ה עמנו
וישמרנו בכל אשר נלך ולא יעזבנו ולא יטשנו עד שיתקיים בנו סיפא של ההפטרה, ישובו
ישראל עד ה', יקחו עמהם דברים כדי לשוב, והחכמים ימשיכו ללכת בדרך השי"ת,
לדרך העולה למרום הר הרים בביאת גואל צדק.
וזה שער השמים. הזכיר הכתוב ג' פעמים זה. ואמרו רז"ל הראהו בהמ"ק
בנו וחרב ובנוי. בנוי מה נורא המקום הזה, חרב אין זה, ובנוי וזה שער השמים. ולפ"ז
לא ירמוז הכתוב רק שני מקדשים בלבד: ויתכן
לפרש שיש בכתוב רמז לשלשה מקדשים ממה שידוע כי מלת זה רמז לשכינה כמו זה אלי ואנוהו.
ואמר מה נורא המקום הזה, על בהמ"ק הראשון ששרתה בו שכינה. אין זה, על בית שני
שלא שרתה בו שכינה כן כתוב בנבואת חגי וארצה בו ואכבדה. ואכבד כתיב, כי השכינה שהיא
הה"א נחסרה משם. וזה שער השמים, על הבית הג' שיבנה במהרה בימינו שתחזור העבודה
והשכינה לירושלים כימי קדם. ומזה הזכיר כאן שמים שיהיה מעשה שמים לא בנין אדם כמו הראשונים
שהזכיר בהם מקום ובית. וכן רמז משה בברכות בנימן שבהמ"ק בחלקו, הוא שאמר ישכון לבטח עליו זה בית ראשון ששרתה בו שכינה שנקראת
ידיד ה'. חופף עליו כל היום, זה בית שני שלא שרתה בו שכינה. ובין כתפיו שכן, זה בית
ג' העתיד שתשרה בו שכינה. וכן תמצא במסכת נזיר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, זה מקדש
ראשון ומקדש שני ומקדש שלישי ש"מ תרי חרוב וג' יעמוד לעולם ע"כ: ונראה שהזכיר בשלישי לשון המה שהוא לשון מורה על
דבר נצחי וקיים כלשון ואדע כי כרובים המה. וכן כי מעולם המה. וכן דרשו רז"ל בלשון
כתית למאור. בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך והכל כמנין כתי"ת,
והענין הזה נרמז בלשון כתית לפי ששני המקדשים היו מרמס ושניהם נחרבו, אבל בית שלישי
להעלות נר תמיד כלומר מעלתו תמידית ואורו לא יפסק לעולם: ובמדרש וזה שער השמים, מכאן אתה למד שהמתפלל בירושלים
כאלו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא פתוח לשמוע תפלתן של ישראל שנאמר וזה שער
השמים. והכונה כי הוא שער השמים לעלות משם התפלות והקרבנות: מעניין לראות איך רבינו בחיי לומד מ"זה" את
עניין בית המקדש. זה הרי עולה במספר י"ב כמנין שבטי ישורון. כללות עם ישראל,
נכלל במקום מקדש. מדהים לראות, עשו בסרבו לבכורה הכולל עבודת המקדש אומר למה זה
לי בכורה. יעקב כאשר נכנס לאביו לקחת את הברכות, שימו לב לדין ודברים "מה זה
מהרת למצא בני", "אתה זה בני עשו", "ויעקבני זה
פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". ממש מדהים. שימו לב שניתן בכל
הפסוקים ניתן להסתדר ללא המילה זה. אבל, כאשר זה, הוא היסוד של כלל ישראל,
זה מורה על מקום מקדש של שבטי ישורון. זה א-לי ואנוהו, אבנה לו בית המקדש. זה מורה
על שכינה שורה בישראל, הפסוקים מקבלים משמעות חדשה. להבנת העניין נקח צעד אחורה.
מה נאמר כאן, שלושה פעמים זה, מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית א', וזה
שער השמים. שמתם לב, שהאותיות המלוות הם בדיוק האותיות החסרות למילוי שמו יתברך.
ושינה בסדר, מפני שבית ראשון מרמז על חידוש ובריאת העולם אשר נברא בה' (בהבראם). בבית
השני, אין זה שלא שרתה שכינה. בבית השלישי שהוא באות ו' (י' מוארך) לאחר מילוי
שמו. כל זה תלוי אם נגשים כל אחד ואחד חלקו של יעקב אבינו בנדרו. אם יהי'ה א'
עמדי, האם בכל מאווינו ומעשינו פונים להקב"ה שיצליח דרכינו, כי אין עוד
מלבדו. האם תמיד נותנים לרבונו של עולם את הקרדיט הראוי. ושבתי בשלום אל בית אבי,
היינו כל הזמן לחיות בשלמות, כדי לחזור לבית אבינו כאשר השלמנו באופן הרצוי, כל
פעולתינו בעולם הזה. והי'ה ה' לי לא', לקבל עלינו גם מדת הדין באופן של רבי עקיבא,
כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, גם כאשר שכלינו הקט אינו קולט ומבין. לדעת שצדקתך א' –
משפטיך, תהום רבה. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, לך. שוב לתת מכל הטוב שהקב"ה
העניק לנו, ולתת לשם שמים. ללא הנאות וללא כוונות של כבוד ופרסום. כאשר ננהג כך,
נהי'ה כתית, נשבור בעצם את הטבע האנושי. ידוע הוא, שכתית מביא את המאור. אך הפעם,
כאשר נדע להיות כולנו יחד, ממילא נזכה לאורו, אור של תמיד, לבית השלישי, כמו
שנאמר, ואמר ביום ההו הנה א' זה קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו
לו. זה בדיוק מה שהבין האב של ז"ה – י"ב שבטי ישורון, שהמקום ששנים עשר
אבנים מתאחדים לאחד (י"ב ועוד א' = אחד!) אזי יש בנין שלם, בנין נצח שלא ייחרב
עולמית.
אעבדך שבע שנים ברחל, אין ספק שלא היה הצדיק נושא אשה להעמיד בנים אם לא היה בידו
לפרנסה בפרט בשאר וכסות כאמרם ז"ל נושא אדם כמה נשי' והוא דאית ליה למיקם בספוקייהו
ולכן אין לחשוב שלבן שהי' בעל ממון יתן לו בנותיו אם לא היה בידו לפרנסם אם כן באמרו
כי במקלי עברתי היתה הכונה שלא היה בידו אז מקנה ולא דרך לעשות מלאכה להרויח ולהתפרנס
בה וענין העבודה בשביל רחל היה למוהר כמנהגם שהיו נותנים מוהר לאב שיתן את בתו כאמור
אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות ומה שאמרו אחר כך כי מכרנו היה שחשבו
בענותן שהיה המוהר יותר מן הראוי בשבילן: הספורנו מחדד לנו, שיש לכל מי שנושא אישה, לדעת שעליו
לזון ולפרנס. לכן, יעקב שסמך על הקב"ה ועבד אותו, ראה שיש כאן עניין חד פעמי
לעבוד ללבן עבור קיום המצווה. אך, על זה נאמר, עבד ואבד, ארמי אובד אבי, לבן רצה
שאכן יעבוד רק אותו ולא את השי"ת. לכן יעקב התנה, רק שבע שנים, כדי שיוכל
לקיים כתובה הראויה לבת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה