מחודדין בפיך פרשת נח!

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה זצ"ל

הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

על נח הוטלה אחת מן המשימות הקשות ביותר. לייסד עולם חדש. עולם המיוסד על חסד. כי אמרתי עולם חסד ייבנה. במשך כל ימי שהותו בתיבה, יום יום הוא עשה חסד בהאכלת כל החיות, הבהמות והציפורים. רבבות האכלות ליום. נח אינו מתלונן. אינו מרגיש פרייאר. כי יש לו תפקיד. אבל, ברגע שיצא מן התיבה והקריב את הקרבנות, הקב"ה כורת עמו ברית, אז באה לו מחשבה, אפשר לנוח מעט. ויחל נח. עברה בו מחשבת חולין. כאילו שהעולם יוכל להתקיים "אוטו פיילוט". יסע לבד. ולא. אין בזה אוטומציה. נהפוך הוא. היצר הרע יש לו אלף ומאה סיבות למה יש להמנע מלעשות חסד. כוחות הרשע מיד לקחו מקום בראש. חם וכנען וכל דומיהם ניסו למחוק את כל העניין של עשיית חסד. הגדיל לעשות נמרוד שרצה לעקור את אברהם אבינו סמל החסד מן העולם. ללמדינו, אנשי המבול נעקרו מן העולם בגלל שחטאו בגזל. לא סתם גזל. גזל שלא ניתן להשבה. גזל של מה בכך. אבל כאשר מלא אנשים גוזלים משהו, האיש הנגזל נשאר ללא סחורתו וללא פרוטה בכיסו. זאת היא ההשחתה בהתגלמותה. זה לעג לרש. ועל זה נאמר אל תגזול דל כי דל הוא וקובע את קובעיהם נפש. הקב"ה לוקח נפשו של אדם הגוזל את הדל. כי לגזול מהדל זה לגזול לו את הנפש. זה ממש מידה כנגד מידה. אם יש משהו שהציבור של שומרי תורה ומצוות יכולים להתפאר בו, זה על תעשיית החסד שלנו. בזמן שאלו הרחוקים מתורה וממצוות צועקים איזה פרייאר אתה, אנחנו מתעלים בחסד. בכל פינה ובכל צורה. מרגע הלידה של תינוק דרך כל ימי חייו, ילד הבריא והשלם וילד אשר אינו כזה. מאות מוסדות של חסד. הצד השווה שבהם שהם יוסדו ומנוהלים על ידי אנשים שומרי תורה ומצוות. זה התיבת נח שלנו. רק בגלל זה בלבד אנחנו מקווים לשמוע במהרה את בשורת הגאולה השלימה וזאת מפני "חסדי דוד הנאמנים", כמובא בהפטרה.

כי בצלם אלהים וטעם היות דם האדם נדרש ולא אדרש דם שאר בעלי חיים, "כי בצלם אלהים עשה", בצלם העצמים הנבדלים הנקראים "אלהים", עשה איזה מהם, "את האדם". כי אמנם מאז שאמר האל יתברך "נעשה אדם" נתן כח בעצמים הנבדלים, או באחד מהם, להשפיע כח שכלי על כל נושא מוכן, והוא כל אחד מהמין האנושי. ובהיות האדם "בצלם אלהים", אשר היא נפשו האנושית אשר בה הוא חי משכיל, ראוי שיהיה דמו ונפשו החיונית המשרתים לזה הצלם נחשבים ונדרשים מיד מאבדיהם יותר מחיי כל שאר בעלי חיים. הספורנו מלמדינו חשיבות הנברא בצלם אלוקים. הנברא בצלם קיבל מתנש חכמה בינה ואם זוכה גם דעת כדי לנהל את הנבראים לרצונו יתב"ש. זה הפשט בפסוק והא' עשה את האדם ישר. מה שנותר לנו הוא להחזיר עטרה זו ליושנה וליושרה. היינו, לחשוב היטיב על כל הנעשה האם זה למכוון העליון. האם זהו תכלית הנרצה מתוך המעשה. לכן, האדם הוא שיא המעלה, כמו שאמר נעים זמירות ישראל ותחסרהו מעט מאלוקים, לכן רק דמו נדרש. כי כל אדם יש לו תפקיד ב"לא תהו בראה לשבת יצרה" וגם ב"כל פועל ה' למענו", ממילא ההורגו, פוגע ביוצרו, אשר דורש דמו.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רש"י מדייק שסיבת השארות אנשי דור הפלגה בחיים "אלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום". לכאורה ניתן לראות זאת ממה שנאמר כל הארץ. ארץ זה ביטוי המורה על עשיית רצון קונם. חז"ל למדונו לא מצא הקב"ה בעולמו כלי מחזיק ברכה אלא השלום. אמנם, מעלת השלום הוא שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. לעומת הפירוד והמחלוקת "לשם שמים" יש להתבונן במה שחז"ל טבעו וקבעו שהיא לשם שמים. הכיננו מחלוקת בית הלל ובית שמאי למרות שהללו אוסרים והללו מתירים לא נמנעו מלישא אלו את אלו. המחדדי טפי לא פסלו את אלו שדגלו ב"כח דהיתירא עדיף". עוד פרט מעניין, רש"י מדגיש בשפה אחת שדברו בלשון הקודש. מאי משמע. הרי ב"ודברים אחדים" מפרש שדברו על יחידו של עולם. אלא, יש לומר שדברו בשפה של קדושה. לא טמאו לשונם, לא בלשון הרע ורכילות. לא במוציא שם רע ושקרים. הראי'ה שהרי הקב"ה אומר ונבלה שפתם. אילו הי'ה רק לשנות הי'ה כותה ונבלבל. נבלה מלשון ניבול. לטמא את לשונם. ממילא תיפרד אחדותם. גם זה מסר מתוך הפרשה שיש לשמור על קדושת הלשון. ודאי אלו אשר משתדלים לטפח את צלם האלוקים, יודעים שמעלת האדם מן הבהמה הוא ברוח מללא, פיו המדבר. ביותר הוא ישמור לשונו בנקיות וזהירות כדי שיוכל למלאות פיו בתהילת ה'.