יום חמישי, 30 במאי 2019
יום רביעי, 29 במאי 2019
מחודדין בפיך פרשת במדבר
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
ברוב השנים השבת הקודמת לחג השבועות
היא פרשת במדבר, ללמדינו שאין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו במדבר. נקודה מאד
מרכזית בפרשה זה ספירת עם ישראל. ספירה זו שונה מקודמתה, בספירה זו כולם היו
חייבים להביא את ספרי יוחסיהן. התורה מדגישה, למשפחותם לבית אבותם, ויתילדו על
משפחותם ואחרון חביב באותות לבית אבותם. היוצא צבא בישראל הוא מי שיש לו ייחוס עד
לאבות הקדושים. מי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני. בכל אומה כדי להיות יוצא צבא
עוברים מלא תירגולים. רק אלו שיש להם הרבה גבורה באומץ ייבחרו בסופו של דבר להיות
יוצאי צבא. כאן, זה בדיוק ההיפך. רק מי שיש לו אמונה וביטחון, מי שידיו רב לו
בתורה, רק הוא מתאים לצבא. רק הוא, שיש לו אמונה וביטחון בהשי"ת ללא גבולות,
רק הוא נמנה על יוצאי הצבא. רק עליו ניתן לסמוך שהקב"ה יעשה ישועה על ידו.
דוד המלך שהי'ה לכל הדעות אחד מהגיבורים שהיו לנו, לא למד איסטרטגיה. הוא למד
תורה. בבית המדרש. ומשם יצא בשם השי"ת. את גלית הפיל בסייעתא דשמיא באבן
חלקה. כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'. אדון המלחמות הוא ה' איש מלחמה.
הוא לימד אותנו לאורך כל ההסטורי'ה שהמנצחים הם משרתי השי"ת. יהושע מוסר
התורה. דוד עבד השי"ת. החשמונאים. הספרא ניצח. גם ללא הסייפא. היגיע הזמן
להפנים ולהחצין זאת. כארש יהי'ה ברור לנו כשמש בצהריים שרק מי ששמר על טהרת משפחתו,
הוא מתייחס לאבות הקדושים, רק לו יש חלק בארץ ישראל, רק הוא נמנה על יוצאי צבא בישראל,
צבא השי"ת, צבא האמונה. אזי השי"ת יראה וישלח לנו משיחו ויגאלינו מכל
צרותינו ויוליכנו קוממיות לארצינו.
שאו את ראש, לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות
מפניהם כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל
אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו ובקלקול המרגלים הוסיפו
השבע אומות להרע מ' שנה והוצרך להחרימם, במספר שמות, כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב
בשמו המורה על צורתו האשיית למעלתם על דרך ואדעך בשם ולא כן קרה לדור באי הארץ ובכן
לא נמנו במספר שמות ולא נזכרו זולתי ראשי המשפחות ומספר האישים, ועם זה הודיע שהיתה
הכונה שאותם האישים בעצמם יחיו ויירשו הארץ ולא יפקד מהם איש. הספורנו בא ללמדינו יסוד גדול מחומש במדבר בכלל ובכלל
ישראל בפרט. הנה דור דעה, שנאמר בהם לשאת את ראשם, להגביהם. ללמדם שרק נכנסים לארץ
הגויים מתפנים מפניהם. ללא צורך של מלחמות. אלא כל יהודי באשר הוא שם, באשר הוא
שמו, יש בזה כח להסיר את עם נכר מאת פני הארץ. אם כל אחד ואחד הי'ה מכיר רום
מעלתו, מפני ויגבה לבו בדרכי השי"ת לא הי'ה נכנע לעצת היצר. הוי אומר שלאחר
התשובה של חטא העגל היו צריכים ללכת בעבודה של גדלות האדם. מתוך תפושתם של שפלות,
ונהי'ה בעינינו כחגבים, משם לא קשה להתדרדר. מזה נלמד, שיש ולפעמים יש לומר ליצר,
עבודתי חשובה בעיני השי"ת, ממילא לא אוכל ליפול לשחת. מנין ישאב חיזוק זה
משמו, שם ישראל קודש, השם שמאיר ומעורר נשמתו.
תפקדו אותם. ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד
את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם
"פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר
" תפקדו אותם ", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח
וידע מספר העם: הרמב"ן בא לעורר
אותנו מה עניין הפקידה. כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם, ממילא פוקד אותם. סימן
הגאולה ממצרים הי'ה פקד יפקוד. ממילא כאן בראש חומש הפקודים, משמע שהקב"ה פקד
אותם וראה שהם ראויים לבוא לנחלת השי"ת, ארץ הצבי. הוי אומר שבראש הספר בראש
חודש אייר עם ישראל היו במיטבם. ואמר
בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי
שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ואם אולי טעה
דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני
למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי
היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת
ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל
העם כהם וכהם מאה פעמים וגו' ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה: מוסיף הרמב"ן, כי למנות את ישראל יש צורך בעניין
מסויים שעוד לא הי'ה. הנה בפרשתינו, רש"י מביא שמתוך חבתן חזר ומנאן, מובן
מכאן שענין חביבותם היא להודיע שאכן ראויים הם ליכנס לארץ. אבל בימי דוד המלך,
טרום ימי קניית גורן ארונה, לא הי'ה סיבה כלשהוא למנות את ישראל מעבר למנות במחצית
השקל השנתית של חודש ניסן. וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז), ר' אליעזר בשם ר'
יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו
לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד: ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי
דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר
במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את
מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה
ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה
בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר: ללמדינו, מה הי'ה מוטל על יואב ראש הסנהדרין לעשות. משום מה
כל הנוקשות של יואב הי'ה כאשר זה נגע לסדר את החשבון עם אבנר בן נר או עם עמשא בן
יתר. כאן כאשר זה נוגע בציפור הנפש של עם ישראל, נגף, כל מה שיש לו לומר זה מן
דחי'ה הלואי שהקב"ה יוסיף עליהם כהנה וכהנה. כאן הוא לא מאיים על דוד כמו
שאיים לאחר נצחון מלחמת אבשלום. מכאן דוד המלך שמר לו טינא. מכאן ראי'ה שלא בער לו
באמת את המצב של עם ישראל. אילו אמנם כאב לו, הי'ה מתריע כאן בדיוק כמו שנהג במו
ידיו במקרים של אבנר ושל עמשא. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד) ולא
נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן
צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן
עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים
כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם: והכתוב שאמר במנין ההוא (דה"י א כא
ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא
בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים
מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה ענין הגון מאד: ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב:) שהיה
שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר (ש"ב כד א) לך מנה את ישראל, וכתיב (שם פסוק י)
אחרי כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות"
יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר: לסיכום הרמב"ן אומר כי כאשר אין מצוה לפקוד, הרי
נפקד מקומם ונחסר. אולם, כאשר יש מצוה לפקוד הרי פקודתם לטובה.
ואלה תולדת אהרן ומשה, ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה
מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה, נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. משום מה לא מובא כלל תולדות משה רבינו. בפרקי אבות שנינו,
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. רש"י בא אכן לומר לנו שתולדות אהרן הם
בעצם תולדותיו של משה. אבל, עצם זה שלימד את בני אהרן ואת יהושע ולא את בניו עצמו,
ממילא לא נמשך ההנהגב בבניו. ללמדינו, שגם מוסרי התורה חייבים ללמד את בניהם. האור
החיים הקדוש מוסיף סיבה נוספת שהם בני משה "ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד
שהוא התפלל בעדם וחיו, דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל
(ויק"ר ז א) שהועילה תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו', לומר זמן
שהתפלל עליהם, וכלל עוד בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדיבר ה' אליו בהר סיני, ונעשה
ציר נאמן לה' בקבלת התורה".
התפילה היחידה שראינו שמשה רבינו יתפלל על בניו היתה כאשר אמר יפקוד ה' אלוקי
הרוחות לכל בשר איש על העדה. מכאן רואים חשיבות עצומה בברכת התורה בה אנו אומרים
ונהי'ה אנחנו וצאצאינו, יחד עם בנינו – תלמידינו. הברכה התקיימה באמת באהרן שזאת
התורה לא משה מפיו, מפי זרעו ומפי זרע זרעו מעתה ועד עולם שהרי פינחס, נתכהן. הוא
הי'ה התלמיד שראה מעשה נזכר בהלכה וקיבל שכרה.
יום שלישי, 28 במאי 2019
יום שני, 27 במאי 2019
יום ראשון, 26 במאי 2019
יום חמישי, 23 במאי 2019
יום רביעי, 22 במאי 2019
מחודדין בפיך פרשת בחקתי
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
עמל. זה מה שהקב"ה מבקש מאיתנו.
אנחנו מודים להשי"ת שאנו עמלים ומקבלים שכר, מה פירוש, עמלי תורה לא נתבקשו
שיצליחו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. זה ברור מאוד שאם אנחנו מצליחים, זה טיפה
יותר תכליתי מאשר איננו מצליחים. אבל, עמלה של תורה היא לשם עמלה של תורה. לא לשם
שום הצלחה. לא לשם המסקנות. לכן, כאשר אנחנו מתקרבים לקראת חג השבועות, זמן מתן
תורתינו, אנחנו לומדים את פרשת בחוקותי שנותן לנו להבין את כל סל הברכות הממתינה
לנו כאשר נקבל על עצמינו ואכן גם נהי'ה עמלים בתורה. בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ.
ביום ובלילה. הפרשה אינה עוצרת בברכות. נהפוך הוא, היא מפרטת עד למאד עד כמה נענש
באם לא נעשה את מה שמצופה מאיתנו. היא ממחישה מה קורה למי שמתעקש לא ללמוד ולא
לעבוד את השי"ת. לכן, עדיף תמיד להתמקד בטוב, בחיובי. מי שיעמול בתורה, יזכה
לכלכלה מצויינת, פרנסה טובה, אוכל בשפע, ביטחון אישי, שלום והרחבת הדעת. מי יסרב
לקבל את כל הקבוצת מתנות האלו. שום בר דעת לא יסרב. כל מה שצריך זה להגיע לברכה
המופיעה בהפטרה, רפאני ה' וארפא. רפואת הנפש. הנפש שלנו מבולבלת. לא מרוכזת. אינה
יודעת מה באמת היא רוצה. מה היא מצפה. הנשמה ידעת היטיב. ברגע שניתן לנשמה להוביל
נגיע להיות עמלי תורה בהוד והדר. אז נהי'ה "מבורכים אשר יבטחו בה'" ואז
יהיו כעץ שתול על פלגי מים וכל אשר נעשה נצליח.
וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם
ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל כי לטעם שילמוד
האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח. לכאורה ישאל השואל, הלא נאמר במסכת אבות כל השוכח דבר אחד
ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר, רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן
תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ממבט ראשון נראים דברי חז"ל סותרים את פירושו
הראשון של האור החיים הקדוש על אם בחקתי תלכו. אמת ויציב שבסיפא של המשנה נאמר
שהשוכח מפני שתקפה עליו משנתו אינו בדין זה רק המשכיח, בכל זאת הלשון של
האוהחה"ק משמע שיש מצב שכאן הקב"ה
גורם למצב שלכתחילה שכחה. אלא, האור החיים
הקדוש מסביר לנו מעלת העמלות בתורה. כמה קשה לחזור ולשנן, בפרט שכבר למדנו כפי
עניות דעתינו באר היטיב ועמדנו על כל מה שיש לעמוד ולהסביר, ממילא אנחנו בטוחים
שהבנו עד לעומקם של דברים. אבל, כל צורבא מרבנן
יודע שחייבים חזרה. מצד שני, הנה, ישנה את המצוה אשר אנכי מצוך היום – בכל יום יהיו
בעיניך כחדשים. איך יתכן לקיים זאת,
שהדברים יילמדו ממש כאילו לומדים אותם לראשונה. כלפי זה אומר האוהח"ק יש את
השכחה. כדי לתת אפשרות לקיים שניהם, יש לעמול, יש מתיקות לעמל. החכם מכל אדם
למדונו בקהלת שמתוקה שנת העבד, הוי אומר שמי ששש בעמלו זוכה למתיקות של מנוחה.
מנוחה אמיתית ישנה רק כאשר יש בהירות. בהירות יש רק למי שעמל בתורה. הנה רק השבוע שמענו סיפור על אחד מגדולי
הפוסקים אשר נשאל על עניין אחד ופסק להתיר. רבים מהפוסקים האחרים אשר כבר פסקו
להחמיר תמהו. הפוסק ההוא ענה, אני את הסוגיא הזאת כבר למדתי מאה פעמים ואחד, לכן יש
לי בו את הבהירות הנדרשת כדי להתיר. לימים, אחד מן האוסרים אמר, לאחר שסיימתי
לעיין בסוגיא מאה ואחד פעמים, הבנתי שאכן הפסק של ההיתר נכון.
עוד רמז באומרו "חקתי" לשון רבים, על דרך אומרו והגית בו יומם ולילה, שצריך לקבוע
עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד. האור החיים הקדוש רוצה להדגיש שאין זמן מן הזמנים שיכולים
לומר, די למדתי את "חוקי". חיוב הלימוד זה בכל רגע ועת. הוי אומר שביום
אחד, כמו שיש לחם "חקי" הטריפני, ביום ובלילה, גם לחם חוקו של
הקב"ה "לכו לחמו בלחמי" ישנה ביום ובלילה.
עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה, שני דברים, האחד ללמוד
לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ושננתם וגו', לזה אמר
"חקתי" לשון רבים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כאומרו ואת מצותי תשמרו
ועשיתם אותם. מהו ללמוד, מתי יש
בידינו קנה המידה שאכן למדנו. אומר האוהחה"ק כאשר ברור לנו היטיב כדי ללמדה.
גדולי ראשי הישיבות היו מריצים את השיעור בפני תלמיד אחד, בינוני, או אפילו ילד, כדי
אכן לדעת שהדברים מובנים. אזי הבינו, שהם באמת למדו. זהו ה"לעסוק" בדברי
תורה, להפיצה, להבהירה. זה גם ה"לקיים", דברי תורה בלמעשה.
ד) עוד ירצה באומרו תלכו, על דרך אומרו בכל דרכיך דעהו וגו', וכתב הרמב"ם בפרק
ג' מהלכות [דעות] הלכה ג וז"ל ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה
וכו' לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו' נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו
עובד את ה' תמיד עד כאן, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, בשביל עסק התורה תלכו
בכל דרככם באכילה וכו', במשתה בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות. כוונת האוהחה"ק שהאדם צריך להכין את עצמו כדי שיוכל
ללמוד תורה. מלבד זה שיש לו "לנקות את הראש", כדי שראשו יוכל לקלוט
ולהבין, יש גם להסיר עניינים גשמיים אשר יכולים להפריע. מעונה, אין לו כוח ריכוז,
ממילא עליו לאכול פת שחרית, בכוונת בריאות הגוף כדי ללמוד. ודאי שיימנע ממאכלים
המביאים תרדמת או עודף סוכרים הגורמים לעודף מרץ. אלא דברים הבריאים ומזינים שיוכל
לשבת ללמוד היטיב.
ה) עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין
ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו
בתורתו, ויצו ה' כאן באומרו אם בחקתי שהיא התורה תלכו בפרדסה, תנאי הוא הדבר ואת
מצותי וגו', פירוש שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לטהר את הטמא, ועשיתם
אותם שלא לטמא את הטהור, והוא מאמרם ז"ל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו
חלק לעולם הבא. עיקר העיקרים של לימוד
התורה הוא ע"י עשה לך רב והסתלק מן הספק. מי לנו גדול מדוד המלך, גלגל רביעי
במרכבה, אשר לא היסס לדון על כל תג של הלכה עם רבו מפיבושת לדעת האם דן לאמיתה של
תורה. לכן, בא האוהחה"ק, ללמדינו הפך בה והפך בה, אבל רק על פי המסורה, רק
כאשר יודעים שאכן הדברים ניתנים לומר. לכן תקן רבי נחוניא בן הקנה את תפילתו, לא
רק שישמחו בו חביריו, אלא עיקר העיקרים של להכשל בדבר הלכה.
ו) עוד יתבאר על דרך אומרם ולא עם הארץ חסיד, פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות
שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין,
כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה
גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן כדומה, לזה ציוו חז"ל
שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק
התורה, אז ואת מצותי תשמרו, פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא
זולת זה. הנה דברי האוהחה"ק ממש
כנבואה לדורינו, דור החומרות. ישנם אנשים שיודעים את החומרא הכי חדשה וטרי'ה, גם
אלו אשר אין להם כל יסוד. מאחר, שישנה הלכה שעם הארץ שונא לתלמיד חכם, והרי מתוך
הבורות צצה חומרה זו, גם יודע לזלזל בכל מי שאינו מחמיר כמוהו. מתוך בורותם, מידי
שבת בשבתו הם יכולים לעבור על איסור בורר. כי אינו יודע הלכה על בורי'ה. יתר על כן
יתכן שייחשב מזלזל בנטילת ידיים, כי לא למד הלכות נטילת ידיים וממילא עושה מעשה
קוף בעלמא אבל אינו יוצא ידי מצוות נטילת ידיים מדרבנן. הביטו סביב בבית הכנסת,
איך יהודים רבים מתעטפים בטלית. כמה אין להם קצה מושג כעטיפת הישמעאלים. ממילא עשו
ברכה לבטלה. לכן, מי שלא למד שולחן ערוך כדבעי, ודאי ייחשב בגדר עם הארץ, אל לו
להתפס לחומרא החודשית. אלא, עליו להצטרף לשיעור בכל ההלכות הבסיסיות של יום יום,
של שבת, של בשר וחלב ותערובות. הם הם יסוד הבית היהודי.
י) עוד ירצה להודיע מעלת עסק התורה שיש בו, מה שאין בעסק המצות, כי עסק המצות יכול להיות שיהיה
אדם פועל ועושה, ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף, ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו, אבל
מצות "עסק התורה" מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו
צדקו, על דרך אומרם כי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה לבטל זכותה של תורה,
ויזכה ללכת בה בלכתו לעולם העליון, ועיין מה שפירשתי בפרשת אחרי מות בפסוק את חקתי
תשמרו ללכת בהם. כאן ניתן לומר אשרינו,
מה טוב חלקינו. הדור שלנו זכה, להכין לכל הנוסעים שיעורי תורה משודרים ומוקלטים,
כדי שיוכלו לנסוע בתוך בית מדרש. גם המדפיסים והמולי"ם למיניהם נותנים אפשרות
קלה ללמוד ברמה שווה לכל נפש, ע"י ספריית כיס. זכות התורה תעמוד לנו שסוף סוף
נזכור שקודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם גם בדרכים. ממילא, כאשר הוכי ארחות
שיחו בתורה, נזכה להתאחד ולאהב איש את
רעהו. ממילא, שנית ישמיענו בקרוב אני ה' אלוקיכם.
והשבתי חיה רעה מן הארץ. על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם, הוא כפשוטו שלא
יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא
תבאנה חיות בישוב. ועל דעת רבי שמעון שאמר, משביתן שלא יזיקו יאמר, והשבתי רעת
החיות מן הארץ: והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם
מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו אין ערוד
ממית אלא חטא ממית: וזה שאמר הכתוב ושעשע יונק על חור פתן, וכן ופרה ודוב תרענה
ואריה כבקר יאכל תבן, כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר
עליו להיות טרף לשניהם, והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע, כי בטרפם
האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר, וכן אמר הכתוב וילמד לטרוף טרף אדם אכל:
והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב ולכל חית הארץ ולכל
עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב
"ויהי כן", כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף מפני החטא
הממית כאשר פירשתי: וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם, ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה, נשארו
על מנהגם לטרוף. ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע
הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם, וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח: ועל כן אמר
הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל
הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה. והכוונה היתה בו על חזקיהו שביקש הקב"ה לעשותו
משיח, ולא עלתה זכותם לכך, ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבא: הרמב"ן בא להאיר עינינו, מה ממית. דברה תורה כלשון
בני אדם. כאשר אנו משתמשים בלשון בני אדם ודאי המכוון לתפארת הבריאה כגון רבי
חנינא בן דוסא אשר למענו הקב"ה זן את העולם. הוא זה אשר טבע הלשון
ש"החטא ממית" (לא הערוד ממית). לכן כאשר עלה מות בחלונינו יש מיד לעשות
חשבון נפש. לחשוב עד כמה הנפש הבהמית השתלט על האדם. הנה, כיום הזה, חטוף ואכול,
הפך להיות כשר למהדרין ומה יעשה הבן ולא יחטא. כאשר יוצאים לדרך מירונה, רואים
שכדאי לעצור ב... מסעדה כשרה ולאכול ממטעמיה. מי זוכר את החרוב והמעיין ומדת
ההסתפקות. לכן מיום אשר הותר לנו לאכול בשר, הותר גם בשרינו, מדה כנגד מדה. כאשר
הבשר נאכל לשם מצוה, הבשר של האדם מתקדש. כאשר נפנים שכל מאכלינו זה כדי שנוכל
לעבוד את השי"ת כדבעי, אזי הותר לנו לאכול. כמו כן, האוכל בכוונה הזאת, מעלה
את ניצוצות הבהמה ההיא למקורה העליון. אך, כאשר חלילה האדם מך ודל, יורד ממדרגתו,
אזי החי'ה – הבהמה, שולטת בו. ראשית, היא שולטת במצוותיו. עד שאט אט ששולטת בכל
גופו ומורידו שאול. לכן, כאשר הקב"ה מבטיח לעמלי תורה השבתת החי'ה רעה,
המכוון לגדול חיות הרעות, הלא הוא היצר הרע. כי עמלי התורה בעצם מבטלים את כח יצר
הרע, בראתי יצר הרע - בראתי תורה תבלין. כאשר תבלין העמל נשאר זך ונקי, צלול
וטהור, ממילא, זוכים לימי שמים על הארץ, ימים ללא יצר הרע, ממש כימות המשיח. כי
כאשר נקיים מחטא, ממיתים כל מיני "ערודים וחיות רעות" המתרגשות לבוא
לעולם, לעולם התורה דווקא. לכן, אשרי מי שעמלו בתורה!
יום שלישי, 21 במאי 2019
יום שני, 20 במאי 2019
יום ראשון, 19 במאי 2019
יום חמישי, 16 במאי 2019
יום רביעי, 15 במאי 2019
מחודדין בפיך פרשת בהר
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
והחזקת בו. יסוד הפרשה של פרשת בהר,
המתחילה בתזכורת שכל התורה נתנה בהר סיני ששם הקב"ה נגלה עלינו והוכיח לנו קיומו משמי השמיים ועד לעמקי
התהום, שכל העולם כולו נברא להיות עולם חסד. המחזוריות של שנות השמיטה להזכיר
לכולם שהקב"ה הוא בעל הבית של העולם. היות שכן, הקב"ה מעוניין שכולם
יעזרו לכולם. בכל זמן ובכל מצב. לכן, אסור להונות במקח וממכר, לכן אסור לקחת
ריבית. שבעצם לה' הארץ ומלואה. כולנו רק כשכירים שומרי פיקדון. התנאי שהקב"ה
נתן לנו לשמור על הפקדון זה שאנחנו משתפים ונשתף את זולתינו בכל מעשה ידינו. כי
הרי בעצם מעשה ידינו זה לא שלנו. הכל שייך להשי"ת. הוא עשה עושה ויעשה את כל
המעשים. לכן, הוא ציווה "והחזקת בו". לכאורה יש לתמוה, על פי חז"ל
מדובר באדם שלא שמר תורה ומצוות. הוא לא שמר שמיטה וזה גרם לו להתדרדר בסולם של
הפרנסה עד לדרגה התחתונה ביותר. או שמדובר בגנב אשר נמכר בגניבתו. למה מצווים אותו
להחזיק בו, מגיע לו. אז זה בדיוק העניין, שלא מגיע לו כי הקב"ה רוצה שתחזיק בו.
תחזק אותו. תחנך אותו מחדש. תקרב אותו ותן לו הזדמנו לחזור לאת שבתותי תשמורו, גם
שבת בראשית וגם שמיטה ויובל. ומשם את מקדשי תיראו, הוא יקבל על עצמו לשמור את כל
הדברים המקודשים לעם ישראל ובזה ישוב לקבל על עצמו עול מלכות שמיים.
יובל היא מלשון
ועל יובל ישלח שרשיו, וירמוז כי כל הדורות יובלו אל הסבה הראשונה, ולכך נקרא היובל
בשם דרור כי הוא היובל אשר שם שרשי הדורות והנבראים כולן, כי משם נאצלו בברית עולם
שנאמר בראשית ברא אלהים, ושמה תשובתם,
והבן זה, כי כל אחת מן השבע פועלת שבע אלפים, והנה הם מ"ט, וכשישלמו לעולם
ארבעים ותשעה יהיה תהו ובהו וישוב הכלל ליובל כמו שנאצל משם, והבן זה, וזהו לשון
הכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו, בשנת היובל ישוב. וחכמי המחקר הזכירו בלשונם
הכל היה מהסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה. ואם תזכה להבין סוד השמטה והיובל
לא יתעלם ממך מה שהזכיר בשמטה שדך כרמך ספיח קצירך ענבי נזיריך, בלשון לנוכח, כי
לאחר שתעבור שנת השמטה שקראה הכתוב שבת לה' שהיא שבת ומנוחה לחיי העולמים, יהיו
שלך כקדם. והסתכל בכתוב הנמרץ שבמזמור שיר ליום השבת, הרומז מה יהיה אחר השבת,
והוא שאמר צדיק כתמר יפרח, וכתיב יפרח
בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח, וגם זה רמז בפרשת ויכלו אחר שהזכיר ויברך אלהים
את יום השביעי, כדי להודיע מה יהיה אחר יום השביעי חתם הפרשה במלת לעשות, כלומר
לעשות פעולות ולקרא הדורות מראש. ומפני זה הזכיר במצות השמטה שדך כרמך קצירך
נזירך, כעין שלך, ולא הזכיר כן ביובל אלא ספיחיה נזיריה, לפי שהם שלה ואין לך בהם
כלום, וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים. ומזה אמר הכתוב לאשר לו אחזת הארץ, לא אמר
נחלת הארץ, כי ענין נחלה הוא מה שהאדם נוחל מאחר אבל אמר אחוזה שהוא לשון מורה על
הבעלים הראשונים העקריים, וזהו שכתוב כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, וזה
מבואר: רבינו בחיי מלמדינו
יסוד חשוב. יובל זה סוג של עולם קטן. דהיינו, מעשינו בעולם הזה כמו שנאמר, ימי
שנותינו בהם שבעים שנה, שזה סיכום של ששת ימי מלאכה ויום השביעי שבת קודש. כל מה
שאנחנו לומדים ומקיימים מצוות, אלו השדות והכרמים שלנו. משם אנחנו חייבים לנהוג
בהם בהורמנא דמלכא. על פי התורה אשר הקב"ה הורה לנו.
והחזקת בו, להקימו:
אל תקח מאתו, כי זה דרך נאות להקימו כשתלוהו בלי נשך ותרבית: וחי אחיך עמך, וזה
תעשה כשיש לאל ידך די לחיות אתה ולהלותו כאמרם ז"ל חייך קודמים לחיי חברך: להיות
לכם לאלהים, שיהיה התכלית המכוון ממנו מושג בין כולכם ולכן ראוי שיהיה סדר המדינות
בכם באופן שתוכלו כלכם לחיות זה עם זה ותעזרו זה את זה להשלים המכוון: הכלי יקר מלמדינו, כאשר הקב"ה ציווה
לנו לתמוך ביהודי, הוא ציווה לעשות את זה בדרך הנאותה. אבל, כל זה כאשר הקב"ה
בירך מעשה ידיך. והי'ה אדם שאינו משופע בממון, עדיין אין זה משחרר אותו מלקרב את
הנצרך לשוב למקומו הראשון. והתכית של עם ישראל זה שבני ישראל ערבים זה בזה.
את שבתתי תשמרו וגו', צריך
לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוון להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה
דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו', לומר כשם שעבודה זרה שקולה ככל התורה, גם מצות שבת
שקולה ככל התורה כולה: עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות דכתיב שבת (היא)
לה', שמזהיר עליהם לשומרם, וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו, על דרך אומרם
ז"ל לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות השביעית, וכן אמר הכתוב אז תרצה
הארץ את שבתותיה, והוא עצמו אומרו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שלא תסבבו להחריבו
כשלא תקיימו מצות השבתות: ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו
לחללה, לכפרת עון, כאומרם ז"ל בפסוק מזמור לאסף, עם כל זה על הכל יביא ה'
במשפט, כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה, ביום המשפט הנורא, כשיעמוד בעל הבית
המקודש ויתבע האיש המגרש, ומה גם למה שאמר הנביא ולא אבא בעיר, ודרשו ז"ל
נשבע הקדוש ברוך הוא כו' אנה יוליך את חרפתו, ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו,
והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו ומקדשי תיראו כי עונשו גדול, וישער מזה עונש השמיטה
לשומרה: הנה האור החיים הקדוש מעורר אותנו על גודל קדושת שבת
ושמירתה, שהיא שקולה כנגד כל התורה. מי שמחלל שבת כאילו כפר במעשה בראשית ובכל
התורה כולה. ולכן התורה חוזרת שוב ושוב על שמירת שבת. והנה, מוזר לנו עד למאוד,
אלו שכל כך חשוב להם "לעלות להר הבית", למרות שרבניהם, רבני הרבנות
הראשית אסרו זאת, אבל, החוכמולוגים האלו בחרו במצווה זו כאילו הוא קודש קדשים
ואילו במצוות שמיטה, שם פתאום כל היתר שאפילו אינו עומד כיום הזה על כרעי תרנגולת
הפך להיות הלכתחילה שלהם. חברה'לך תתעוררו. האור החיים מזהיר בעוון אי שמירת שמיטה
כהלכתה נחרבה בית המקדש, אם באמת הנכם רוצים בית מקדש שמרו שמיטה על כל פרטיה
ודקדוקיה. ויותר מזה, הוא מדגיש שכל מי שגרם לחורבן ו . או לעיכוב הגאולה מחמת אי
שמירת שבת קודש ושמיטה, הקב"ה ישפוט אותו. אי לכך ואשר על כן שומה עלינו
לעורר אותם מתרדמתם העמוקה. תתחילו להקפיד על שמירת המצוות אשר הקב"ה מעיד
שבזכותם יחיו לבטח בארץ ישראל. תפסיקו להתפשר. תתחילו להקפיד על כבוד שמו יתברך.
אזי הקב"ה יראה שיש לנו רצון עז לגאולה שלימה במהרה בימינו.
יום שלישי, 14 במאי 2019
יום שני, 13 במאי 2019
יום ראשון, 12 במאי 2019
יום חמישי, 9 במאי 2019
יום רביעי, 8 במאי 2019
מחודדין בפיך פרשת אמור
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
אלה מועדי ה'. התורה באה למעט. שהרי
רש"י מביא שכאשר נאמר ואלה, האות ו' מלמדינו להוסיף. אבל, כאשר נאמר אלה, זה
רק אלו ותו לא. כלפי מה הדברים אמורים. אחד מהטענות על הציבור של "החרדים
לדבר ה'" במשך כל השנים, היתה ועודנה, מדוע איננו חוגגים עצמאות. השנה הרבה
יותר מובן מדוע איננו חוגגים. כיהודים, כשומרי תורה ומצוות, אין אנחנו מחשיבין
תחרויות שירה וזמרה שאין בהם ולא כלום. לתת היתרי עבודה לחלל שבת בפרהסיה של מדינה
יהודית כדי שהתחרות תוכל להתקיים במוצאי שבת, מה לנו ולמדינה הזאת. וזאת מלבד כל
הרדיפות נגד הדת. הצורה שמתיחסים לשומרי תורה ומצוות, מתחת לכל ביקורת. כל הזמן
מפריחים נגדינו כמה אנחנו מרוקנים את קופת המדינה. ועוד מלא שקרים. לכן, כאשר נקרא
השבת פרשת אמור, נצהיר אמונים לטהרת התורה. נתרחק מכל מה שמטמא את הנפש. נדבוק
בשמירת שבת כהלכתה. נדבוק בשמירת האבלות בימי ספירת העומר. נספור יום יום עד שנגיע
לרגע של קבלת התורה. נספור, נתעורר. נזכור מה קרה לנו מתי שלא נהגנו כבוד זה בזה.
נזכור את כל המצוות. נחבב אותם. לא נצא מדעתינו כאשר נשמע דברים שקשים להבנה.
נזכור שהקב"ה עושה לנו ניסים מידי יום. נזכור שבן חורין אמיתי הוא העוסק
בתורה. לא הממנגל. נזכור שאסור לנו לגעת בזולתינו וברכושו. נתקרב להקב"ה עד
כמה שאפשר. ננסה עד כמה שאפשר לקרב את אחינו עד כמה שניתן, באהבה בסבלנות עד
שיכירו וידעו קדושת שבת ומועד, קדושת התורה וייחודינו כעם התורה. ויהי רצון שמימי
תפאר נעלה מעלה מעלה עד שנגיע ליסודה של מלכות על פי התורה. במהרה בימינו, אמן
ואמן.
דבר אל בני ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא
הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא
יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת: אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי
הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה אלה
מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך
לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר: הרמב"ן בא להדגיש, זה שיש לכהנים מעלת קירבה
להשי"ת מעל שאר שבט לוי ומכל שכן לגבי ישראל, כל זה באופן רגיל, ביום יום.
אבל, במועדים כאשר כל כלל ישראל מאוחדים, מעלת כלל ישראל באחדותם היא כמעלת
הכהנים. ממילא אין מקום לציווי מיוחד לכהנים עצמם. ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה, לאלה תחלק הארץ ביאר
המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים ויעש
כאשר צוה ה' את משה, שעשה כן במדבר: והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע
שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו',
אבל הימים עצמם נוהגים מיד: והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא
יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. רש"י
הביא מדברי חז"ל לחבר את המועדים עם שבת, כל המקיים את המועדים כאילו קיים את
השבת. כמו כן במי שחלילה מחלל את המועדים. הרמב"ן מסביר שעניין הקיום הוא, אם
ננהג בה מנהג מקראי קודש לכבדו בכסות נקי'ה במאכל ובמשתה. זה יעשה שיהי'ה למועד
קיום. ללא ה"לכם", לא יתחברו בני ישראל לחלק של הקב"ה של שבתות
ומועדי ה'. הוי אומר, חולו של מועד זה גם סוג של מקראי קודש. לקדשו
בלימוד התורה בבתי מדרשות. גם לכבדו במאכל ומשתה מכובד שכולם יוכלו להתחבר למועדי
השי"ת אשר כוללים גם את שבתות השנה. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם,
כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא
אותו במועדו. ועל דעת רבותינו, "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעבורים, שתקראו
אתם להם מועדים: והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם
מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות, בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת, אלה מועדי
ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם
מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר
בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל
נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה,
והפסיק בשבת, ששת ימים תעשה מלאכה וגו', וחזר ואמר זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה,
והיא המצוה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה: וראיה לפירוש הזה,
שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף
הפרשה אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה', שאין השבתות
בכלל מועדי ה': הוי אומר שכל ענייני שבת,
מלבד התפילה אינם נידחים מפני המועד. כי קדושת השבת היא האות בין הקב"ה לבין
בני ישראל. שבת הוא למעלה מן המועד, ויש בכח השבת לפעול מעבר מה שיש בכח מועד
לפעול. לכן, קדושת השבת לא תדחה. גם שאר ענייני ומעלות השבת יישארו במעמדם. וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר"
כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת
לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה
לה'" כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי.
וזהו מדרש חכמים שאמרו, מה ענין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל
רק סמכו הכתוב להם: וטעם מקראי קדש. שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו,
כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל
בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו
מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה
"מקרא קדש", מלשון קרואי העדה, אחרי כן יאכלו הקרואים, וכן על כל מכון הר
ציון ועל מקראיה, המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה: ואונקלוס עשאו מלשון
אשר יקרא אתכם באחרית הימים, לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל
אמרו, ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה
להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס: סיכום הדברים, הקב"ה הנחיל לעמו זמנים שונים ומשונים
זה מזה, גם מצד קדושתם גם מצד מעלתם, הצד השוה שבהם, בהם יש להתאסף באגודה, להודות
ולהלל לבורא, לומר לפניו בריותיך אנחנו. בשבת קודש יש לעשות זאת כאשר כל המלאכה
הגשמית מאחורי גווינו. במועדים אחרים תוך כדי הלל והודאה.
וספרתם לכם. עניינה של ספירת העומר, להמשיך
את סיפור יציאת מצרים עד ליעד של קבלת התורה. הוי אומר, יש להמשיך, לאורך ליל
הגלות, לספר (מלשון סיפור) ולספר (מלשון נופך ספיר ויהלום – להאיר) עד שיבקע שחר של
קבלת התורה, יחד שבטי ישראל כאשר נזכה לויהי בישורון מלך.
זכרון תרועה. פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו
איל, לשון רש"י. והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש, שלא יתכן שיזכיר
הכתוב פסוקי הזכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות, וכבר דרשו אותם מפסוק, והיו לכם לזכרון
לפני ה' אלהיכם, שאין תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, אלא
זה בנין אב כל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להם את המלכיות, כדאיתא בת"כ ובמסכת
ראש השנה: אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין
למקום שמברכין, פשיטא הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכה דאע"ג דהא ודאי והא ספק:
אבל "זכרון תרועה", כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו
לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם: ובעבור
שאמר שם, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, וכאן
צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה
ההיא, שהיא בחצוצרות על הקרבן, וזאת אינה על הקרבן, אבל היא חובה בכל ישראל, והיא בשופר,
כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות, וסתם כל תרועה בשופר היא, כמו שנאמר והעברת שופר תרועה: הרמב"ן מתאוה להכנס לעומקו של יום זה, יום תרועה או
זכרון תרועה אשר בפינו נקרא ראש השנה. הנה, הרמב"ן דורש מרש"י להזכיר את
ענין המלכות. רש"י דווקא נמנע מזה כדי להביע יום תרועה מלשון רעות, ותרועת
מלך בו. ממילא, אם יזכיר מלכיות, מלך במשפט יעמיד ארץ, ומי יזכה בדין. אבל זכרון
הידידות, כאשר המלך יחיד ביער ואין לו אח ורע, ובא איתן – אברהם ופרסם שמו יתברך
ברבים. זה יעורר ויזכיר זכות הנעקד לאדונינו. לכן, רש"י כאשר מדובר על זכרון
תרועה, מדובר על זכרון ידידות. ולא פירש הכתוב
טעם המצוה הזאת, למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים,
ולמה יצוה להיותו מקרא קדש. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש נראה שבו
יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת
הימים ישא לפשע עבדיו. רמז הכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים:
כאן הרמב"ן כשיטתו בדרוש
לראש השנה, המסביר את עניין מדוע נקרא ראש השנה למרות שאין לזה זכר בכתובים. לכן,
הרמב"ן מנסה באופן הגיוני לומר מה התרועה, כהשמעת הקול, אמור לעשות בראשון
לחודש השביעי. אומר הרמב"ן, ענין זה נמסר מפי אב לבן במסורה ישירה ממשה
רבינו. שביום זה מלך במשפט יעמיד ארץ, התרועה באה להתריע ולעורר ישנים לשוב לפני
המלך, לקבל לפניו עול מלכותו בשלמות, לומר בפניו בריותיך אנחנו. זה העניין הפשוט
וההגיוני, כל בר דעת יסכים ויקבל. אבל לנבונים הרמב"ן מוסיף, ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר אשרי העם
יודעי תרועה, וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה. אם כן, "יום תרועה
יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה
הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש. ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ב"יום"
והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה,
שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה
לאחריה. ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים,
אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה
לפניה ולאחריה. ולפיכך אמר ב"יודעי תרועה", כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו
אתה. זה הסוד. התרועה היא המפתח
לכל. היא מביאה את האהבה והידידות שהיתה מימות אברהם אבינו. הסגולה של עם ישראל
שיודעים לפייס את הקב"ה בתרועה. התרועה, השברון הלב, יכול להיות רק כאשר יש
לפניה פשוטה, אמונה פשוטה ותמימה שהכל מאתו יתברך, ממילא שבים בתשובה שלמה
ואמיתית, תשובה פשוטה. התשובה תשאר כך אם יש פשוטה לאחריה, היינו שהולכים בפשטות.
הולכים בתמימות, תמים תהי'ה עם ה' א'. זה בעצם פועל את התרועה של ידידות. הוי
אומר, השופר הוא רק מקום העברה לעצם התרועה האמורה לפעול חידוש ידידות עם ישראל
ובוראו. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה,
אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם
מלך יושב על כסא דין וכו', ראש השנה יום דין ברחמים ויום הכפורים יום רחמים בדין: ההבדל פשוט. דין ברחמים, הוי אומר שיש דין. חייבים לבצע את
הדין. ניתן לפרוש את התשלום, להקל בהארכת זמן, אבל הדין יקויים. רחמים בדין פירושו
שיש רחמים, זדונות ייחשבו כזכויות. איך, בדין, במידות שהתורה נדרשת בהם. כח התורה
יוכל לשנות את הענין מראשו ועד סופו לגמרי. ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות תרועה יתקעו למסעיהם
ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי במסעיהם כתוב, ויסע מלאך האלהים, וכתוב ויפוצו
אויביך וינוסו משנאיך מפניך, כטעם, פני ה' בעושי רע, ידוע הוא שהאדם נקרא מהלך. משא / מסע חייו הוא כמה יותר
מצוות לרכוש בדרך. מהלך חייו מלחמת היצר, ממילא כל הזמן על האדם הישראלי להתריע.
להיות עם אצבע על הדופק. לכן, כל יום ויום אדם צריך זכרון תרועה, איזה תזכורת של
דודי שלח ידו מן החור. ברגע שהאדם התכונן לקרב, למד להכיר היטיב את טקטיקת יצרו
הרע, יודע מהיכן עלול לתקוף, מבצר היטיב את נקודות תורפתו, שם בה' מבטחו כי לא
יניחו ליפול ברשת היצר, הרי הוא מפעיל את "תרועת מלך בו". ובהקהיל את הקהל נאמר שובה ה' רבבות, כטעם ויהי בישורון מלך
בהתאסף ראשי עם יחד. גם כאשר נגיע
לאתנחתא, צריכים להחזיק את כל מבצרי ומגדלי השמירה ערים. כי בחצרות בית המלך ה'
צבא-ו-ת ודאי לא נרצה להימצא ברשת היצר, אלא בלובנו של תשובה. ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות,
כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה' צבאות במשפט כידוע בקבלה, וגם יש בזה אות בשמים,
שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'. לומר לנו, אם עשינו "האזנת מצוות", לשמוע בקול
השי"ת ע"י שמיעה לחכמי הדור וקיום ובו תדבק, אזי נצא מרוחמים, בדין.
יום שלישי, 7 במאי 2019
יום שני, 6 במאי 2019
יום ראשון, 5 במאי 2019
יום שישי, 3 במאי 2019
הירשם ל-
רשומות (Atom)