בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל וידידי ורעי ר'
משה דוד זצ"ל בן יבלחט"א ר' נוריאל הי"ו
שבת הגדול ופרשת מצורע, ממש שני רעים
אהובים. הכיצד, בראשית הפרשה ישנה דגש על טהרת המצורע אשר עליו להשפיל את עצמו
ממצב ארז למצב של אזוב ותולעת. מגס רוח גאה, לעניו. זה בהחלט לא משימה קלה. אך, לא
די בכך, עליו להביא שני ציפורים. ללמד, שהם מפטפטים ללא הפסקה ובכל זאת אינם
נכשלים בעוון לשון הרע. לשון הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת היא ששיחת כשרי
ישראל אינם אלא בדברי תורה ובדברי חכמה שנאמר, וכאן הרמב"ם מצטט את הפסוק
מתוך הפטרת השבוע, "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר
זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". לאחר שהנביא מלאכי סוגר חשבון עם הרשעים
ובעיקר על מה שהם אמרו ועל הצורה שבה הדברים נאמרו, אזי הוא מוקיר את יראי ה'. שלא
יכלו לשוחח ברבים. יכלו לדבר רק איש עם רעהו. ותו לא. מבחוץ הם היו
"אאוטסיידר, זרים ומוזרים. לא זורמים. לא מנייעסים. עבמי"ם, עוסקים בכתובים
של שחור על גבי לבן מהימים ההם. דברים שאלו המקיימים את מצוות והיית "קוּל",
לא עניין אותם. הנה, אנחנו שבוע לפני שאנחנו הולכים לקיים המון מצוות רק בפה.
אכילת מצה ומרור. סיפור ההגדה. קידוש והלל השלם. כל זה עושים רק בפה. להוציא את
החמץ מהבית (וגם לכלוך..) עושים מאמצים אשר הם מעבר לכוחות אנוש. נשים צדקניות
כמעט מתמוטטות מהעול הכבד של הנקיון. והנה, השנה הקב"ה העמידנו בנסיון כבד
מנשוא, בחירות. כמה לשון הרע ורכילות. כמה ביטול תורה. איך ומה נעשה כדי להכין את
הפה שהוא יהי'ה מוכן וראוי לספר את סיפור יציאת מצרים. לכן, מקדימים את הפטרת שבת
הגדול ללמדינו, יראי ה' שחים איש אל רעהו על ההכנות לקיים את מצוות והגדת לבנך
בשיא ההידור. מוצאים חידושים נפלאים על עניינים שאחרים כבר חשבו שאין כבר מקום
לחידוש. אז, או אז, הקב"ה יראה שאנחנו מתכוננים לסיפור הגאולה, גם הוא יתברך
שמו יתכונן וישלח לנו מבשר טוב את אלי'ה הנביא שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על
אבותם.
עץ ארז ושני תולעת ואזוב. אמר ר"א, הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד מדברי חכמת שלמה. והנה המצורע ותורת הבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה הם כדמות פסח מצרים. וטעם על פני השדה, מקום אשר אין שם ישוב שלא תדבק הצרעת. ובת"כ אמרו, על פני השדה, שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים, שלא יעמוד בגיבת וישלחנה למדבר. ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח, ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה. ועוד אפרש זה בע"ה. דברי הרמב"ן
באים לעורר אותנו. הנה רש"י מביא המדרש על תיקון וטהרת המצורע וזה לשונו
"טהורות, פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול: ועץ ארז, לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב". הוי אומר, כפרת וטהרת המצורע הוא שיטהר לשונו. יעבור לשיחת
הכשרים. כאשר ציפור כפרתו ישא אל המדבר צרעתו. כדי לפעול על הציפור שיקח את העבירה
והנגע של המצורע לאי שם, הרי המצורע המיטהר חייב להשפיל עצמו כאזוב וכתולעת. כי כל
חטאי הלשון שלו נבעו מתוך גאוה עמוקה וגסות הרוח. רק לאחר ששילח מעצמו את חלאתו,
יוכלו לשלח את הציפור החי המדברה. לכאורה ניתן להוסיף, שיש שלושה שנמחלים להם
עוונותיהם, חתן ביום חופתו, מי שעולה לגדולה וגר שנתגייר. ישנם עדו המובאים
בחז"ל (שומר שבת, העובר עבירה ומתבייש בה, המוריד דמעות על אדם כשר שנפטר,
ור"ל הקובר את בניו) אבל אלו השלושה ייחודם על הולדה מחדש. איש ללא אישה הרי
הוא פלג גופא, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מי שעולה לגדולה גם יש בו עניין של לידה
מחדש כאשר רואים אצל שאול המלך. הנה טהרת המצורע, מולידו מחדש, לידתו מחדש תתהווה
רק לאחר טהרה כללית, טהרה אמיתית, שזה כולל תיקון כל חטאי הלשון למיניהם. אז ורק
אז, שילוח הציפור המדברה היא ההכשרה שאכן, התכפר.
והקריב אותו לאשם, כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש כמו החטאת על חיוב כרת וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח ששניהם מעילה בקדש, כי אמנם לשון הרע עקרו בסתר כמעמיק מה' לסתיר עצה, כאמרם בברכות העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה ועל המתגאה נאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אמר הקב"ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד, וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו והצרעת זרחה במצחו. הספורנו
מלמדינו. מה המהות של קרבן אשם שהוא שונה במהותו מקרבן חטאת. קרבן אשם מקריבים על
על מי שעושה מעשה בסתר, כחש בה'. זה המצורע, בהשתמשו בכלי שהקב"ה ברא אותנו
נבדלים מכל חי'ה וגם נבדלים מכל אומה ולשון, הפה שהקב"ה נתן בקרבינו להללו
ולשבחו, ובא לץ זה ושנה להכות בה אנשים בסתר, ודאי מביא אשם. יתר על כן, מכל איברי
האדם רק הלשון נברא בשכיבה, יש לה גם שתי חומות לשמור עליה, אויל זה הקיץ את לשונו
מתרדמתו כדי להכחיש במציאות השי"ת. לכן המצורע מביא אשם. כדי לטהרו מוסיף מתן
דם על תנוך ובהונות. התנוך כדי שיאזן דבריו. הבהונות לשמור רגלו מללכת לרכל.
וראה וגו' בקירת הבית וגו', פרשה זו רמזה מפעלות ה', בהנהגתו עם הרשעים, אשר יבחרו במטעמי יצר הרע שהוא יקרא נגעי בני אדם, ואמרו בזוהר כי הקדוש ברוך הוא נותן הנפש בגוף האדם מצלחת מה טוב, ואם לאו הוא עוקרה משם וחוזר ושותלה במקום אחר, והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמוז אל גוף האדם שהוא בתי הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא שמצינו לרבותינו ז"ל בספר הזוהר שדרשו כן בפסוק והובא אל הכהן וגו': ואמר כי כשיראה הקב"ה כי הנגע בקירות הבית, פירוש נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית, והוא מה שרמז באומרו שקערורות, תיבה זו מורכבת מב' שקע רורות, ואות הא' נבלעת במבטא, וכאלו אמר שקע ארורות שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ארורות, ואומרו ירקרקות רמז לסימן העבירה על דרך אומרם ז"ל סימן לעבירה הדרוקן: גם אמר אדמדמות, רומז לשפיכת דמים המיוחס לבחינת הרע רחמנא ליצלן, יצו ה' לסגור הבית, פירוש שלא יושפע משפע האלהי, והוא סוד נידוי הרשעים לבל יחסה בצלא דמהימנותא, אם האדם הרגיש בדבר ושב מה טוב, ואם לא יצו ה' להביא עליו יסורין, לרחוץ כתמיו ונגעיו, והוא סוד חלוץ אבנים וכו', ואם עדיין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אומרו ונתץ את הבית את אבניו וגו'. האור החיים הקדוש מסביר לנו עד היכן הכח של לשון הרע מגיע.
לבאורה כדאי להביא את דברי רבינו בחיי וז"ל "זאת התורה לכל נגע הצרעת
ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת. אע"פ שקבלת רז"ל היא האמת והיא המעידה על עניני הצרעת, שבתחלה מלקה אותו בביתו כדי שיכניע לבבו ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בבגדו, חזר בו מוטב ואם לאו מלקהו בגופו ממש, אין סדור הענין כן בפרשיות, כי פרשת נגע צרעת כי תהיה באדם היא הקודמת, ואחריה פרשת והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ואחריה פרשת ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואח"כ צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות". הוי אומר
למרות שהקב"ה רחמיו על כל מעשיו, ידע האיש הישראלי לשמור מכל משמר ולהזהר
בזהירות יתירה מכל לשון הרע. דווקא הנגע בא מצד הרחמים שהקב"ה מרחם עליו
להענישו בזה כדי שיזכה לעולם הבא. וזה, מלבד שזה מטמא גופו ולשונו, זה מטמא מעונו.
הוא מכריז הבית שלי זה בית של לשון הרע. של צרות עין. של אי פירגון. בית כזה מוכרח
ליחרב. הוי אומר שעל ידי פיו שפתוח לאורך ולרוחב, האדם מנתק עצמו מכל וכל מכל שפע
שהקב"ה רוצה להשפיע עליו. אין אבדון גדול יותר ממי שהוצא מכלל אלו
שהקב"ה משפיע עליהם ממרומים. זה יתכן רק ב"דל גאה". הטהרה, זה לתפוס
את הענוה, השתיקה. דבר פלאי זה אומר רבינו בעל הטורים וז"ל נראה לי, ב' במסורה, כנגד נראה לי, מרחוק ה' נראה לי, זהו שאמרו חכמינו ז"ל שאפילו ת"ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע, וזהו מרחוק נראה; שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע. המדבר בסגנון
של גאות ובשחצנות, מרחיק את עצמו מהשי"ת. הטהרה, ההתקרבות הוא על ידי לשונינו
רינה. לדעת שאפילו מרחוק ה' נראה לי, מרגישים הרחקה והסתר פנים, עדיין ובכל זאת,
אהבת עולם אהבתיך, הקב"ה אוהב אותנו אהבה אין סופית. ממילא, כאשר יבין האדם
ויתקן לשונו, אזי יפעל את על כן משכתיך חסד. ברגע שנסיר ממעונינו האבנים הנגועות
יקויים סוף הנבואה של עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול
משחקים. ויפים הדברים לשעה זו. בשבת קודש כאשר נכין את עצמינו בקריאת רק חלק
מההגדה, נכוון לטהר פינו ולשונינו כדי שנזכה אכן, לספר, מלשון נופך ספיר ויהלום,
את סיפור יציאת מצריים ונזכה לצאת מאפילה לאור גדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה