מחודדין בפיך - פרשת פינחס

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל

ויהי בימי בין המצרים. ויבוא איש בחזו "בן תורה", לקנות שווארמה בלאפה. ויבקש האיש, אנא, שים לי מלא בצל מטוגן. ויהי כאשר נטל ידיו כהלכה ובירך, בנגיסה הראשונה לא נודע הבצל המטוגן. ויכעס האיש על בעל המעדני'ה. ויגש אליו איש אשר המתין בסמוך למדני'ה ויאמר, הלא ימי בין המצרים הימים האלו, יהא חסרון הבצל המטוגן כ"זכר לחורבן". ויען המתחזה ברוגז ויזעק זעקה גדולה ומרה "צא לי מהפיתה". המעשה קרה זה לפני חמש עשרה שנה ומעלה. אך כל פעם שאני נזכר בה, אני נדהם מחדש. וזה בעצם מעלה את השאלה הנוקבת, עד כמה באמת איכפת לנו, באמת על חורבן בית המקדש. האם זה בכלל תופס מקום אצלינו בחיי היום יום. והנה, עזרא הסופר, אשר סדר את סדר קריאת הפרשיות, סידר שבסמוך לימי בין המצרים נקרא את פרשת פינחס. לעורר בנו כמיהה לשוב לארצינו הקדושה והטהורה ככמיהת בנות צלפחד. לעורר בנו רצון למנהיג שיהי'ה איש על העדה, מעולה ונעלה מהם. איש אשר רוח בו, מנהיג שיש לו סובלנות וסבלנות לסבול את כל סוגי הפלגים ותתי הפלגים למיניהם. איש אשר ילך לפניהם ויביאם בזכויותיו. לכאורה, כל התארים מתאימים אך ורק למשיח בן דוד. ואחר כך כל פרשיות הקרבנות. תמידין כסדרן ומוספים כהלכתן. כל זה להוציא אותנו מהתרדמת. הקב"ה קורא לנו לקדש תפילה, לזעוק ולהתחנן, א-ל א-לוהי הרוחות לכל בשר, יפקוד השי"ת את "האיש על העדה", משיח צדקינו ויוציאנו ממעמקי הפיתה וממנעמי הגלות להוד והדר עבודת השי"ת ועבודת בית המקדש, במהרה בימינו, אמן ואמן.

מעל בני ישראל. הגם שהקב"ה כעס, זה הי'ה מעל המעלה של בני ישראל. היינו, היות שפינחס יצא מתוך בני ישראל ופעל בתוך בני ישראל, הצליח להשאיר את חרון אף השי"ת מעל בני ישראל. ללמדינו, כדי להסיר את חרון אף השי"ת מעל בני ישראל, יש לפעול בתוך – בקרב עם ישראל.

את בריתי שלום, ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים: תחת אשר קנא לאלהיו, ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות ויהיה לו השלום: ויכפר על בני ישראל, בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר בה יכפר בעדם: הנה, הספורנו מאיר עינינו בעניין תשלום שכרו של פינחס. שמענו בשם צדיקים קדמונים, הרי חז"ל אומרים שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אז איך פינחס זכה "בדכן" ליטול שכרו, אלא שבשעת מעשה, פינחס היגיע לידי מוות והקב"ה החיוהו. ממילא, בדין נטל שכר, ממילא לא פלא שהאריך ימים. ממילא לא פלא לומר שפינחס זה אלי'הו כפשוטו, כי הרי כבר נפטר פעם אחד, ממילא זכה לחככ נצח ולברית שלו'ם.

וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות, ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין. אבל "וצויתה אותו לעיניהם" שיצונו במצות הנגיד והשופט, כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט. וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו אליו, כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו. וכן עשה משה, שנאמר שם ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת: ובספרי צו את יהושע, על דבר תלמוד, וחזקהו ואמצהו, מגיד שאין שני פרנסים לדור, ואלו מצות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם: ולפי דעתי בפשט הכתוב, טעם " וצויתה אותו לעיניהם " הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון מיום אשר צוה אותי להיות וגו', וכן ויצוהו ה' לנגיד על עמו, וכן למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל, מניתי: הרמב"ן בא ללמדינו אורחות חיים ויושר. ודאי שמשה רבינו הזהיר את י'הושע ממנהגיהם של עם ישראל וקשיות ערפם. אין ספק בדבר. וזאת, מפני, שכאשר משה רבינו ירד מן ההר, הוא זיהה שי'הושע מתקשה בזיהוי קולות המחולות סביב העגל. אי לכך, הי'ה בדעת משה להזהירו משאר מידותיהם המגונות. אבל, זה יש להזהיר בינו לבין י'הושע. לא ברבים. אמנם, הוכח תוכיח, אבל, לא תשא עליו חטא, אין לביישם ברבים. וזה אכן, מה שמשה רבינו עשה בריש ספר דברים. הוכיחם ברמז. אבל, בפני העם חזקו ואמצו לבל יירא ממאן דהו, עזי הפנים, אשר חוזבים שבכמה זוזים יקנו להם מנהיג. גם, חזקו שלא יירא לפסוק את הדין לאמתה.

את הכבש אחד תעשה בבקר מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים וכן תמצא גם בפר' תצוה ונראה ליישב זה ע"ד שארז"ל  צדק ילין בה אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום והכתוב אומר החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע"כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע"כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע"פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ"מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע"כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה ומ"ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא"כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע"פ שיש בהם הרהור ומעשה וכ"ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו: הכלי יקר מלמדינו, על מה עלינו להתגעגע, ואיך עלינו לשוב בתשובה. כיום שאין לנו בית המקדש וקרבנות, ונשלמה פרים שפתינו, בשחרית על הרהורי חטא, בין הערבים, על חטאים בפועל. כך עדיין ניתן לפעול, צדק ילין בה, לא בעיר הצדק, אלא בעם הצדק והצדקה. ממילא, בימי צרה ועברה, ימי בין המצרים, וביותר כאשר מתוך בני ישראל קמים על לומדי התורה, יש להתחזק בתשובה ולימוד סדר הקרבנות, שהקב"ה ירצה שוב להריח, ריח ניחוח, וישיב ויבנה מקדשו ושם נעלה פניו תמידין כסדרן, לרצונו יתב"ש.