מחודדין בפיך - פרשת בהר

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב זצ"ל

עניינה של שמיטה והר סיני אחת. ענווה. חקלאי הקשור לאדמתו, אשר נקרא שנה שלימה לעזוב את השדה, לתת לכל עובר ושב להכנס לשדה "שלו", לקטוף כאוות נפשו. לעמוד בצד ולשתוק, מצריך כמות אדירה של ענווה שאינה מצוי'ה אצל אדם רגיל. הר סיני, עמדה בצד כל ההרים הרמים. היא היתה בטוחה, על הר כל כך נמוך, אין מצב שהקב"ה יבוא לתת את התורה לעם ישראל. אבל, הקב"ה כבר הכתיב שהתורה אינה יכולה להתקיים אצל גאוותנים. כדי להצליח בתורה צריכים ענווה. לשים את עצמו כמדבר. להמית את "עצמו" על התורה. שמיטה זה סוג של ענווה. לדעת לקחת פסק זמן. כל מי שיש לו את היכולת, לעצור את המירוץ, להשמיט את עיסוקיו ולהתחיל משהו שונה, יש בו ענווה. בפרשה אנחנו מצווים גם לשמוט את כל הדרכים האפלים של רמאות בעסקאות. לעשות כסף קל על גב אנשים תמימים אשר מוכנים לקנות כל דבר בלי לברר באר היטיב את הטיב של המוצר. ועוד יותר נצטווינו לשמוט את ידינו מהלוואה בריבית. עוד דרך של עשיית כסף קל. כדי לשמור כל המצוות האלו, זקוקים למנה גדושה של ענווה. להתנהג בכבוד לעבד יהודי ולא להעבידו בפרך, זקוקים למנה כפולה של ענווה. על הגאוותן נאמר, אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. הגאוותן דוחק ממנו רגלי השכינה. לאורך כל הפרשה, הקב"ה מלמדינו איך להתנהג לזולתינו בענווה. אסור להונות. אסור לרמות. אסור להציק. יהודי שנופל, מוכרחים מיד לקום ולעזור לו. אסור להעבידו בפרך. חז"ל לומדים מכאן מי שקנה עבד, קנה אדון לעצמו. הרמב"ם פוסק שהוא חייב להאכילו תחילה מכל מאכליו. מלבד מה שהתורה דורשת לגאול את העבד מיד העבדות. זאת אומרת, תחילה ה"כי ימוך", נובע מ"כי יגבה". היות שהוא התגאה, לא יכל להביא את עצמו לתת תרומות ומעשרות, מתנות עניים ולשמור שמיטה, ממילא הוא זכה לטיפול של משפיל גאים עדי ארץ. כפשוטו. הוא הי'ה חייב למכור את כל נכסין שהוא הי'ה עבד להם. העבדות – ההתמכרות שלו, הביאו לשפל המדרגה. אפילו לאדם כזה, הקב"ה מצפה מאיתנו להרימו מעפר, תיכף ומיד. לתת לו הרגשה טובה. לגאול אותו מההתמכרויות. להזכיר לו שיש לשמור שבת ולשמור את כל המצוות שהקב"ה מקדשינו בהם. כל עוד שנעסוק בלגאול כל המתמכרים למיניהם משעבודם. נרימם מעפר הטומאה, כשם שאנחנו עוסקים בגאולת נשמות קדושות מתהומות, כך הקב"ה, "דודינו", ידאג או דודו או בן דודו יגאלנו, ישלח לנו במהרה את משיח צדקינו כדי שנשמור שבת ותהי'ה לנו מורא מקדש, כאשר נזכה לשמוע שנית "אני ה' אלוקיכם".  

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. זו אונאת דברים שלא יקניט את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הגונה לו, ואמרו רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך, והטעם לפי שהמתאנה מצטער ביותר ומחליש דעתו ולבו נכנע על צרתו ומתפלל מתוך דאגת לבו בכוונה ונשמע. ואם הוא אומר ומי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך. העניין של המתאנה, מסביר רבינו בחיי, שהוא קרוב לשערי דמעות אשר לא ננעלות. מהי אונאה. רמאות / הצקה. המאנה, מכריז על עצמו שיראת שמים אין לא, במזער. באופן הגרוע הרי הוא כופר בעיקר. לכן הקב"ה הכתיב בפסוק ויראת מא'. הנה, במעשה הנורא של קמצא ובר קמצא, הרי ברגע שנתאנה בר קמצא, המציא הקב"ה מזור לו אפילו שזה עלה בחורבן הבית. ממילא מעורר אותנו שינוי הלשון של הפסוק שנאמר עמיתו ולא איש את ריעו / אחיו. עמית פירושו, זה שכנגד. מלשון לעומת. זה היסוד של המצוה, אפילו זה שכנגדי, זה שהותר להתנהג בו עם עיקש תתפל, עדיין יש איסור של אונאת דברים. הגמרא מספרת לנו על תלמידו של רבי עקיבא (כמה אקטואלי לימי ספירת העומר) יהודה בן נחמי'ה שניצח את רבי טרפון, לא ידוע שבמעשה הזה אם ממש נאמרו שם אונאת דברים, אבל השפלה בודאי היתה. תגובת רבי עקיבא לתלמידו היתה, מסופקני אם ישלים שנתו. תלמיד החביב כבן, אבל בייש תלמיד חכם, זה עונשו. אכן הוא נפטר מהקפדתו של רבי עקיבא. שמא לזה התכוון הנביא כשאמר ותופשי תורה לא ידעוני, היינו שתופשי תורה לפעמים מרחיבים פיהם לא בדיוק באופנים המותרים ואח"כ משלמים מחיר יקר.

לא תעשו לכם, אף על פי שתשתעבדו לאומות כמו שעשה זה שמכר עצמו לגוים לא תמירו כבודכם בלא יועיל וזה שלא יטעו כמו שהזכירו ז"ל שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי כמו שהזכירו ז"ל שהשיבו הנביאים על זה כאמרם עבדי נבוכדנצר עבדי עבד שקנה נכסים עבד למי נכסים למי אפילו בימי השעבוד כאמרו ואף גם זאת לא מאסתים כי אני ה' אלהיכם:  את שבתותי תשמורו, אף בימי השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות:  ומקדשי תיראו, המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז"ל אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות: הנה הספורנו מפרש פרשה זו כמפתח לגאולה העתידה, מדהים איך שהקב"ה זימן בדיוק היום (ל"ג בעומר) מאמר נפלא שהגר"א זצ"ל מסביר מימרא דרשב"י, כמה עלינו לשים לב לדברים. "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם וגו' והיינו דכתיב  כי לא ענה מלבו וכו' - ענינו, כי הכליה דמגילה זו מרמז על גמר הכליה שבעקבות משיחא, כמו שנאמר: ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול, כמו שאמרו בחלק עיין שם. ושאלו: מפני מה נתחייבו כו' שבאותו הדור כו' אמר להם אמרו אתם - שקשה לכם דוקא שבאותו הדור, הא בלאו הכי לא קשיא לכם על חיוב הכליה, אם כן, אמרו אתם. אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע - מתאוותיו של יצר הרע וממשתיו. אבל זה קשה לנו, הלא רבים שתו מזה מכמה שנים מימות עולם, ומה חטאו אותו הדור יותר. ואמר להם: כי זה בלאו הכי אי אפשר לומר, דאם כן אותם שהלכו אחר המשתה יהרוגו. וזהו אמרו: אם כן שבשושן יהרגו וכו'. אמרו לו: אמור אתה, אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם - והענין, כי בעקבות משיחא חוצפא יסגי ונערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו מפני נערים. וזהו כוונתם שאמרו: שמונה עשרה קללות קלל ישעיה ולא נתקררה דעתו כו'. וזה קשה להולמו, וכי סלקא דעתך שישעיה שונא לישראל היה. אלא, דכל דוחקין דעבדין לישראל בגלותא מקרב פורקנא, כמו שאמרו: אגרא דכלה דוחקא, ולכך כל הקללות הן לטובתן לקרב הגאולה. ואף על פי כן לא נתקררה דעתו עד שאמר: ירהבו הנער בזקן, שאז ודאי אתי משיחא, דבעיקבות משיחא חוצפא יסגי. והענין של החוצפא ההיא, כי מעמידין דיין ופרנס שאינו הגון, ואמרו: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה כו', ובירושלמי קראם אלהי כסף ואלהי זהב (ועיין שם במהרש"א). ולכך נערים פני זקנים ילבינו, אבל זקנים יעמדו מפני נערים, מי הכריחן לכך, אלא שגברה החוצפא, והוא אף בזקנים ובכולם, גם בגדולי הדור, ואמרו: בשעה שהחניפו לאגריפס המלך, נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה. ולפיכך נתחייבו ישראל שבאותו הדור דווקא". הצד השוה שבדברים, כאשר ישראל בגלות שומרים על שלושת סימניהם, ביישנים רחמנים גומלי חסדים, הלא יתרחקו מכל כיעור ומן הדומה. ממילא יגיעו לגאולה של אחישנה של דור שכולו זכאי. אך, כאשר חוצפא יסגי, נאבדים סימנים אלו. האם יש חוצפה גדולה מזו שכל תאווה גשמית ניתנת להשגה והכל כשר למהדרין. כל זה קרה שנמנענו מלשמוע את דברי גדולי הדור, כי המלכנו עלינו לבלרים זולים אשר בצבע קוראים לאכול ושתה. תרבות אנשים חטאים. בא רבינו עובדי'ה מספורנו לחזקינו ולעודדינו. גם כי יימצא יהודי בתחתית בור התאוות הכשרות למהדרין (עיין רמב"ן ד"ה קדושים תהיו") גם אז, אם ימצא את הדרך לבית ה' למקום המקודש ובפרט ביום המקודש, שבת קודש, יש תקוה לאחריתו. כי שם בבית המדרש, מקדש המעט, זוהר חכמת התורה אשר הקדימה את דרך ארץ לבטל את החוצפא יסגי. שם בבית המדרש נשמעים למלכי ישראל, מאן מלכי, רבנן. אשר מדריכים למלאות טנא ימי החול מקדושת השבת וממילא יתרחקו מן התאוות ומן המותרות. כאן נוסיף רק, ללכת בדרכי הרשב"י למסור נפש על עמלה של תורה גם תבטל גזירת הכלי'ה וממקדש מעט נצא למקדש ה' כוננו ידיך.

את שבתותי תשמורו, אף בימי השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות:  ומקדשי תיראו, המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז"ל (מגילה כט, א) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. שבע יפול צדיק וקם. לאחר שנמכר גאולה תהי'ה לו. מסביר הספורנו, איך תהי'ה גאולה למי שנמכר לעבד. אם פארו עלי, אם סימני היהודים, האות של שבת קודש, תפארת עטה ליום המנוחה, עדיין עליו. אזי גם סימן שיצא מכלל עבד ליצרו, ממילא יש לו מורא לכל הדברים המקודשים, בתי כנסיות ומדרשות שלנו, מקדשי המעט. ממילא פארי עליו, זה יביא שיהי'ה קרוב אלי בקראי אליו. איש כזה, מבור תחתית, אשר חיבורו הוא לעם מקדשי שביעי, והיכן מקדשים אותו, בהיכל המלך, זוכה לגאולה אמיתית ושלמה מכל צער ועבדות.