בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
שלימה וצדק יהי'ה לך. התורה דורשת
מאיתנו שיקול הדעת. כאשר אנחנו רואים משהו, לשים בצד את עניינינו הפרטיים, את
הדעות הקדומות ולדון במה שעינינו רואות ואזנינו שומעות באופן ענייני. לאמיתו של
דבר. ללא פרשנויות. רק השבוע ראינו ושמענו על מי במים ומי באש. כאשר אנחנו מתקרבים
בצעדי ענק ליום תרועה, יום המלכת המלך, יום שבו הקב"ה דן את באי עולם, עלינו
לזכור את התמונות. מי שהרגיש את המים הזורמים ללא סוף ומכלים כל חלקה טובה וגם
קוטלת אנשים, יידע להתפלל בכוונה רבה יותר. מי שיזכור היטיב את כל אלו שניספו
בשריפות, כלה כמעט מחופתה, משפחה של צדיקים על משכבם בלילות, יזיל דמעה ויידע שדבר
אחד לא יפול ולא ישוב ריקם. אנחנו חייבים להתאמץ להתפלל על שנה טובה. שנה של חיים
טובים בעבודת השי"ת, ללא צער ללא פגע וללא מחלה. לשים בצד את כל המחלוקות.
לשים בצד חילוקי דעות. לזעוק מקרב לב שהקב"ה ירחם על עמו ישראל. ויסיר מהם כל
מחלה וירפא לכל גופם ויסלח לכל עונם. זה בידינו. וזה חייב להיות הרצון שלנו. שנראה
מעלת כל יהודי, כי אין יהודי שאין לו איזה שהיא מעלה. ומעלה זו תספיק לנו לגרום
לנו לאהוב אותו כמבואר בספר תומר דבורה. כאשר הקב"ה יראה שאנחנו משתמשים
בשלימה וצדק, ודאי שהוא יתב"ש, יקיים את העניין הסמוך, מחיית עמלק. ובמחייתה
העני'ה הסוערה תנוחם ויקויים בנו מקרא מלא, ברחמים גדולים אקבצך, ובחס עולם
ריחמתיך אמר גואלך ה'. שומה עלינו לעשות את המוטל עלינו, כי הקב"ה כבר ממתין
לנו קרוב לאחלפיים שנה לגאלינו. הבה נצא למלחמה על האויב מספר אחד – שנאת חינם.
ניצור לשונינו מרע, נאהב ונכבד את הזולת כדי לזכות לגאולה שלימה במהרה בימינו.
כי תצא למלחמה על אויביך. חז"ל כבר
הסבירו שלא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע. יצרינו הרע הופך כל אוהב לאויב. כאשר
אנחנו, דור יתמי דיתמי, "יוצאים לחיים", זה נחשב שיוצאים לקרב. מי
ישרוד. לא משנה, יש מי שתופעה זו יתחיל כבר בחיידר ויש רק בישיבה קטנה. כולם
במלחמה. האם אני אהי'ה מלך הכתה, הלמדן של השיעור, המתמיד של הישיבה. אזי, התורה
שבוי'ה אצל אנשי הקרדום לחפור בה והעטרה להתגדל בה. אבל, לא אלמן ישראל, ישנם
בתוכינו עדיין כמה ענוים, כמה אנשי הצנע לכת, אשר ירגישו ש"אשת יפת
התואר", תורתינו הקדושה והטהורה, שבוי'ה בידי יצרים אפלים, של "אני צריך
להתקדם בחיים". צר להם בצרת התורה, מרגישים המה את השכינתא בגלותא. אומר לנו
הקב"ה, וחשקתה בה, בתורה עצמה, ולקחת לך לאשה, להפוך בה ולהתאמץ בה. אבל,
היות שלא תמיד אפשר להתנתק מהסביבה, מבקש ממך הקב"ה, אם אתה מרגיש שנגעי
ופגעי סביבתך דבקים וזוחלים בלבך, אנא, אל תתעמר בתורה, אל תמכור את תורתך
ל"עם נכרי", המתנכרים מדרך השי"ת... זכור, עיקר עניינה של לימוד
התורה זה לגרום לעבודת השי"ת, למידות טובות. וד"ל.
השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין
הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר
צויתים, לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר):
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון
רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו, זכור את היום
הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא
אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא
דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק
בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר
בבן אמך תתן דופי לא תנצל: ולשון ספרא, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה
שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר
זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני
מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו': וכן הוא אומר זכור את
אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות הרי
שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה
לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור
שתהא שונה בפיך: ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך,
ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר
זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים.
ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו
הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין
להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל
הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו: הרמב"ן
בא לחדד מה עניינה של זכירת מעשה מרים הנביאה הצדקת. אלא, מאחר שבפרשתינו שתי
זכירות, של עמלק הרשעים הארורים ימח שמם ולעומתם עניינה של מרים הנביאה. עד כמה
שיש לזכור את שתי המעשים, יש גם לזכור שיש הבדל תהומי ביניהם. ידוע הוא לכל,
שהקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט השערה. לכן מרים, הנביאה והצדקת, נענשה כאשר
נענשה. ללמדינו עד כמה חמורה חטא לשון הרע. מצד שני, היות שמדובר בצדקת, שלא ריכלה
כדרך הרוכלים, הקב"ה גלגל זכות ע"י זכאית ויצא מעניינה מצוות עשה. לזכור
מעוון הלשון. לזכור בפה ולקבל על עצמינו שלא לדבר לשון הרע, בשום פעם ובשום מקום.
לא לחינם לאחר תפילת העמידה, כאשר אנחנו מתחננים, יהיו לרצון אמרי פי, מבקשים
אלוקי נצור לשוני מרע. כי ללא קבלה מעשית של שמירת לשונינו, הרי תפילותינו לא
מתקבלים ברצון. לכן שומה עלינו לקבל בפה מלא שנשמור וננצור לשונינו. כאשר נזכיר
בפה, נזכור בלב, שלשון הרע שקול כשפיכת דמים, ודאי שננצור לשונינו עד עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה