בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
קשה מאד למצוא אדם עם כל כך הרבה חסרונות כמו בלעם. לדעת חז"ל, הוא
הסמל של שחיתות. משום מה, אנחנו לומדים בשבועות הללו את פרקי אבות, אבל לא מפנימים
את הנלמד כדבעי. לכאורה, כל בר בי רב דחד יומא, הי'ה אמור להבין עד כמה מגונה זה
להיות תאוותן, גאוותן וקנאי. לדעת רבי אליעזר בן הורקנוס, יסוד המידות הרעות היא
בעין הרע. קנאה. חוסר פירגון. העניין תופס תאוצה כאשר אנחנו מתבוננים בדברי בלעם
עצמו. על רוחו גבוהה – גאווה, הוא מסביר לשליחי בלק "שהקב"ה לא מרשה לו
ללכת" עם נחותי דרגה כמוכם. שקר ומניפולצי'ה. אבל, עדיין נסבל. על נפשו הרחבה
"תאב בצע", הוא שוב מסביר שלמרות שעל פי ההגיון מגיע לו תשלום של
"מלוא ביתו של בלק כסף וזהב", אבל, יש איזו שהיא בעי'ה קטנה, שהוא אינו
יכול לעבור את פי ה'. למרות שכבר למחרת בבוקר עבר את פי ה'. כי נאמר לו ללכת איתם.
דהיינו, לא בשוויון דעות אלא כמלווה בלבד. והוא הלך עמהם על מנת לקלל את עם ישראל.
אבל, כאשר הוא מגיע לכלות הסבלנות בגלל תאוות הכבוד והבצע, הרי כאן על דעת עצמו
מנסה להטיל עין הרע. ללא הצלחה. גם הוא רואה את הטוב ההוא שנהגנו בו. טוב אוהלי
יעקב. כל אחד חי בצניעות ואינו בוחש בבית חבירו. ואת זה לא למדנו. כל יום שומעים
על בחישה חדשה. איך שכל אחד דואג אך ורק לחטאי זולתו כאילו הוא הי'ה צחור משלג.
אולי, אולי, חשוב, שנתעמק בהפטרת השבוע. נתבונן במידותיו של הקב"ה. נפנים במה
זכו להנצל מקללתו של בלק ובלעם. מה יעזור, עשות משפט ואהבת חסד ובעיקר, והצנע לכת
עם אלוקיך. להשיב את הצניעות היפה והעדינה של עם ישראל. להפסיק לבחוש אצל זולתינו.
לכבד. לשמח. לאהוב. אזי, הקב"ה יראה שסוף סוף אנחנו אוהבי אמת ושלום והוא
יתברך שמו יהפוך לנו את צום הרביעי ליום של ששון ושמחה בביאת גואל צדק במהרה
בימינו, אמן ואמן.
ובכאן יש לשאול אם היה כח בדבר
בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר
ודם לשנות גזרת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר כי ברוך הוא היאך יש כח
בקללתו לשנות מה שגזר כבר, ואם תאמר לא היה ממש בקללה א"כ למה מנעו
הקב"ה ואמר לו לא תאור את העם, יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה,
כענין שכתוב יקללו המה ואתה תברך. והתשובה בזה כי בלעם לא היה כח בדברו כלל שתחול
ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח
בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו בענין הברכה כשהוברר לו הדבר שאין רצונו של
הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא ברך לבלק ועמו, והנה תשלם
בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של
בלק, יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כלן ולא יצטרך לכספו ולזהבו, וכבר
מצינו מפורש שברך את עצמו באמרו תמות נפשי
מות ישרים, ולא נתקיימה ברכתו אלא שהיתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש שהרי מת מיתה
משונה דכתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקללם
זהו מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה היה בודאי
כח בדבורו לקלל. ומכל מקום עדיין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס
באותן הימים נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח
בקללתו אלא בשעת הכעס וכיון שאין שעת הכעס רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו
לקלל ואמר לא תאור את העם. התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגפה העתיד
להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגפה על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי
לא היה לבלעם שום כח מצד דבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכוון השעה
שהקב"ה כועס בה: דברי רבינו בחיי צריכים
להיות נר לרגלינו ואור לנתיבותינו. יש מושג של חכמים להרע. ומהחכמה הזו יש להתרחק
ת"ק על ת"ק פרסה. כי בחכמתם וערמומיותם רוצים לעקור את עם ישראל. זה
הי'ה העצה של בלעם. להחטיאם. לגרום חילול השם. זה יעקור את עם ישראל. מזה יש להזהר
ולפקוח עיניים. לחנך ליראת שמיים ואהבת השי"ת. לתת געשמאק בלימוד התורה
ובקיום מצוות, אזי שום חוכמולג, לא יוכל לנו.
ולעמוד על כוונת הדברים יש
להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין, רעה הבאה עליו
באמצעות הקללה, על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים
לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע, קללתו תשוב על ראש המקלל, בשלמא הברכה לפי שמדה
טובה מרובה, גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד, תקובל ברכתו גם
למי שאינו ראוי לה [כפי] מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא יריע ה' לאדם חנם
ח"ו: האור החיים הקדוש מבאר בבהירות רבה את עניין הברכה
והקללה. כדי שאכן נדע מה בעצם מוטל עלינו לעשות להמנע מקללות ולהביא עלינו ברכה
מרובה. אכן עיקר הדבר הוא לפי שמידתו יתברך להאריך אפו לעוברי
רצונו, בין לצדיק כשיחטא, בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי"ג
מדות רחמים שנאמרו למשה, ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה', דכתיב כי רגע באפו,
אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו
כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר
ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום: מכאן צריכים ללמות זהירות הלשון. כי כל עוד לא נפתח פה לשטן, הקב"ה
עדיין ארך אפיים. וכמה טוב נגביר, אילו ההתיחסות גם לאלו אשר מציקים לנו תהי'ה
בדרך של כבוד וקירבה. כדי להביא עליהם ברכה ולא קללה. עוד
אשכילך, כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר
עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם, אלא בשורש נשמתו, והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק
לעמוד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא, וראשו יונק
ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה, או לא נפרע על חטאו,
וזה הוא סוד נושא עון, שאמרו רבותינו ז"ל שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם,
וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו, כאומרו
תיסרך רעתך, וכתיב ותמוגנו ביד
[עוננו] וגו', והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם למהר להשליט השליט באדם לרע
לו: זאת אומרת, יש לנו לדעת, מי שבאמת חוטא ואינו שב
בתשובה שלימה, חטאו יפגע בו בסופו של דבר, ממש כמו שמבואר בספר תומר דבורה. אם כל
זה, לא עלינו מוטל לעורר את הקטיגור על זולתינו. עוד יש לדעת כי
חלק הארור, יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב ישלח ה' וגו' את המארה
וגו' ואת המגערת, והם שמות כתות המחבלים, קללה הוא כנגד עבירות [חמורות, וזעם כנגד
עבירות] קלות: שזה אומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו פורע ממי שאינו
שב. ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם
כולם זעומים בשביל מעשיהם הרעים היו דבריו מועילים להם, וחשב בלק כי עם בני ישראל
לא יחדל מהם עון, וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש שהוא ענף המרוחק כמו
שאמרנו, לזה אמר בלעם מה אקוב וגו', פירוש כי בכל ענפי הקדושה שבה נאחזים עם בני ישראל,
אין בו בשורש העליון שום שליטה מחלק המרוחק, שבאמצעותו יעורר הדין עליהם: לכן, שומה עלינו להיות ממזכי הרבים. לגרום לעם ישראל לקיים תורה ומצוות.
כדי להרחיק מעלינו את הפורענות. וזה בדיוק מה שלא קרה בסוף הפרשה. כאשר כמה חמומי
מוח של שבט שמעון באו להתלונן לזמרי שהם נהרגים. במקום להתעשת ולזכות את עם ישראל,
הוא לבש חוצפה ועזות והמיט אסון נצחי על בני שבטו. והנה ב' מדות
עליונות שישראל מתיחסים עליהם, שם אל, ושם הוי"ה ברוך הוא, שם אל, שכן נקרא
יעקב, ישראל פירוש ישר אל, לשלול אל השורש מקום שהוא בחינת הרע והוא חלק המרוחק,
ושם הוי"ה, דכתיב כי חלק ה' עמו, והם ב' הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל, ולזה
אמר מה אקוב לא קבה אל, כי שורש נשמתם שבבחינה זו אין בו רושם מזה חלק הרע, כמו שאמרנו
למעלה: כעת, מסביר האור החיים הקדוש, שברגע נתון זה, לא הי'ה
לבלעם אפשרות או סיבה לקלל את כלל ישראל. כי בימים ההם, הם ישראל היו סוג של
מושלמים בבחינות בני יעקב ובני ישראל. גם בערך מקום עליון שהם שורשי נשמות
הצדיקים שבבחינת שם הוי"ה לא זעם ה', פירוש אפילו דקדוקים שה' מדקדק עם
הצדיקים לא נמצא שם, ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו, ותאמר שיחפש בשורש הקודם להם
ובענפים הסובבים לזה בטל טענה זו מטעם שבקש ולא מצא: לכן,
הוכרח להכיר במעלת עם בני ישראל ולשבח אותם. והוא אומרו כי
מראש צורים אראנו וגו', פירוש צורים הם "האבות" כידוע, והוא הביט וראה
ראש הצורים שהם תרח ואבותיו, ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם, ושיעור הכתוב
הוא על זה הדרך, כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה, לא שבקשתי בחלק מהם לבד, לא כן
הוא, אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שורש האמהות, והוא אומרו ומגבעות אשורנו,
ובכל זה לא מצא מקום (שיכם) [שיכנס] דרך שם: כאן,
בלעם כבר הבין, להגיע למעלות כאלו, אי אפשר לבד. לעלות במעלות כאלו צריכים יסודות
איתנים. הוי אומר, יסוד האומה, האבות הקדושים והאמהות הקדושות הם הן סוד הקדושה של
כל בר ישראל בכל דור ודור. לא משנה איפה הוא נמצא. ולהיות שיש
להקשות בדבר, איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים, תרח ואבותיו, גם בתואל ולבן, לזה אמר
הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, פירוש לבדד שאין שורשו משורש תרח ואבותיו,
וממין ענף ההוא, אלא לבדד, מין מחצב נשמות ישראל, אין לו שום קורבה מהמולידים: פתאום "נפל לבלעם האסימון". עם ישראל אין להם שייכות לנחור,
תרח ובלעם. עם ישראל זה עם לבדד ישכון. יש ניתוק מלא וחד מכל טומאת העבר. שום
זוהמא שלהם לא דבק בזרע ישראל קודש. ואומרו ובגוים
לא יתחשב, פירוש שאפילו עם אותם שנקראים גוים, שהם אחיהם ממש, והם ישמעאל ועשיו,
ששניהם נקראים גוים, ישמעאל דכתיב ונתתיו לגוי גדול, ועשו דכתיב ושני גוים, לא יתחשב,
וכן אמר ה' לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, למעט ישמעאל ועשו, שאינם נחשבים זרעו, מעתה
אין מקום לקלל לישראל, לא לצדיקים, ולא לבינונים, והגם שהיו ביד ישראל עונות עון
העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה' עליהם לשון סליחה, ואולי כי לטעם זה לא היה ה'
מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל ח"ו: זה
בעצם הסוד של היסוד. שנפרדנו מהם לעולמים. הם גויים ואנחנו בני ישראל עבדי
השי"ת. עוד יכוון באומרו הן עם וגו', מתמיה על בלק שרוצה
לקלל ישראל, ואמר הן עם זה הוא העומד אחר כלות כל האומות יעמוד בדד ישכון, וכל
האומות אין מבטח להם אפילו שנים רבות, ואיך רוצה לעקור אומה המתקיימת עד סוף
העולם, ואומרו ובגוים לא יתחשב, פירוש לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד, כי אין
דומה להם בכל הגדולות שיגיעו האומות. זה הכלל, עם ישראל
מיוסדת באדני פז. מאברהם יצחק ויעקב. זכים וטהורים. ללא רבב. אי לכך, ראויים הם
לכל הברכות.
מה טובו אהליך יעקב, בתי
מדרשות, כענין יושב אהלים וכענין וישכון באהלי שם וכן והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל
מועד: משכנותיך, בתי כנסיות ומקדשי אל המיוחדים לשכן שמו שם ולקבל תפלת המתפללים,
ואמר מה טובו כי לא בלבד הם מטיבים לעוסקים בם אבל מטיבים לכל האומה כמו שיורה שם
יעקב שישאר בעקב ובאחרית הכל ולא יסוף וכמו שיורה שם ישראל לשרר עם אלהים ועם אנשים: רבינו הספורנו מלמדינו מעלת עם ישראל דרך בתי הכנסיות ובתי המדרשות. לא רק
שהם טובים לשוקדים שם יומם ולילה. אלא הם הם שומרי משמרת הקודש. ההבטחה על המשכיות
של עם ישראל. מבתי המדרש יווצר עם, היא היא בית היוצר של עם ישראל. כי לא תשכח מפי
זרעו. ה"יש עתיד", זה דווקא מתוך אוהליך יעקב. אוהלי תורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה