בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
פרשת חוקת יש לה מסרים אין ספור אשר הם
אקטואליים לנו, כאילו זה נכתב בימים אלו. חוקת התורה, גם מי שאדומה תמימה, מלאה
חטא, אשר לא עלה עליה עול, אין בה עול מלכות שמיים, גם ליהודי מהסוג הזה, כאשר
יכניע את עצמו, הוא הופך לכלי לטהרה. הדרך לעשות זאת, והובא אל אלעזר הכהן, להקריב
אותו לגדולי הדור, לאורם יתחנך ויקדש עצמו בקדושה עליונה. מסר שני, שלדאבונינו
רואים במוחש, זאת התורה, אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימית אלא במי שממית
עצמו עליה, המכוון וההסבר היא, רק מי שיושב באוהלה של תורה וממית את כל תאוותיו
ורצונותיו, התורה מתקיימת בו. לא משנה מה לבושו, העיקר זה שאינו נותן דרור
לתאוותיו. דהיינו, לשבת בבית המדרש. לא ברחובה של עיר. לא בביוש שום יהודי בשום
צורה. לא בהמצאת גזירות שאינם קיימות והפגנות אשר זועקות חילול השם בכל פינה. המסר
של הפרשה, רצונך לזכות בתורה, בטל את כל מידותיך הרעים. התורה נמשלה למים, כאן על
סף הכניסה לארץ ישראל, הקב"ה שוב בודק האם בני ישראל ראויים להיכנס לארץ
ולדבוק בדרכה של תורה. פת במלח ומים במשורה. מתברר של"ח שנים של שקט נמחקים
כלאחר יד. מיד רבים. מיד מתלוננים. ללמדינו, עד יום המיתה לא ניתן לקחת חופשה
מעבודת המידות. וגם, צריכים להפנים, לא הנחש ממית, אלא החטא. מה שמחי'ה שישראל
מרימים עיניהם לשמיים ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים. כאשר נשעבד את ליבינו לאבינו
שבשמיים, נהללו ונשבחו על כל הטוב שיש, ויש המון, נשיר את שירת הבאר, אזי
הקב"ה יראה, שאיננו כפויי טובה. אלא, מכירי טובה. אזי ישוב להכיר בנו
ויגאלינו.
כי אין לחם ואין מים. יש
לתמוה והלא המן היה יורד להם בכל יום ויום, גם רבוי המים היה להם מנס הסלע שנתחדש
להם עתה. אבל זו היתה תלונותם, אמרו הנה עניננו משונה אין לנו לחם ומים כשאר האומות
כי שאר האומות אם היו זכאין או חייבין יש להם לחם לשובע ואצ"ל המים אבל אנו
עיקר כל הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה
כשאר האומות שנפשם שבעה בספוק המזון שרואין בין ידיהם ועמהם, ואינו עמנו כי אם דבר
יום ביומו, ואפילו המים שהן הפקר לכל העולם ואין לאדם מחיה זולתם כבר נסתלקו ממנו
כשמתה מרים שנסתלק הבאר, ומאחר שכל ענינינו נמשכין אחר העונש והשכר הנה אנו
מחודשים בהנהגה יותר משאר האומות. ועוד כי אותו הלחם הבא אלינו דבר יום ביומו לחם
קלוקל הוא ועתיד הוא להתקלקל בבני מעים ונפשנו קצה בו, וכי יש ילוד אשה שמכניס
ואינו מוציא. וזו היא הדבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ומעלה היו נותנין בו דופי,
כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו כדי שיהיו עיניהם
תלויות תמיד אל ה' כענין שכתוב (תהלים קכג) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו',
והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם יתברך, ולפי שחטאו בהוצאת דבה
נענשו בעונש נחש המוציא דבה, זהו שכתוב וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ודרשו
רז"ל יבא נחש שאוכל מינין הרבה וכלם בפיו טעם אחד ויפרע מאוכלי המן שאוכלין
מין אחד וטועמין מינין הרבה. ועוד שנענשו בעונש זה, כי הנחשים האלו שנענשו בהם היו
הנחשים עצמן שהיו במדבר למינין הרבה, הוא שכתוב (דברים ח) המוליכך במדבר הגדול
והנורא וגו', וכל ארבעים שנה לא נזוק בהם אחד מישראל, שהיה ענן אחד משבעה עננים
לפניהם והורג נחשים ועקרבים שלא יזיקום, והיה הענן ההוא מיוחד לפלא הזה, ועכשיו
בשנת הארבעים כשהוציאו דבה בדבר שהוא להם מדה טובה ומעולה שלח הקב"ה בהם את
הנחשים השרפים, וזהו שלא אמר וישלח ה' בעם נחשים שרפים אלא הנחשים השרפים שבמדבר,
כלשון (שמות ח) הנני משליח בך את הערוב, כלומר הערוב שבמדברות, כי לא היה בריאה חדשה
לשעה אלא שכבר היו הנחשים והערוב במדבר. והיה מספיק הנחשים והוסיף את השרפים, קרי
ביה השרופים, השורפים, ומפני שעד עכשיו היה הענן שורפם כדי שלא יזיקו לישראל ואז
היו השרופים, וכיון שחטא ישראל היו הם השורפים. וענין בלחם הקלוקל לשון בזוי הוא,
קל שבקלים: רבינו בחיי מלמדינו, עד כמה שפל להתלונן. וביותר, מי שיש
לו פת בסלו. זה ברור, אילו עם ישראל לא הי'ה להם בכלל מה לאכול, הרי הם היו נוהגים
בענווה. הם היו מבקשים רחמים כעני המבקש בפתח. נהפוך הוא, זה ידוע לכל, כי עם
ישראל חי את "ברוך ה' יום יום". אלא מאי, זה הי'ה בחיצוניות. לא הכירו
את טוב השי"ת. לא הודו ושבחו לו על טובו וחסדו בסיפוק לחם ומים מידי יום
ביומו כדבעי. והנה, רצון השי"ת, שנישא עינינו לשמיים יום יום כדי לבקש על
מזונינו. כדי שנדע ונרגיש שאנחנו תלויים ברחמיו וחסדיו. לכן, אמרו שיש לאדם להתפלל
על מזונותיו יום יום. וכן הורו לומר מידי יום ביומו את פרשת המן. כדי שנדע
שהקב"ה הוא הזן והוא המפרנס ועלינו להודות לו ולשבחו. יום יום. לכן, ממשיך
רבינו בחיי, השאיר הקב"ה במדבר את הנחשים, לרגע שכפויי טובה יצוצו, יבוא הנחש
שכל מזונותיו טעם אחד להם, טעם עפר, ויישך את זה שמזון אחד לו וטעמים רבים יש בו. המסר
הוא חד וברור. תתפלל, תאכל ותודה. כאשר נפנים זאת, נזכה ל"סגולה" (וכמה
אנחנו אוהבים סגולות...) שמביא החפץ חיים במשנה ברורה הלכות ברכת המזון, כל מי
שמברך במתון ובכוונה לעולם לא יחסרו מזונותיו.
ומשם בארה, ומשם
היה נוטה אותו המשפך של נחלים אל מקום הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם ונמצא
שמקום אותו הבאר שהיה שם לבאר עמוק בלתי עולה היה שפל הרבה יותר מן אותו המקום
שהיו שם ישראל בעת השירה ובהיות שאותו הבאר עלה עמם אל עבר ארנון הגבוה אשר משם
היו הנחלים נשפכים למטה ראו שהאל יתברך נתן כח באותם המים לעלות ובכן התחילו שירתם
ואמרו עלי באר, אמנם מה שספרו ז"ל (ברכות פרק הרואה) ממלחמת האמוריים אז נראה
שנרמז באמרו ספר מלחמות ה' ולא באר הכתוב פרטי הנסים מפני כבודם של משה ושל אהרן
כי אמנם לא הוצרכו כי אם להראות לישראל מה שהיה ראוי שיודיעו משה ואהרן אם היתה פעולתם
במצות האל יתברך בשלמות וזה שידעו שאותם המים שהוציא מן הסלע לא היו מים טבעיים
נמשכים בפלא מאיזה מעין או נהר אבל היו בלתי טבעיים שנהפך הסלע לאגם מים ברצון
בוראו באופן שלא היה בהם טבע שאר המים שתנועתם נוטה אל המרכז ולכן עלו עמם אל מקום
גבוה ממקום מקורם וכל שכן בהעלותם איברי המתים בתנועתם כמו שספרו ז"ל ולזה לא
התערב משה רבינו בזאת השירה שהיה ענינה לבאר מה שחסר בפעולתו מרצון בוראו אשר השלימו
הוא יתברך כאמרו ויקדש בם שהראה ענין אותם המים שהיה בהם כח הפכי לטבע שאר המים
כמו שהתבאר: הספורנו מלמדינו כמה כוח הקב"ה נתן למתנות שהנחיל
לנו. כמה כוח יש לבאר מים. הבאר היא זו שגילתה את ניסי נחל ארנון. היא הבאר
שהתגלגלה עמהם מתחנה לתחנה. סיפקה מים לכולם ולבהמתם. לא חסר אפילו טיפה. גם זה בא
ללמדינו, כאשר אנחנו חיים את היום יום, אין לנו כוח לעצור ולהתבונן האכן קורים לנו
ניסים. אבל, כאשר הקב"ה "שולח ידו מן החור", משבש לנו את הסדר
היומי הקבוע, שולח לנו מסר חד, תעצור, תתבונן. אז, פתאום מסירים את העפר מעל
העיניים ושמים לב לניסים ולנפלאות שקורים עמנו יום יום, על ימין ועל שמאל. פתאום
שמו לב לגודל הנס שארבעים שנה הנחשים לא תקפו אותם. פתאום שמו לב לחשיבות של באר
המים. פתאום חשבו שבאמת צריכים להודות. אז הבה נעצור. נתבונן. נודה ונשבח על כל
הטוב שיש. ויש הרבה. וטוב להודות להשי"ת.
