בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
לאחר כל מצוות של אמירת ההגדה, סיפור יציאת מצרים,
מגיע פרשת שמיני ומלמדת אותנו יסוד שונה לגמרי. יסוד השתיקה. וידום אהרן.
חז"ל, בפרקי אבות שאנחנו מתחילים ללמוד השבוע, למדונו, סייג לחכמה, שתיקה. אהרן,
בזכות השתיקה, זכה שהקב"ה ייחס לו פרשה בתורה. פרשת שתויי יין. פרשה המלמדינו
איך לא עובדים את השי"ת. הוא גם זכה ללמד בזכות זה את פרשת כשרות המאכלים. מה
שנכנס לפה. ידוע הוא הסיפור ממרן הבעל שם טוב זי"ע, ששלח את החסידים בלי לומר
להם מטרה. והנה, היגיעו לפונדק, ושאלו את בעל הפונדק שמא יוכלו לראות ולבדוק את סכינו
של השוחט. הפטיר לעברם בעל הפונדק "חסידים חסידם! אתם כל כך נזהרים על מה
שיוצא מפיכם כשם שאתם נזהרים על מה שיוצא מפיכם?" הבינו התלמידים שהם השיגו
את המטרה. לצערינו, אנחנו טרם למדנו את הלימוד הזה. זאת למרות מה שנאמר במדרש על
ההבדל בין חיילי בית דוד אשר היו נהרגים במלחמה לבין חיילי בית אחאב אשר שבו חיים,
כי אצל דוד היו בעלי לשון הרע ואילו אצל אחאב לא היו. בושה היא לנו ההתדרדרות של
לשון הרע ורכילות הנובע מקנאה ושנאה. מתי נלמד את המסר של וידום. מתי נלמד שלא
נמצא טוב "לגוף" יותר מהשתיקה. זה קרוב לאלפיים שנה אנחנו ממתינים למה
שנאמר בהפטרה, הוא יבנה בית לשמי, כאשר אנחנו נשמור פינו ולשונינו, נזכה לראות
בבניין שלם.
וטעם קרב אל המזבח, ויקרב אהרן אל המזבח וישחט.
על דעתי בדרך הפשט, יאמר קרב אל
צפון המזבח ועשה שם החטאת והעולה, כי הם שחיטתן בצפון, ואמר משה כן בדרך קצרה שכבר
ידע אהרן זה: אבל בת"כ נתעוררו רבותינו בזה, ומשלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר
ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר
זה לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי
למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבוד עבודתך. ויש אומרים,
היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי
לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו, לכך אמר קרב אל המזבח. ויקרב אל המזבח,
בזריזות: וטעם דבר זה, כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל,
היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו
צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה
אלהים את מעשיו. ואחרים מפרשים שהיה השטן מראה לו כן, כמו שאמרו שם, אהרן אחי אף על
פי שנתרצה המקום לכפר עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שמא ישטינך בביאתך למקדש
וכו' בתורת כהנים: וטעם וכפר בעדך ובעד העם. יאמר קרב אל המזבח לעשות כל הקרבנות, ועשה
תחילה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך תחילה בקרבנותיך, ובעד העם אחרי כן, שתעשה קרבן
העם וכפר בעדם בקרבנם, לימד אותו שיבא זכאי ויכפר על החייב. הרמב"ן מלמדינו עד כמה חטא העגל השאיר רושם. כעת
שאהרן נבחר לכפר על עצמו הרגיש שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. יתר על כן
שנצטווה להקריב עגל. דבר זה רחוק מבינתינו, הרי ידוע ששום בשר ודם לא יסלח לזולתו
בדבר שחטא בו. האמת היא שמשה רבינו אבי הנביאים לא יכל להרגיש הרגשה זו של עומק
החרטה, כי מעולם משה רבינו לא טעם טעם חטא. לכן, משה רבינו מציע לאהרן להגיס לבו.
אהרן דווקא חשב שקרבן העגל הוא להתמיד חטאתו לפניו תמיד. הוא הי'ה כל כך עניו ושפל
רוח, שלא ראה שדווקא העגל מסמל ומעיד שלא חטא בעגל. זה היסוד של מי שעתיד לכפר על
כלל ישראל, הוא זה שהרגיש את טעם החטא, ידע חרטה אמיתית ושברון הלב מהי, ממילא
יוכל לרפאות שבורי לב ויחבוש לעצבותם ויכפר בעדם.
וידום אהרן, שהתנחם בקידוש ה' שנקדש במותם: וידום אהרן. מאבלותו ולא כבה ולא התאבל שכן כתיב ביחזקאל בן אדם הנני לוקח
ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה. אף כאן וידום ממה שהיה רוצה
להתאבל ולבכות. וזה מוסד ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאומר שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר
לו הקב"ה ונקדש בכבודי וסבור הייתי או אני או אתה עכשיו תדע שהם גדולים ממני וסמך
אין זה לפי הפשט וכי היה מבשר הקב"ה למשה עשו לי משכן ובו ביום ימותו הגדולים
שבכם. הנה גישה שונה לעניין אחד.
הספורנו לומד דמימת אהרן היא היא נחמתו של קידוש השי"ת שיצא, למען ישמעו
וייראו שאין להקריב אש זרה אשר לא צוה השי"ת. מאידך הרשב"ם, אומר של
התנחם. הדממה היא דממת אבל. במקום להחצין, הפנים. הפשטן הגדול אומר שאין זו בשורה
שביום חנוכת המשכן הקב"ה יתקדש ע"י הריגת מקודשיו. לא שחלילה אהרן הי'ה
מטיח דברים כלפי שמיא, אבל הדום הוא התגברות השכל על הרגש, לדעת לקבל את הייסורים.
זאת החיה אשר תאכלו, הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו
היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך
וברכתיך כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם
מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך, והשיג
משה רבינו בתפלתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו,
עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים ובכן ראה לתקן מזגם
שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה, ואסר את המאכלים המטמאים
את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ונטמתם בם וכאמרו אל תשקצו את נפשותיכם וכאמרו ולא
תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם
והייתם קדושים פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו כי קדוש אני, ואסר הנדה והזבה
והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאמרו והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ולא ימותו
בטמאתם, בטמאם את משכני והזכיר לשון טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה ובח' שרצים ובנבלת
בהמה טהורה שבכל אחד מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא, אמנם המטמאים את הנפש בלבד,
והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ, כאמרו שקץ
הם לכם, לא יאכלו שקץ הם, שקץ הוא לא יאכל, לא תאכלום כי שקץ הם. הספורנו הזה מדהים. בעצם, אנחנו היינו משכן לשכינה. לא
היינו צריכים לא אדנים ולא קרשים ויריעות. אנחנו, הבשר ודם היינו מקום השראת השכינה,
מקומו של השי"ת בעולם. אבל כאמור חטאנו בעגל. נתקנו עצמינו ממרכז הקדושה.
עדיינו הוסר. בושתינו וחרפתינו לעין כל. תיקון חטא זה על ידי בניית משכן ומקדש חיצוני, עלי'ה לרגל
למשכן / מקדש ושם נראה לפני ואת פני האדון יתב"ש. בה בעת אנחנו, לא אבדה
תקוותינו. ניתן בהחלט לחזור לקדושתינו הראשונה. זה בא דווקא בפרשת שמיני בה נתקדשו
אהרן ובניו להיות קודש קדשים. ללמדינו שאדם ילוד אשה יכול להתעלות לקודש קדשים.
בהקדשת חייו לקדושה. קדושת הנהגות הבית וקדושת המאכלים. לכן הסמיכות של טהרת
השולחן, תזריע וקדושת ילדי ישראל, קדושת הפה שלא ידברו לשון הרע ויקבלו נגע צרעת.
קדושת הבית בכל הנהגותיו. כמו שהאור החיים הקדוש מוסיף "והתקדשתם תעשו גדרים וסייגים לבל תטמאו, ובזה אני מבטיחכם שתהיו
קדושים, וחזר ופירש באיזה דבר יהיו קדושים, ואמר כי קדוש אני, הנה מה שתולה טעם קריאתם
קדושים, שהוא לצדו, הא למדת כי השרה שכינתו על הפרושים, ולזה יקראו על שמו", היינו שכמה שנקדש את עצמינו יותר ויותר כך נזכה להיות
בעצמינומשכן לשכינה. קדושה זו בכל האופנים אשר הביא הספורנו. למעשה זה מתחלק
לשלושה חלקים, עולם – מקום של קדושה, קדושת הבית בכל ענייני הצניעות וכדומה. שנה,
קדושת הזמנים שבתות ומועדים, לרוממם ולקדשם בתפילה ובלימוד, במאכל ובמשתה. נפש,
קדושת הגוף של אדם הישראלי הנברא ויש בו חלק א' ממעל. לראות שקדושה זו תסובבנו בכל
מקום עת וזמן, אזי נזכה שוב לכל עשרת העטרות.
זאת החיה, ל' חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים לפיכך הבדילם
מן הטומאה וגזר עליהם מצות ולאומות העולם לא אסר כלום משל לרופא שנכנס לבקר את החולה
וכו' כדאי' במדרש רבי תנחומא: ונטמתם בם,
אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני
מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה: כי אני
ה' אלהיכם, כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם
כך והתקדשתם קדשו את עצמכם למטה: והייתם
קדושים, לפי שאני אקדש אתכם למעלה ולעולם
הבא: כי אני ה' המעלה אתכם, ע"מ שתקבלו מצותי העליתי אתכם (ד"א כי אני ה' המעלה
אתכם בכולן כתיב והוצאתי וכאן כתיב המעלה תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא העליתי את ישראל
ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות דיים ומעליותא היא גבייהו והוא לשון
מעלה). רש"י מריש ענייני קדושת
המאכלות מבדיל בינינו לבין האומות. אנו נקראים חיים. חיים הם למוצאיהם. המוצאיהם
שלנו זה הפה. פה שאמון על כי הם חיינו חייב להיות קדוש וטהור כדי שנפעל להיות
חיים. דבר זה תלוי לנכנס לפה. הקב"ה הבדילנו מכל מאכל אשר רוחנית מזיקה לאדם,
נצרף לדברי רש"י את דברי האור החיים הקדוש "עוד ירמוז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו"ם בעם בני
ישראל, עכו"ם יקראו שרצים ושקצים הרומשים על הארץ" היינו כל החיות שלנו בקדושת הפה. פה שמתקדש במה
שנכנס אליו, יקודש היוצא מפיו. זאת עבודתינו בעולמינו לקדש פינו, כדי שנהי'ה כולנו
חיים. הנה בעמדינו מיד לאחר "הדר קבלוה מאהבה" פחות משלושים יום של זמן
חירותינו, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, ודאי שיש לדעת ולהקפיד על הנכנס
לפינו בכל עת ושעה, בדיוק כמו שיש לנפות ולסנן את היוצא מפינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה