בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי
ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה
ויהי בחצי הלילה. בדיוק. ברגע
שהקב"ה גזר, כך הי'ה. לא שני'ה אחת קודם. ללמדינו, כאשר מגיע הרגע הנכון, הכל
קורה בדיוק איך שהקב"ה מכתיב. פרשת בא זה הפרשה של יסוד האמונה. הפרשה שבה,
עם ישראל מקבל את מצוותיו הראשונים. מתי שעם ישראל מקבל חוזק לקום מול נוגשיו
ולשחוט לעיניהם את מה שהם עבדו. עם ישראל מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. רואים את
נפילתה הסופי של מצריים. את השליטה המוחלטת שיש להקב"ה בכל העולם. איך
שהקב"ה מבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים. עד שלבני ישראל לא יחרץ כלב
לשונו. והקב"ה דורש מאיתנו, לספר את כל
העניינים האלו מאב לבן. מדור לדור. כי זה יסוד האומה וזה יסוד האמונה. הלב כואב
כאשר אנחנו רואים כל כך הרבה יהודים הנראים כחרדים לדבר השי"ת, אך כאשר זה
נוגע ליסודות האמונה, הרי אינם יודעים מימינם ומשמאלם. נכנסים לתלמודי תורה
וישיבות, כאילו על סרט נע בתוך בית חרושת. מקבלים את כל הסממנים החיצוניים. אבל
ללא כל פנימיות. לכן, שומה עלינו, ללמד את בני הישיבות את הפרשה ואת יסודותיה,
ביסודיות. כעין מה שהב"ח כותב בסימן ו', כל מצווה אשר נאמר בה למען, אם לא
כוון בעשיית המצווה, לעניינה של ה"למען", לא יצא ידי חובתו. מי שלא
כיוון בהנחת התפילין שלו למען תהי'ה תורת השי"ת בפיו, כמו שנאמר בפרשתינו, לא
יצא ידי חובת מצוות תפילין. וכן על זה הדרך. חייבים לומר די לרדידות. די למעשה קוף
בעלמא. רחמנא ליבא בעי. ויש לנו לב ללמדם. ויש לנו אפשרות לקיימם. כאשר הקב"ה
יראה שיש בנו את הצימאון לאור האמונה, להתחבר ולהתקשר עמו יתב"ש, אזי יאיר לנו
את אורו ונזכה במהרה לגאולה השלימה והאמיתית.
כי אני הכבדתי, אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה. הספורנו מלמדינו שהי'ה כאן עניין של ללמד אמונה. כל מכה
היתה מחושבת להראות שהקב"ה שליט בכל. הנגוף ורפוא הי'ה תהליך להראות
שהקב"ה שולט מהתהום ועד שמי השמים. הנגוף עצמו הי'ה שיעור אמונה לכל יהודי
שהי'ה נמצא במצרים. לכן, גם היתה חשיבות נפרדת להתראה. זה הופך להיות שיחת היום,
ממילא ע"י העיסוק בפרשנות מגיעים לאמונה שלימה בדביקות הבורא יתב"ש. רק
ע"י העמקה בעניין אופן המכות השיגו אמונה שלימה במציאות והשגחת השי"ת
בעולמו אשר ברא. זה העניין יש לספר באזני הבנים מקטנותם לעורר בם האמונה שהבורא
יתברך שמו יודע כל מחשבות בני אדם וכל מעשיהם שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל
מעשיהם.
מי ומי ההולכים. היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות, ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו, ומצוה על כלנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, וישארו הטף והנשים. הרמב"ן
מלמדינו על מה פרעה נלחם ועל מה המלחמה שלנו. על לב ונפש הילד. דווקא פרעה ידע
עבור מה להלחם. הוא הי'ה מוכן לסבול רעב אבל לא לשחרר את ילדי ישראל, עתיד האומה.
בדיוק על זה נאבק משה רבינו, על עתידה של עם ישראל. על מי שעתידים להיות ערבים
לתורה. דור הכניסה לארץ. זה יסוד המחלוקת התמידית של עם ישראל על נפש הילד.
ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבא הקץ מיד, כי בעתה אחישנה. או טעמו, ליל שמורים הוא לה', שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים, שהקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם: והנה אם נאמר שטעם כי גר יהיה זרעך מעת שיהיה לך זרע, ונתחיל החשבון משנולד יצחק, תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה כפי הפירוש שהזכרנו. גם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון, שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. הרמב"ן בא לעשות חשבון מהו גלות. יסוד היסודות לדעת הרמב"ן הוא, שאם נאמר לאברהם אבינו גר יהי'ה זרעך, הוי
אומר זרעו ולא הוא. אם כן כל עוד ימי חיי אברהם לא ייחשב כגלות. שנית גר יהי'ה
זרעך בארץ לא להם אינו מחייב שזה גלות בפועל, אלא מגורים בארץ אשר הם אינם שולטים
בה. והנכון שיאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה. והענין לאמר לו, לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד, אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ועוד לא ישובו הנה עד הדור הרביעי למלאת ארבע מאות ושלשים. ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה, או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון של אותיות רד"ו שמה מסורת בישראל, יתכן שירמוז ליורדים עצמם, שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנים. ועם י"ז יהיו רכ"ז: וכבר הזכרתי פירוש רבי אברהם שמאמר כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו. והנה יהיה פירוש הכתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וד' מאות שנה להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם: ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. הנה הרמב"ן מתיחס למעשה לנבואה של
יחזקאל. כאשר עם ישראל דבק בעבודה זרה ושאר מראין בישין של מצרים, נתחייבו כלי'ה
רחמנא ליצלן. אבל למען שמו יתברך, האריך והחמיר תנאי גלותם. אלו שאכן דבקו לנצח
בנ' שערי טומאה, כלו לגמרי בימי החושך. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי, ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד, או מופלג כמה, וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה: ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד, ובטלו גם המילה, דכתיב וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים וגו', וכתיב והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה', ועל כן ארך גלותם שלשים שנה. והיה ראוי שיתארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפלה. וזה טעם ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וכתיב ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות : לכאורה מדברי הרמב"ן, יש את המפתח
של יציאה מהגלות שלנו. תפילה. לזעוק זעקה אמיתית ומרה כמה נשתעבדנו לגלותיות,
לחומריות ולגשמיות. כמה התדרדרנו שיש זולל וסובא כשרים למהדרין. בידור כשר. דברים
שהם מוקצים מחמת מיאוס נהיו רחמנא ליצלן חלקים של החיים ועוד מלכתחילה. לכן, אם
נתאזר כח לזעוק אל השי"ת על מצבינו הרוחני המר. איך מברכים על תאוות ממש בגדר
של מנאץ. במקום להתנזר מהם. כאשר זעקו נפרדו מהגלות, למרות הקושי. גם אלו שסירבו
למול ולא הקריבו פסח עד שלא הריחו בקרבנו של משה רבינו מלו עצמם אז. גם את ערלת
לבבם. ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה, והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים, כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי, כמו שאמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך, וכתיב ויענך וירעיבך, והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם רק לנחש שרף ועקרב, ולא נתקיים להם ודור רביעי ישובו הנה, כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי שכבר נולד, אבל החטאים גרמו הכל. ואפשר שהיה זה סבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבינו, וכמו שהזכירו רבותינו, כי הם מנו ולא טעו, ועונותיו ילכדונו את הרשע. והקב"ה ימחול לנו על כל חטא ושגיאה: לכן, ביתר שאת ועוז צריכים לרצות למול את
ערלת לבבינו השקועה במנעמי העוה"ז אשר בתעתועי עיניים נדמים ככשרים למהדרין. וטעם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שזה הלילה שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים הוא לה', כלומר מקודש לשמו, שמורים לכל בני ישראל לדורותם, שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים, ולתת הלל והודאה לשמו, כמו שאמר ושמרת את החקה הזאת, ואמר שמור את חדש האביב. ורבי אברהם אמר כי טעם ליל שמורים הוא לה', שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם. ואיננו נכון בעבור שאמר להוציאם מארץ מצרים: ברגע שנדע לשמור את ליל השימורים, כליל
הודאה ושבח על ההוצאה מרפש הגלות, הרי לילה זה עצמו ישמור אותנו שוב מלשקוע במה
שכעת נראה ככשר למהדרין ונזכה לגאות עולמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה