מחודדין בפיך - פרשת ויגש

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

אמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה

הרבנית מרת חי'ה נחמה בת הרה"ק רבי ירחמיאל יהודה מאיר ע"ה

אומנות של שתיקה. אם יש מסר חד לאורך הפרשה, זאת השתיקה של יוסף לעומת המתקפה החריפה של יהודה והשתיקה של האחים מרגע שיוסף הכריז אני יוסף. נכון, נאמר שלא יכלו לענות מפני שנבהלו מפניו. אבל, גם לאחר מכן, הם לא פתחו את הנושא. הם הבינו שסייג לחכמה שתיקה. אנחנו נמצאים בדור, שאינו יודע לשלוט בלשונו. ההערכה היא, אם אני שותק, סימן שאין לי מה להגיד. כנראה שלא שמעו על שתיקה רועמת. לא למדו היטיב את מה שחז"ל למדונו שלא נמצא משהו מיטיב עם הגוף יותר משתיקה. השותק ייחשב חכם. לא מגלה את מסתורי ליבו וממילא בכל מצב ידו על העליונה. הדרך היחידה אשר האחים ויוסף יכלו לחיות בשלום הייתה דרך ההסכמה שבשתיקה. כמה מחלוקת נמנע בסוף ימי יעקב. כאשר ראה שיכולים להתקיים שתי ישיבות, ישיבתו של יהודה, הישיבה של תורת ארץ ישראל, וישיבתו של יוסף, התורה של חוץ לארץ, בכבוד הדדי ובשלום. הלא בושה תכסה פנינו, כאשר כל מי שהכניס בליבו שהוא צורבא מרבנן, רואה בראי את גדול הדור הבא ופותח במחלוקת והורס כל חלקה טובה. שומה עלינו ללמד את פרשת, איך חיים בשלום. איך מכבדים את הזולת. איך תורת הזולת, גם היא תורת השי"ת. איך הנהגות הזולת הם על פי השולחן ערוך. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. רק כאשר נבין זאת, אזי יש את ההמשך, ומלך עולם. כדי שנגיע לאור חדש שהקב"ה רוצה להאיר על ציון במהרה בימינו, עלינו לנהוג ולדעת, כולם אהובים וכולם ברורים. כולם עושים באימה וביראה רצון קונם, אפילו אם הגישה שלהם שונה. כאשר נכבד את זולתינו, נזכה לשמוע מאת הבורא, כמו שהאחים שמעו אני יוסף, נדע שעוד אבינו חי ונשמע יחד לעיני כל חי, אני ה' אלוקיכם, בשובו לציון ברחמים.

אדני שאל את עבדיו. לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם. ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו) וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו. ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (לעיל מג כט), ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי (לעיל מד א), ומה לעשות לו: ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג). הרמב"ן מלמדינו את תורת בקשת התחנונים. סוד התפילה, כעני המבקש בפתח. ראשית לכל, אין להרבות בדברים. ריבוי הדברים אין בהם כדי לעורר רחמים יותר מזה שבוחר את מילותיו ואומרם כמו שצריך. סייעתא לדבריו כאשר בני ישראל עמדו על הים הקב"ה אמר למשה רבינו מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו. שנית, תפילת משה לרפואת מרים, תפילה של שלושה מילים אשר נפתחת עם "שבח ובקשה". מכאן נבין, אם יש צד לרחם הרי הדיבור המועט יעורר את אותו הרחמים. לכן, חייבים לפרש על מה יהודה ריבה דברים. מאיר לנו הרמב"ן שכאן יהודה עשה חשבון הנפש, מנהיג זה שלפני קדם לומר שהוא ירא אלהים. אם כך, נסדר לפניו טענות הגיוניים המתקבלים על דעת ירא שמים אמיתי. דברים אשר נוגעים בנשמה. אשר ישלחו לפניו את בנימין.

אדני שאל. אתה גרמת לנו להביאו הנה וחולין הוא לך לעכבו: ואשימה עיני עליו. אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להפרות דבריו. הרשב"ם לעומת הרמב"ן, נוקב מאד בדברי יהודה אל יוסף. הוא מאד ברור וחזק. אין כאן מקום לטעות כלל ועיקר לדרישות של יהודה מכיוונו של יוסף. אתה בעיניך מלך, דע, לטובתך שתקיים דבריך, שמירת האמת חייבת להיות נר לרגליך. ולא, הנך פושע ולא מלך.

ועתה לא אתם שלחתם, הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית. הספורנו מלמדינו חשיבה נכונה. חשבון הנפש של אחרי ככלות הכל. כעת שאנחנו יודעים מי השתחוה למי, מי מולך ולמה. כדאי שידעו לעשות חושבים. הכל בהשגחה. אחרי שיוסף לימד את עצמו שהכל מן הקב"ה, שם שמיים שגור בפיו, הוא רוצה ללמד את האחים. זה לימוד לכל יהודי ויהודי באשר הוא שם. להסתכל ולהתבונן איך ההשגחה העליונה סיבבה, מסובבת ותסובב את כל מהלכיו. לכן, שומה עלינו ללמוד לומר בעזרת השם מתוך הלב, לא מן השפה ולחוץ.

וראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח, אלא אחר שעלה לגדולה למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו, ויתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו, ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו, ועוד מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תיכף ומיד:  והן אמת כי למה שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן, הא' לשלם ליעקב כ"ב שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים, וגם למספר רד"ו שגזר ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:  ונראה כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו, ואפילו שיונח שהיה סיפק בידו, חש על נפשו שידעו אחיו בדבר, ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם, וגם אפשר כי יקללם וימותו כולם, ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם, לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו, ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר וגדול והלכה לה חששא ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך אומרם ז"ל מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו, וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם, ועוד אף כי אחר שעלה לגדולה חשב [ש]יוסיף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו, ויתיעצו עליו לעקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן:  והגם שאמרו ז"ל שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם, שאז יכיר באחוותם וזולת זה עברתו שמרה נצח, ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להרגו, הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם, וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו, כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם, גם נגלה הדבר כי מה' יצא וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, וכמו שפירשתי בפסוק לא אתם וגו', ואז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל, ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר, או אפשר שידע שהצילו מלאך:  ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר, ונכון. הבאתי דברי האור החיים הקדוש ככתבן וכלשונם. כי הדברים מראים על פי אלו חשבונות חיו אבותינו הקדושים, עד כמה יש להיות רגיש לזולת. מה היא ערכה של מילה נאמרת או כתובה. עד היכן יכולים מילים לפגוע. אילו זכינו והיו לנו מסננים רציניים מן הסתם גלותינו היתה מסתיימת מזמן.

ויאסור יוסף מרכבתו, הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו. רש"י פשוט מדהים. ידוע עד כמה שיוסף אהב את אביו. אהבה מקלקלת השורה. אין דרכו של משנה למלך לאסור מרכבה. אבל, יוסף הצדיק מלמדינו, בעצם מה שיעקב אבינו מלמדינו, לשים בצד את אהבת בשר ודם ולקיים מצוה. כלכול מעשים במשפט. זה מסר מרכזי לכל אורך הדרך. שקול את המעשה שייעשה ותתכונן לעשותה במיטבה, כמצוותה, ללא פניות עצמיות, אלא לשם עשייתה בלבד. כי מתוך כך ילמדו מלקיים מצוות לשמה ויזכו שהמצווה תהפוך נר לרגליהם ואור לנתיבתם.

ואת העם העביר, יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים. הנה יסוד היסודות. למרות שלא ראינו שיוסף אי פעם מחל לאחים על הנעשה לו. נכון שיוסף הסביר שהקב"ה חשבה לטובה ולא האחים ששלחו אותו למצרים, אבל מחילה וסליחה לא שמענו. בכל זאת, רגישות היתה לו. זאת אומרת עד כמה שיהי'ה לנו מצבים קשים ביחסי אנוש, כמה שנרגיש שאנשים אינם רגישים לנו, אנחנו מצידינו חייבים להיות רגישים מאד להרגשותיהם. בשום זמן או מקום אין לנו לנהוג במידה כנגד מידה. יש לנהוג בשיא העדינות של רחמים לפנים משורת הדין. רש"י מדגיש זאת בסוף פרשת ויגש ללמדינו עד כמה יוסף הי'ה רגיש לכבוד אחיו שלא היו רגישים לכבודו כלל ועיקר. עד כמה שהרחיק עצמו משמץ של נקמה. עד כמה עשה דברים מתוך מחשבה עמוקה שאפילו אחיו לא ידעו עד כמה באמת הי'ה זהיר בכבודם.