בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק
דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה
ר' שמעון חיים בן הר"ר מרדכי יוסף
זצ"ל, ידידי ורעי ר' אברהם יצחק בן ר' מרדכי זצ"ל, ר' מאיר בן ר' יעקב
זצ"ל
כאשר יעקב אבינו עומד להפרד מבניו, הוא
משאיר לנו מסרים חשובים שעלינו להפנים. ראשית, כל ראש משפחה חייב לבדוק שיש לילדים
שלו את האמונה הנצרכת. מלבד זאת, יש לו ללמד את צאצאיו לא לקפוץ למסקנות מהירות
ללא מחשבה. לחשוב היטיב, כדי שלא נתחרט על מה שעשינו ושלא נגרום להפסיד דברים יקרי
ערך. להתרחק מן הכעס לגמרי. לדעת שכעס יכול להוביל את האדם במדרון לשאול תחתית. לכן
יעקב הי'ה מאד ברור עד כמה הכעס מגונה. כמו שיש לגנות את המידות הרעות, כך יש לשבח
את המידות הטובות. יהודה שהודה על כשלונותיו, לקח אחריות ותיקן את המעוות זכה
לשבח. יששכר שיש בו את הסבלנות לסבול עול תורה, זבולון שמפרנס, מי שלוקח מנהיגות
ויוצא להנהיג את עם ישראל בלי חשבונות אישיים, הם זוכים לשבח. אלו הם יסודות של
חינוך וחיים. להוקיע את המגונה ולשבח את הטוב והמעולה. זה היסוד של חינוך לדורות
ישרים. זה החינוך של רוח ישראל סבא. למקד כל מידה. ללמדה באר היטיב. לקרב מידות
טובות. להיות סר מרע כדי לעשות טוב.
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כבר הזכרתי כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית
רומי הרשעה, כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני
הרעב, וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו, והיו סבורים
לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך
כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני
פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד: וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו
בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני
הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו
כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו, ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם
אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו. עד כמה דברי הרמב"ן אקטואליים. חבל מאד שלא משננים
רמב"ן זה בכל בית יהודי אחת לשבוע. לתוספת ביאור כמה הגלות המחוייכת מסוכנת.
הברית של אגריפס – אייפאק, הסגידה של אחינו המתבוללים התועים למלכות רומי הרשעה
שכעת מחייכת אילינו, היא המונעת התנערותינו מהגלות, מחד גיסא. מאידך גיסא, כל
הצעצועים האלקטרוניים אשר הפכו לנחלת הכלל וחובת השעה. הסגידה ל"זמרת
הארץ", אשר כל יום ויום מחדשים חידושים, בבזבוז זמן. זמן שהולך לאיבוד ולא
ישוב. הנה זחל מרשעת רומי תרבות הטיאטראות לתוך מחנינו. תיאטרון "כשר
למהדרין", בתרבות יון החשוכה ואדום הרשעה. השקיעה בהבלי הזמן ותאות בצע
ואכילה אינם משפרים את המצב. נדמה, שגלות זו רוצה לעשות רחמנא ליצלן, ככל העמים
בית ישראל. צריכים למאוס במנעמי הגלות עד כמה שידינו נטוי'ה ולשבת להתבונן ולזעוק
לשמים, אבינו מלכינו גאלינו גאולה שלימה.
ואני נתתי לך, ואני הנה אמנם לא עברתי נחלה כלל כשנתתי לך שכם אחד על אחיך
בארץ אף על פי שהיא ארץ אבותיכם בלעדי כי נתתי לך מה שלקחתי מיד מי שהוא אמורי במעשיו
הרעים ובעל אמירה שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה להיטיב וזה הוא עשו כשקניתי הבכורה
ממנו כי לולא זה לא היה לאחיך בירושת האבות כ"כ חלק בארץ: בחרבי
ובקשתי, בחכמתי ובינתי שהם חרבם וקשתם
של צדיקים כאמרו חגור חרבך על ירך גבור וכבר בארו רז"ל ההוא בד"ת הוא דכתיב
וכענין על הפך זה שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וכענין וידרכו את לשונם קשתם שקר. הספורנו בא ללמדינו כח זכות הישיבה בארצינו הקדושה. מי
שעושה מעשה האמורי אין לו חלק ונחלה בארץ הקודש. שזה אומר, המבטיחים ואינם מקיימים
(הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים...), או שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמים. מסובבים אנו
באנשי אמור הרבה ואפילו מעט אינו עושה מחד גיסא. מאידך גיסא מתרבים מעשה האמורי
אשר מפני מעשיהם גורשו מן הארץ. בין מי שאומר בעזרת השי"ת ופיו וליבו אינם
שוים. בין מי שתובע (טובע) להתיר מעשה האמורי בפרהסיא. לכן, אנו שרוצים לתקוע יתד
בארץ, חייבים ללכת במתכון שנתן לנו הספורנו. חכמה ובינה. להיות חכם, להבין מתוך
החכמה איך להוציא אל הפועל כל מצוות התורה, לכתחילה ללא שום התירי בדיעבד. ממילא
כמה שנתחדד יותר בין כותלי בית המדרש כן יוטב לנו.
ויקרא יעקב אל בניו. אמרו במדרש התחיל יעקב ברכתו ממקום שפסק יצחק אביו לברך אותו,
שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו. והתחיל משה וזאת הברכה, ממקום שפסק יעקב ברכותיו,
והתחיל דוד ספר תהלים באשרי האיש ממקום שפסק משה ברכותיו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע
בה'. ועל זה אמר דוד מזקנים אתבונן: באחרית
הימים. הם ימות המשיח, וראוי היה שיגיד להם דברים עתידים בענין הגאולה הקרובה היא גאולת
מצרים, ואיך יתכן שיניח הענין הקרוב ולא ירמוז הגאולה הנפלאה ההיא, וירמוז הגאולה הרחוקה
העתידה להיות באחרית הימים: ויתכן לפרש שכבר
רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים,
ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ
תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף
לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים
שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה
והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני
קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ,
ואמר הכתוב ג"כ עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה
ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת
ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו,
אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו
כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי
ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית:
רבינו בחיי מחזק את האמור לעיל, הירידה וכל מה שארע בגלות מצרים זה המגדלור של
גלותינו. מה שהי'ה הוא מה שיש. האינטיגרצי'ה בכל מקומות הממשל, מחשבות של ידידות
עם ממשל ת/יעזור. יתר על כן ההתערבבות של תרבויות זרות. ואולי גם, להסתמך על פוסק
כאשר מתיר דבר מה, אבל לגמרי לא לשמוע בקולו כאשר הוא אוסר להתנהג כתרבויות הגויים.
לכן, נקראים נדחים, שירדו לגמרי מדרך השי"ת. תפסו בתרבות של אכול ושתה, שמח
בחור בילדותיך. אך, שכחו להטות לסיפא דקרא כי על כל אלה יביאך א' במשפט. אפילו אם
עדיין הסממנים החיצוניים עדיין ישנם, הם לחיצוניות בלבד. הפנים רקוב ואכול. לכן,
הקב"ה שוב יצטרך "לקנות" את עמו ולקבץ נדחים אלו אשר נטמעו / נטמאו
בדרכי הגוים ומקדשים אותם. הכניסו אותם להיכלי בית המדרש. רק הקב"ה יוכל שוב
לסלק פסולת זה מבתי מדרשינו, לברר סולת הנקי'ה מתוך המוץ. אזי, כאשר נכין את
עצמינו להפרד מדרכים פסולות, ודאי יראה לקבצינו.
לו ישטמנו וגו', פירוש דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה, וצריך לדעת למה ידבר
הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת
"דלמא", אע"פ כן היה לו לומר לשון צודק "פן" או "אולי",
ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה
משיב להם, והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה, והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף
מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה, כאומרם ז"ל גלות
מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם: כי התחת אלהים וגו', פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר אלהים שופט ולא אקום ולא
אטור, וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם, כי יחטא אדם לחברו
כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו
אין ביד הנגנב לפטרו לגנב ממות, ואמר עוד להם כי יש לדון להם משפט זכות: ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה, והרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין
שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים. האור החיים הקדוש של סיום הפרשה מדהים ומפחיד כאחד. הנה,
מצד אחד יוסף צדיקו של עולם מסביר לאחים מהלך שלם שיתכן שפטורים בדיני שמים. אבל,
מצד שני הרי לא סלח ומחל, הוא רק הסביר שבעצם הכל הי'ה לטובה. הוי אומר, כאשר
השבטים קיוו לעבור עינוי ולו משהו ממה שיוסף עבר, זה הי'ה כדי שלא יבואו לידי דיני
שמים, עשרה הרוגי מלכות. כל מה שאנחנו עוברים כעת הוא בדיוק מה שעברו במצרים,
הרדמה. גם באירופה היתה הרדמה לפני הסופה. הלוואי האחרונה. אבל כדי שזאת תהי'ה
האחרונה צריכים לקבל את הגישה של רבי אלעזר ברשב"י להיות שמחים בייסורים
המכפרים וממרקים. לדעת על כל טיפת ייסורים, לומר מזמור לתודה. קל וחומר להודות על
הטוב. ברגע שנפנים את המירוק, נאהב את נסיונות בכל נפשך, ישוב וירחמינו.
