בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
הקב"ה מביא לנו פרשה שבה הוא מראה שיש קיום
מצוות אשר את פירותיהם אוכלים בעולם הזה. זה לא סוד שאחד מיסודות אלול, א'יש
ל'רעהו ו'מתנות ל'אביונים. יסוד החסד. מי שלומד בעיון בימים אלו את הפרק הראשון
בספר תומר דבורה, רואה, שסוד קיומינו הם במעשי החסד. כמה שלא מרחיבים את הדיבור על
התרחקות ממחלוקת, נראה שנגע צרעת זו פשתה במחנה והיא לא בדרך החוצה. אז מה משמרינו
מפני קללת "מה שלא כתוב בספר הזה", הוי אומר, אלו החסדים. בכל פינות עם
ישראל, יש ארגונים ואנשים, אשר נותנים מהונם ומאונם לעשות חסד עם הזולת. ידוע הוא
שבנבואה האחרונה שזכינו לשמוע, הקב"ה אומר "בחנוני נא בזאת",
דהיינו בנתינת מעשרות. להחיות את הנדכאים. ממש כמו בפרשה. לאחר וידוי מעשרות,
אנחנו הצהרנו שמחתי ושימחתי, אזי אנחנו מבקשים שהקב"ה יברך את עם ישראל.
רש"י מנסח זאת, כמעט כדרישה. רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה
עשה עמנו כמה שהבטחתנו. לא שאנחנו רוצים חלילה לנסות את הקב"ה, אבל כאשר
מתבוננים על מה שנאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה, ומתבוננים
באיזו שמחה אנשים נותנים ונותנים, אנחנו מרגישים שאכן, קיומינו זה בזכות אנשים
הענקים האלו, מקיימי העולם על ידי עמוד החסד. כל מה שנותר זה, שהקב"ה אכן
יפתח את אוצרו הטוב את השמיים, ויוריד משם את בית המקדש השלישי, שאכן נקיים גם את
עמודי התורה והעבודה באותה שמחה וטוב לבב כבשנים קדמוניות. על זה יש לנו להתעורר
ביותר, בפרט במוצאי שבת קודש, כאשר נאמר במוצאי מנוחה, רצה עתירתם כקרבן כליל
ועולות, תראם ניסך עושה גדולות שנזכה שהקב"ה ישמע את רינתינו ותפילתינו בבית
מקדשו שיעמוד על מכונו.
היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות.
בשנת הארבעים היה עומד והוא אומר היום הזה, והלא יש ארבעים שנה
שקבלו את התורה, אבל פירשו רז"ל יהיו חביבין עליך כאלו היום הזה קבלתם מסיני:
ובפרשת שמע (דברים ו) בפסוק אשר אנכי מצוך היום, דרשו יהיו בעיניך חדשים כאלו היום
קבלתם מסיני. בין בלשון חביבין בין בלשון חדשים הוצרכו לדרוש כן לפי שהדורות חולפים
ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו,
והאותות והמופתים אינן עומדין לעולם, לכך יזהירו שתהיה האמונה קבועה בלב עומדת לעד
בזמן ההסתר כמו שהיתה בזמן ההגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם,
ויהיו גם כן חדשים בענין זכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מלבנו בהתעלמם מעינינו, אך
יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחדושו תמיד: ויתכן לומר כי פסוק זה התחיל היום
הזה וסיים ובכל נפשך, להורות כי יתחייב האדם שימסור נפשו על המצות בכל הזמנים כלן כיום
של מתן תורה, כי כשם שהיה מוסר נפשו על השם באותו יום עצמו של מתן תורה בראותו האותות
והמופתים והאש האוכלת בראש ההר, כן ראוי לו למסור נפשו עליו בכל הזמנים כלן, וזהו שאמר
היום הזה וסיים בנפשך לבאר שתמסור נפשך עליו בכל הזמנים כלן כהיום הזה: הנה רבינו בחיי משתף אותנו בידיעה שטובה לכל השנה, אבל, בהיותינו עוד יותר
קרובים לימי "בהמצאו", כדאי מאד לאמצם ולחזקם. ראשית לכל, קיום התורה תלוי
מאד מאד באופן התמסרותינו לקיומה. הוי אומר, אם אנחנו משקיעים במחשבה איך לקיימה
בשמחה והתלהבות, אזי היא נשארת איתנו לתמיד. אבל, אם חלילה ישתלט עלינו מצוות
אנשים מלומדה, חטא ההרגל, אזי יחסר לנו בפועל בעצם קבלת עול מלכות שמים. הוי אומר
שבכל יום ויום יש לנו לחפש איך לרענן את עבודת השי"ת ולימוד התורה שלנו. גם
כאשר חוזרים במאה פעמים ואחת, לחפש מה ניתן עדיין לחדש בסוגיא. כי כמה שנשקיע בזה
יותר כך נדבוק יותר בתורה, נגיע למצב שהיינו בהר סיני וממילא נמסור נפשינו על קיום
הדברים.
ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה
אתכם היום ימין ושמאל, שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט
ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ"ש כשיעשו
זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו, אמנם התוכחות
עד יולך ה' אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי
זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיא"ו לרומ"ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד
חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו, והתחיל בתוכחות באמרו
אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה
בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט, וכן אחר
שאמר יולך ה' אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמור
מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו
כמו שספרו ז"ל (גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ"ג
ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו
מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו
ז"ל שגברו בעלי זרוע, ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית
שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו: הנה הספורנו מסביר לנו היטיב
מה יסוד וסוד קיומינו כעם ישראל. לשמור באדיקות יתירה על כל מצוות התורה ולא לסור
מהם כלל ועיקר. הנה ההרגל, מצוות אנשים מלומדה ימיט אסון על עצמו משפחתו ועמו. אין
לך גרוע מן ההרגל. כי לאט לאט היצר הרע מתחלחל לתוך המחשבות עד שהאדם התדרדר שלא
הפריש תרומות ומעשרות, גם הדברים שהקב"ה תיקן בעולמו כדי להועיל לישראל כמי
סוטה הפסיקו לעשות את תפקידם. ההבנה הזאת עמוקה מאד. זאת אומרת, ההרגל יביא לאי
קיום של מצוות. כי ברגע שחסרה את נשמת המצווה, לא לוקח זמן מרובה וגוף המצווה לא
תתקיים. זאת אומרת, כל דור ודור חייבים לתקן תקנות כדי להעמיד עם ישראל על
"רגליהם". כדי שיעבדו את השי"ת בשמחה וטוב לבב בכל מאדם ונפשם. יש
לתקן את ההסרה על ידי קיום הדברים כבימים הראשונים כדי לחזור לימים ההם.
הצלצל. על דעת רש"י מין ממיני הארבה. וא"כ ראוי היה שיצרף אותו עם פסוק הארבה
והתולעת (פסוקים לח לט). ויותר נראה, שיהיה צלצל שם למחנה האויב, אמר (בפסוק מא) בנים
ובנות תוליד ולא יהיו לך לעבוד אותך ולכלכל את שיבתך כי ילכו בשבי לפני האויב, ואמר
כל עצך ופרי אדמתך אשר לא ישאו לך פירות כאשר הזכיר, יירש האויב הבא עליך, כי השנה
שיבואו עליך יתנו להם חילם והם יאכלום:
הרמב"ן בא לחדד עניין התוכחה של פרשת כי תבוא ליחדה לימי חורבן בית שני ועד
ימינו שעדיין לא נושענו. ממילא כששרוים על אדמתם, ודאי מכת ארבה קשה מאד, אבל
השרוי בגלות, לא הארבה יפחידו אלא קלגסי האויב. ממילא הרמב"ן מסביר איך
ייקראו קלגסים, צלצל. ויקרא החיל "צלצל", בעבור שישמיעו קול
מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה, מלשון צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים קנ ה),
ובמנענעים ובצלצלים (ש"ב ו ה), וכן ארץ צלצל כנפים (ישעיה יח א), ארץ המשמעת צלצול
כנפיה שהולכות למרחקים כאשר ידאה הנשר: ובגמרא (ב"ק קטז:), נטלוה מסיקין, מאן
דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסנינה סקאה, ומאן דתני מציקים לא
משתבש דכתיב במצור ובמצוק. כי הוא אצלם שם למביאי האדם במצור ובמצוק: ודע, כי התוכחות
במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך
מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים
עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ, כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך
אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים, והוא הגלות שגלינו
לרומי על לכת אגריפס המלך שם. ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו',
ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה, שהוא הגלות:
ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא
ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומי. הנה לנו אות אזהרה על
ההתרפסות לפני אומות העולם. עניין שטרם נלמד כדבעי. מידי גלות, חוזרים על אותה
טעות. נשענים על בשר ודם. מתחילים להרגיש "היימיש" שוכחים את יד ה'.
שוכחים שאנחנו בגלות. לא שמים לב לאותות האזהרה משנאת הגויים המבעבעת. זה חוזר על
עצמו מגירוש לגירוש מפוגרום לפוגרום. אם נתחזק באמונתינו התמימה, שהקב"ה הוא
אבינו מלכינו, הוא הזן והמפרנס, הוא הרופא כל בשר, רק עליו יש להשען. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו
שמה בנחושתים, והיו למשל ולשנינה בכל העמים, שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו
גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ
יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו
ה' בך ברעב ובצמא וגו': ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט), כי באו אספסינוס וטיטוס
בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות, והצר להם מאד כאשר ידוע
בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה, והיו אוכלים בשר
בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה: ואז שבו הרומיים לארצם
ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים
(פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו': והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו
חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות
תמיד. והנכון, שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם
לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם
מן הארץ. ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה), ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא
חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות: אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו
לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה,
אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו
בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים
ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם: וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם
שם טז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח
בגאולה ממנו: מה
שנשאר לנו מעבר להאמין זה להתפלל, להרבות תחינה ובקשה שהקב"ה ירחם עלינו
ויוציאנו מבור גלותינו במהרה בימינו, אמן!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה