מחודדין בפיך - פרשת ראה

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל

ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל

ובו תדבקון. מצווה מפורשת בתורה לדבוק בהשי"ת. והרי זה לא כל כך שייך שהרי נאמר שהקב"ה הוא אש אוכלה. אלא, ללכת בדרכי השי"ת. עד כאן מובן ונאמר. נדרש כהלכה ומובן לכל. אלא מאי, ההקדמה של העניין הוא, המצוות עשה לעשות ככל אשר צוה השי"ת ולא להוסיף ולא לגרוע משום פרט של המצוות. הקדמת ההקדמות, זה שהקב"ה אומר "אותו תשמרו לעשות". צדיקים ו"יהודים טובים" היו מסבירים, תשמרו, מלשון "ואביו שמר את הדבר", להמתין ולצפות, מתי תבוא המצווה לידי ואקיימנה. לחנך לצפי'ה לקיום תורה ומצוות. להנחיל אהבה בוערת בלב כל ילד יהודי לקיום תורה ומצוות. ברגע שיש את התשוקה והגעגוע לקיום מצווה, לא יצטרכו להוסיף ולגרוע. אזי באופן הטבעי ביותר נדבק בהשי"ת. לצערינו ולבושתינו, לא כך מחנכים. ממילא, כל שטות מעורר את נפש הילד והוא מתחיל לצפות לשטות הבא. ולפעמים, זה הילד שבתוכינו. בודאי יוצא לכולנו לראות בזמן האחרון אנשים, כל כולם בתוך הסלולר. לא משנה איזה, אבל הם עמוקים בתוך השיחות. ראשית, הרי הם הופכים את כל רשות היחיד שלהם לרשות הרבים. כל מי שנמצא באיזור שומע היטיב על העניינים הכי עדינים העוברים על האדם. בלי בושה. שנית, הוא לא שם לב, הוא לא מפוקס. כמה טעונות דרכים קרו רק מפני שהנהג או הולך הרגל היה עמוק בסלולר ולא בשימת לב לאן הוא / היא הולך או נוסע. כבר אי אפשר לספור. כמה ילדים כמהים וצמאים לטיפה של תשומת לב של ההורים. המענה הקבוע, סליחה, אתה לא שם לב שאני באמצע שיחה". בושה. בושה וחרפה. אחר כך שואלים למה יש נושרים. אין נושרים. יש מנשירים. דור שלם של חוסר במחנכי אמת, אשר לא מכניסים כדוגמא חי'ה איך יהודי צריך להיראות. מה באמת חשוב בחיים. מגדלים דור שלם על שנאת מי שלא שייך באופן מוחלט למחנה המסויים שאני שייך לו. רק בהבערת השנאה יש הצלחה. רק בלזלזל בשני, שם יש מצויינות. חבל. כאשר נקרא בהפטרה השבוע, שמעו שמוע אלי, הקשיבו לקולו ורצונו של הקב"ה, ומה רצונו, ללכת בדרכיו, מרחמים, מחננים ואוהבים. אזי, הקב"ה מבטיח "ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים". ברגע שנקבל על עצמינו ונבצע את המשימה, לשמור ולעשות, נזכה למה שהנביא מבטיח וכולנו מחכים לו, ביאת גואל צדק.

כי מנסה י"י וגו'. נתן כח בכשפים לדעת נולדות לנסות ולזכות ישראל שהתרה בהם לא יהיה בך מעונן ומנחש ומכשף וגו' עד תמים תהיה עם י"י אלהיך, ואם לא יאמינו לאותות נביאי ע"ז זו היא זכותן: הרשב"ם מבאר יסוד חשוב. זה שיש רשעים שנראים כמצליחים או שיהיו כוחות לסטרא אחרא, כוחות של טומאה או כישוף, זה כדי לראות אם עדיין אנחנו איתנים נשארנו באמונתינו. גם סוגי "המכשפים" הנקראים מקובלים, מאחזי העיניים ונוטלי כספים. גם או אולי בעיקר בנוגע עליהם, הקב"ה צוונו תמים תהי'ה עם ה' אלוקיך, שלא לדרוש לכל העתידות. לא לרוץ לכל מיני מאחזי עיניים. הקב"ה לימד אותנו הנהגה שונה. הנהגה אחרתת הנכללת גם במצווה זו, החיוב להתפלל להשי"ת ולצפות לישועתו. ודאי שלא להשתמש בשום כוחות כדי לשנות סדרי בראשית. זה החלק העיקרי ביסודות הדת. לדעת שנדבק בהשי"ת אפילו כאשר יש מיני הצלחות זמניות לחיצונים, אין להתפעל מכך כי שבע יפול צדיק וקם. לכן עלינו לא לשים לב לנוצץ והערב לעין לרגע. אלא, לצפות לישועת ה'.  

שמור ושמעת, קשה שהיה לו לומר שמע ושמרת, ולמה הקדים שמירה לשמיעה, עוד מה ריבה בתיבת את ובתיבת כל, עוד למה לא אמר הטבת הבנים אלא בפסוק זה: עוד צריך לדעת אומרו כי תעשה הטוב, שנראה שבא לתת טעם למאמר למען ייטב, והלא כבר קדם ואמר שמור וגו', וגמר אומר למען וגו', הרי שהטובה האמורה היא שכר בעד השמירה והשמיעה שקדם לומר הכתוב: אכן הכוונה היא שמצווה על שני דברים, א' תורה ומצות ה' אשר כבר נודעו לישראל מפי משה, וב' אשר יגזרו רבותינו ז"ל הגדרים והסייגים אשר יחדשו, לזה כנגד תורה ומצות שהם ידועים כבר בתורה אמר שמור, וכנגד דברים המתחדשים מרבותינו ז"ל אמר ושמעת, שצריך לקבל כל גזירות רבותינו ז"ל וסייגיהם: והוא מה שרמז במאמר את כל, פירוש את, לרבות כל גזירות ושמירות וגדרים שיחדשו רבותינו ז"ל, ואומרו כל, פירוש שבאמצעות הגדרים יהיו הדברים נשמרים בשלימות, והוא אומרו כל הדברים, כי זולת זה אין המצוה נעשה כולה בשלימות שבאמצעות הגדר אין נגרע ממנה דבר: וגמר אומר למען ייטב לך ולבניך, כי גדרים וסייגים שעשו רבותינו ז"ל הוא דבר המעמיד דורות עם בני ישראל לעולם, להבדילם מכל כיעור והדומה לו: האור החיים הקדוש בא להאיר, מבואות אפלים. הנה רבים אשר יאמרו, מה הועילו חכמים בתקנתם, הלא אני ירא ושלם ללא קיום סייגיהם וגדריהם. בפרט בדורינו, אשר רבים המתפרצים. ואם קיבלו היתר על עניין חד פעמי, זה כבר הפך להיתר גורף וכולל. (דוגמא קטנה, חלב דמקרי חלב סתם, בחו"ל. בשעתו הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל התיר לשתות, היות ובפיקוח הממשלה לא ניתן להשתמש בחלב שאינם מבהמות טהורות. ההיתר הי'ה למקומות אשר לא ניתן להשיג חלב ישראל וגם לא ל"בעל נפש". אבל, מה יעשו תאווי גלידה וממתקים שהם על טהרת החלב סתם, וזולליהם מסתמכים על ההיתר שלכל הדעות פג תוקפו...) לכן, הביאור הוא, שכל ההטבות המגיעות לעם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש הוא, כאשר דבקים בקיום הוראת חז"ל. ואומרו כי תעשה הטוב וגו', פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת, כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים, וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל, ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת: עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת, שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה, וידעתי מה שיש עלי לשמור במצוה זו, תלמוד לומר שמור, פירוש והגם אחר ששמרת, וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור, ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה: עוד יתבאר, על דרך אומרו (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים, ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקיים כל הדברים, לזה אמר שמור, פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת, פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה, ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים: עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו (ע"ז יט,) ליגרס איניש והדר ליסבר, והוא אומרו שמור ושמעת, פירוש שמור שישמור ידיעת הלכה והיא הגירסה, ושמעת היא הסברא, לכוין שמועותיו בשכלו: הדברים האלו צריכים חיזוק גדול. גם תופשי תורה, חושבים שדי להם במה שהתעמקו בעבר ומסתמכים על זכרונם. אין לנו אלא להביא את דברי הגר"י קאמענעצקי זצוק"ל שאמר בהלצה, שאינו מכיר מי שיש לו זיכרון חלש כמו הגרי"מ פיינשטיין זצוק"ל, הסיבה, כי אין דבר בתורה שלא למד במשך שלושה החדשים האחרונים. הנה, גדול הפוסקים של דורינו, למד ושנן חזר על דברים שידע אותם ישר והפוך, מאות פעמים. על אחת כמה וכמה, אנן, יתמי דיתמי, כמה עלינו להשקיע, ראשית בלימוד הראשוני. אחר כך, לחזור ולשנן, עוד ועוד, עד שיהו ברורים כשמש בצהריים. ישאלו המלמדים והרמי"ם את תלמידיהם, מה וכמה למדו בשולחן ערוך. הלימוד שהיא ממש למעשה. הלימוד שעליו מתפללים באהבה רבה. לשמור ולעשות ולקיים. אולי ילמדו קצת פחות דיוקים של אחרונים בסוגיא ויקדישו חצי שעה יומית ללימוד הלכות. כמה אברכים נישאו, ואינם יודעים את הלכות הבית היהודי הבסיסיות. הלכות שבת, בשר וחלב, תערובות, הגעלת כלים. דברים יסודיים שאינם יודעים. מסתמכים על מעשה קוף בעלמא, או על שכלם, שבעיניהם זה שכל ישר ובטוחים שלא יתכן שייכשלו. עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג קכג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הם הקושיות שיעמדו בפני האדם והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם: וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת, פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה, שמור המצוות לבל תעבור עליהם, ובזה ושמעת את כל וגו': עוד יתבאר, על דרך אומרם ז"ל (חגיגה טו:) וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וגו', עד כאן, והוא אומרו שמור, פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה, אז ושמעת תורה מפיהו: ואומרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וז"ל ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ר"ל רבי מאיר קרא אשכח ודרש (משלי כב יז) הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו', קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן: ואמרו עוד שם וז"ל דרש רבא מאי דכתיב (שה"ש ו יא) אל גינת אגוז וגו', אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד קודשא בריך הוא אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, א"ל אמאי משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו', עד כאן: הנה לפי דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע, מה שאין כן הקטן, ורמב"ם ז"ל מצינו שכתוב (פרק ד מהלכות תלמוד תורה הלכה א) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה', ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא: אמנם, נראה מאד, שאכשר דרא שאין לנו מצבים כאלו. אך, למפטר נפשי'ה בלא כלום אי אפשר. הנה חדשים לבקרים, קמים מיני מגידים, אשר פיהם רהוט, לכאורה נשמע פה מפיק מרגליות. אך, למעשה, הרי הוא במקסימום כתוקי. לפעמים מאוות ומסלף, רק כדי להטעים ולהתאים לצורך השעה. לכן, מי שלא כרבי מאיר, ודאי שיש לו לבחור לשמוע רק מפי רב הדומה למלאך ה'. צח ונקי ללא רבב. וראיתי לב"ח (טור יו"ד סימן רמ"ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת רבי מאיר, אבל הש"ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש, משמע דוקא רבי מאיר הוא שסובר כן, עד כאן: ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה רבי מאיר במחלוקת עומד, כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא: ועוד ממה שמקשה לרבי מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם, שאם אתה אומר שאחר האמת שרבי מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול, אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו', אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת, שאם לא כן היה יכול לומר רבי מאיר אינו דורש כן: ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר רבי מאיר קרא אשכח וכו', ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי כו', אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה: ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז, מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו', אין אוכל שבתוכו נמאס וכו', עד כאן, והדברים אלו הם כסברת רבי מאיר, וידוע דהלכה כרבא, הגם שנאמר שמעשה רבי מאיר במחלוקת שנוי: ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן, ורבי מאיר לבד הוא שסובר לחלק מה (מקשה) [משיב] רבה בר שילא לאליהו רבי מאיר רימון מצא וכו', הלא אינו סובר כן אלא רבי מאיר, אבל הש"ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' למעשה של רבי מאיר שחזר ואמר שמעתא מפיו: ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה בר שילא רבי מאיר רימון מצא וכו': דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא, עד שיהיה נקי מה' ואדם: ולזה כשעשה רבי מאיר מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה רבי מאיר נקי מה' אבל לא מאדם, כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי רבי מאיר: והנכון לתת טעם לרמב"ם, הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלימה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא רבי מאיר שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר רבי מאיר קרא אשכח ודרש וכו', רבי מאיר רימון וכו', פירוש דוקא גדר זה של רבי מאיר הוא שישנו בהיתר זה, לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא, לזה סתם רמב"ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן, כי הדורות נתמעטו, ואין לנו היתר זה אלא ברבי מאיר וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל שאמרו (שבת קיב:) אם הראשונים כמלאכים וכו': ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו', פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות, אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים, או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות, וכרבי מאיר שהיה לומד תורה מאחר, הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו: הנה מסקנא דמילתא, האור החיים הקדוש מציב לנו סייגים וגדרים. ראשית לכל, לשמור דברי חז"ל וחכמי הדור ללא שום התחכמויות וסיבובי אגודל. שנית, לא להסתמך על הזיכרון, ללמוד, לשנן, לחזור. אולי הי'ה יותר נכון שכל מימרא שנאמר, ייאמר מתוך הספר עצמן. כך גם יינצלו מפלפולי סרק והבל. שנית לדבוק רק בצדיקים אמיתיים, הדומים למלאך ה'. רק מהם ללמוד ולקבל.

כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מפרשים אמרו שלא יחדל האביון מקרב הארץ באחד מכל הזמנים, כי לעולם יהיה אביון בארץ שגלוי היה לפניו שלא יעשו מה שאמר להם כי לא יהיה בך אביון אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל המצוה. ואינו נכון לדעתי, כי התורה תרמוז במה שעתיד להיות, אבל לא יתנבא עליהם בפירוש שלא יקיימו התורה לעולם, וחלילה, רק בדרך אזהרה יזכיר הדבר. והנכון שיאמר, שלא יחדל אביון, שיהיה נמנע ולא ימצא עוד לעולם. והזכיר זה, בעבור שהבטיח שלא יהיה בהם אביון בשמרם כל המצוה, אמר אבל ידעתי כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון, ואני מצוך עליו אם ימצא. ואמר "מקרב הארץ", לרמוז על כל הישוב, כי ההבטחה שלא יהיה בנו אביון בארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו נחלה אם נקיים שם כל המצות, ועתה אמר כי יתכן שימצא אביון באחד מן הזמנים ובאחד מן המקומות אשר תשב בה, כי טעם "בארצך" כטעם בכל מושבותיכם (במדבר לה כט), בארץ ובחוצה לארץ: הרמב"ן בא ללמדינו את דרך האמת. אמת הוא, שלא הי'ה כמעט זמן מן הזמנים שהיהודים שמרו לגמרי תורה ומצוות כדי שיחדל אביון מקרב הארץ. שמירת מצוות באופן שיושבים ומצפים לכל מצוה ומצוה מתי יבוא לידי ואקיימנה (מלשון ואביו שמר את הדבר, המתין וצפה). שמירת מצוות של עשי'ה מתוך געגועים וכיסופים, מתוך אהבה ורצון. אזי, כאשר אנחנו מאושרים ומעושרים במצוות כדבעי יחדל אביון מקרב הארץ. לדעת הרמב"ן דבר זה נוגע גם לנו. הוי אומר אם שמנו לב שיש הרבה אביונים או מקרי עוני ודאי שזה מחייב לעשות חיזוק לקיום מצוותינו.