בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
חז"ל למדונו מה יהי'ה באחרית
הימים. והאמת תהא נעדרת. מה זאת אומרת, שהנבואה של ישעי'ה הנביא תתקיים
באחרית הימים. כדאי לפני שנכנסים לסוגיא, לשים לב לבעל הטורים מדהים וזה לשונו: "וירא אלהים את ס"ת אמת, ברא
אלהים לעשות ס"ת אמת, ולכך תיקנו ו' פעמים אמת באמת ויציב, אמת מארץ תצמח ר"ת
אמת, אתי מלבנון תבואי ר"ת אמת, אבל כשהיה האמת נעדרת ותשלך אמת ארצה, תשורי מראש
אמנה ר"ת אמת, ולכך; ממעונות אריות, ברא אלהים ב' דסמיכי, הכא, ואידך למן היום
אשר ברא אלהים אדם על הארץ, כי מתחלה צפה הקב"ה באברהם; שנקרא אדם; שנאמר האדם
הגדול בענקים הוא" עד כאן לשונו
הצח. הבנת העניין לפי דל שכלינו, שכאשר אין אמת, שוב נתקלים במחלוקת. קשה לדעת
מיהו משה רבינו ומי זה קורח. יש מקום לשים לב, מי דורש ומחפש את האמת הנעדרת. למי
יש את הכוח של תשורי מראש אמנה. למי שהוא גדול בענקים. מי שיודע לומר, הפרד מעלי.
אני לא רוצה מריבות. זה האדם הגדול שבענקים. כמה סיפורי צדיקים ידועים על חשיבות
מעלת האדם המתאפק מלהשיב למביישיו ומחרפיו. זה היסוד של האדם. להיות גדול בענקים
זה להתרחק מהמחלוקת. רק מי שיש לו את כוחות הנפש לברוח מהמחלוקת, רק הוא הענק
שבענקים. ויסוד הענקיות שלהם הוא הענווה. אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ועפר ומשה
רבינו שהקב"ה העיד עליו שהוא עניו מכל האדם. הם הם הענקיים האמיתיים. ומהם יש
לנו ללמוד. ויפה שעה אחת קודם. וד"ל.
ויקהלו על משה ועל אהרן, קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים
נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין,
ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו
קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני
אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול
במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם. הספורנו
רוצה ללמדינו עד כמה חמורה המחלוקת של קרח ועדתו. עד כמה כל פרט הי'ה מתוכנן, עד
כמה שלא הי'ה סיכוי להשלימה בדרכי שלום. המחלוקת היתה מתוכננת במאת האחוזים לפרטי
פרטים. קורח רצה לעקור מן השורש את ההנהגה של משה ואהרון דהיינו ההנהגה האלוקית. הנה
דברי רש"י "לקח את עצמו לצד אחד להיות
נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת
וכן (איוב טו) מה יקחך לבך לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם, ד"א ויקח קרח משך
ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנא' (במדבר כ) קח את אהרן (הושע יד) קחו עמכם דברים". לא לחינם רש"י הביא את הפסוקים. ראשית לבו
לקחו. זה הרי כל כך מדהים. אילו הי'ה לובש ציצית הי'ה זוכר שאסור לתור אחרי הלב.
אבל, לבש טלית שכולו תכלת ללא העיקר, ללא הציצית, שהם הם המחברים בינינו לבין
אבינו שבשמים. שגעון הגדלות שנכנסה בו (ידוע לי, שאילו הייתי בימיו לא הייתי החול
שדרך עליו, ידוע גם ידועים דברי החוזה מלובלין אשר אמר שכנראה הי'ה עומד מן הצד) הפריע לו לזכות למצווה שלכאורה יכלה לשמור עליו מכל משמר.
אבל בזה לבד הוא לא הסתפק. הוא לקח את יתרון האדם מן הבהמה, כח הדיבור, בזה קם נגד
מלכות שמים. כעת מגיעים הדברי הספורנו לראות עד כמה היתה הערמה, שהרי ראשי
הסנהדראות הלכו "לתומם" כאילו להתלמד מפי משה רבינו. אך, האמת המרה שהם
היו מוזמנים להתנגד מראשית דבריו. הוכחה ברורה שחטאו בנפשותם. כאן מתמזג באופן
נפלא פירושו השני של רש"י שלקח אותם בדברים, פיתה אותם למרוד בפרהסיא. שומה
עלינו ללמוד בעיון פרשה זו לבלתי נחטא שוב בדרכי קורח. לא ללכת אחרי לשונות
חלקלקים אשר רוממות השי"ת רק בגרונם אך מוחם המעוות ומעשיהם עוקרים את התורה
מישראל.
וטעם וידע ה' את אשר לו. לעבודת לויה, ואת הקדוש, לכהונה, לשון רש"י, ויפה פירש.
יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר והיו לי הלוים, או עדיין הבכורות
שלו כענין שנאמר כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה,
כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק
וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם,
וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש:
הרמב"ן מפרש לנו בהרחבה את זדון כוונתו של קורח, עד כמה עומק תכנון המחלוקת.
והכל "לשם שמים". זה האומנות לקחת ציווי השי"ת ולעקרה מכל תוכן לשם
קנאה תאווה וכבוד, באיצטלת "לשם שמים". לכן, משה רבינו מודיעו בוקר
ויודע ה' את אשר לו, הקב"ה כבר הודיע מי שייך לו ואת מי שבחר בו, מזמן. אין
כאן בחירה חדשה. לולא האילוץ, העקשות והדווקאיות, לא הי'ה משה רבינו מציע את מבחן
המחתות. אבל כעת, לאחר שקורח הכריח לברר שנית את העניין הולך להיות בירור לדורות. וטעם ואת אשר יבחר בו
יקריב אליו פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו,
ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות, לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו
כל הימים, יקריב אליו מחר. לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא
על הנבחר ולא על זרעו לעולם: וכתב רבינו חננאל, כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט
קרח, וזה טעם רב לכם בני לוי, שמעו נא בני לוי, אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה
מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ: וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים
ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד,
לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה', כי לא מת להם מת רק
משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים
מבני ישראל, להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד: כנראה, רבינו חננאל סומך על זה שכל מי שהי'ה סמוך למטה
ראובן מרד עם קורח. מה יותר טבעי שקורח יפנה קודם לבני שבטו מאשר שבטים אחרים. שם
הטענה תהי'ה שכנראה כולם היו צריכים להיות כהנים, אבל הרצון לההדיר את אהרון שינה
את הצווי האלוקי. הרמב"ן מסרב לקבל זאת מפני שהנה אנחנו רואים שקורח מנסה
להחזיר את העבודה בבכורות, מה שהי'ה מונע מאהרן ובניו הנשארים את הכהונה מכל וכל. אבל טעם רב לכם בני
לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר
אמר כי כל העדה כולם קדושים, ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק,
ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה
טעם ויאמר משה אל קרח, אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל
השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו: זה עוד סוד,
לבטל מחלוקת, גם כאשר נראה שאין מטף לכיבוי אש המחלוקת. הצד שאינו צד, יש לו לבטל
את המחלוקת ולהבהיר את הדברים. בדיוק כמו שמשה רבינו נהג בעת הזאת. לכן, משה הסביר
בטוב טעם ודעת מה מכוונו של קורח. והנה משה מעצמו
חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות, כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם
קטרת זרה לפני ה' נשרפו, והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר
בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים: יותר מכך, יש כאן עניין להדגיש כי מה שממית זה החטא. מי
שמקטיר דרך נציון וחטא, דרך גאוה ויהירות, הקטורת ממיתה. מי שמקטיר דרך פיוס, אין
לך פיוס גדול מהקטורת, העבודה הנבחרה של כפרת יום הכיפורים. ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת
מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו', ולא נזכר זה רק בספור משה לעם, וכבר הראיתיך
כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך. ולפעמים
לא יזכיר האחד כלל, כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא
נעשה על פי השם, כמו שאמרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה, וכתוב ביהושע אל ארץ הגלעד
אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם, כענין
שאמר זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, ויהיה
זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק
הארץ אלא ברשות, כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו': ודעתי בזה ובמה
שאמר לאהרן קח את המחתה ושים קטרת, שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כענין
בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, כי משה רבינו
בכל ביתו נאמן הוא, כאשר פירשתי ענין הבית והזכרתיו פעמים רבות, ומפני שאינו מדרך נבואתו
של משה לא הוזכר בהן דבר ה': וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת"
כלשונו, לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו, נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של
הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן. ודעת רבותינו שהיה קטרת
הקדש, והוא הנכון. ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין"
רק בהעשות ענינו במצוה: סיכום הדברים, כל מה
שמשה רבינו עשה, עשה ע"פ השכינה, כי עבד נאמן קרא לו. בכל ביתו נאמן הוא, בין
כאשר צוה להקטיר קטורת אשר הביאה מות בין כאשר צוה לאהרן לכפר על בני ישראל. הוא
זה שעמד נגד כל הצעקנים וכל מיני תעמולה וסיסמאות זולות ומזלזלות. הוא זה שבא
להגדיל תורה ולהאדירה. הוא זה אשר נשא שם שמים בגאון להרבות כבוד שמים, ממנו נלמד
ונעשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה