יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

מחודדין בפיך - פרשת ויחי

בס"ד                          
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל ידידי רבי אריה דוד בן ר' פישל ז"ל

הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם זצ"ל
ויחי יעקב. יעקב חוזר לחיים. בטו"ב השנים שנשארו לו עלי אדמות, הוא מלמדינו כמה עניינים חשובים, אשר עלינו להפנימם. ראשית לכל, במקום להתלונן שעליו לסיים את חייו בארץ אשר היא ערוות הארץ, "ויחי", הוא מלא חיות וחיוניות. רק כך אפשר וניתן לחנך את הדור לחיי תורה. ויתחזק ישראל, למרות הקושי, הוא לא איבד שליטה ותקווה. כל הזמן הוא מתחזק והולך. רק מי שיש לו רצון של חיים לעבוד את השי"ת מצליח בדרכו. הוא מתנצל. ואני בבואי מפדן, הוא מתנצל בפני יוסף מדוע קבר את רחל היכן שהוא קבר. למרות שיעקב הוא האבא, הוא מלמד את יוסף, שיש צורך לאבא להסביר לילדיו מעשים אשר לכאורה הם תמוהים. לכן, יעקב מסביר ליוסף שזה נעשה על פי רצון השי"ת. יוסף כבר הבין היטיב מדוע היא נקברה שם, אך סוד זה לא גילה לאביו. לתת הוקרה והכרה במקום שצריכים. בך יברך ישראל לאמר ישימך א' כאפרים וכמנשה. לדעת שזה לא קל לחנך ילדים לתורה ולתעודה בסביבה עוינת כל דבר שבקדושה. אבל זה בהחלט אפשרי. זאת תמציתה של הברכה. לא משנה באיזה סביבה תחי'ה, תחנך את צאצאיך בדיוק כמו שיוסף חינך את בניו בארץ מצרים. וידגו לרוב, כאשר אתה רוצה לבדוק את יהדותך, שים לב, אם אתה שוחה עם הזרם, ייתכן שנדבקת במחלת מצוות אנשים מלומדה. רק מי ששוחה כנגד הזרם יודע שהוא חי. פחז כמים, הפזיזות היא אבי אבות הדרך לכישלון. כל מעשה צריכה מחשבה תחילה. כעס זה מאוס ומקולל, יש להתרחק ממנה הרחק כמטחווי קשת ועוד יותר. ואחרון חביב, בחיים, לא מפסידים כאשר מודים על האמת. שאול המלך שהתעקש ולא הודה הפסיד את המלוכה, יהודה שהודה, דוד המלך שהודה, זכו להם ולבניהם עד סוף כל הדורות. השבוע צמנו את צום העשירי, עניינה של הצום הוא חוסר תשומת הלב על המצור. זה שלא חזרו בתשובה. פרשת ויחי אמור לסמל את ההיפך הגמור. שימת לב מירבי. הבה נשים לב על דרכינו, במחשבה תחילה, נשוב לעבודת אלוקינו בשמחה ובטוב לבב ויושיענו למען שמו.

ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק, לא שם תרח ונחור כי הצדיקים לא יקרא עליהם שם אבותיהם הרשעים וכן בהיפך כאמרו רז"ל (סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין) דקרינן לרשיעא אפילו בר צדיקא רשיעא בר רשיעא שלא יתיחס לאביו הצדיק אבל יתיחס לאיזה מאבותיו הרשעים ולכן התפלל עליהם שיהיו מוכנים ונעזרים לעבודת האל יתברך באופן שיהיו ראוים להתיחס לאברהם וליצחק על דרך יחד לבבי ליראה את שמך: רבינו הספורנו מלמדינו, מה העומק בברכה שיעקב בירך את זרעו של יוסף. יעקב מסביר באר היטיב, להיקרות על שם של צדיק זה מחייב. זה מחייב אמונה שלימה. זה מחייב עבודת השי"ת. זה מחייב לימוד תורה וקיום מצוות. רק מי שהוא בגדר צדיק ייקרא על שם אברהם ויצחק ויתקיים בו ההמשכיות של כלל ישראל.

שכם אחד על אחיך. על דרך הפשט יאמר כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתתו, הוא חלק הבכורה שתהיה בו יתר על אחיך, לפי שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי. וחלק הבכורה הזה הוא מה שברכו שיהיו בניו נעשים שני שבטים בגדלים ובחנוכת הנשיאים. ועוד יכלול חלק אחר והוא החלק אשר יש לו בארץ, כי אין בידו שיתן רק חלק אחד בלבד, כי אי אפשר לו שיגזול מאחד מבניו, אבל חלק הבכורה נתן לו שהיה בידו ליתנו למי שירצה מבניו. ומה שאמר מיד האמורי כאלו אמר מיד הכנעני, אבל הזכיר האמורי לפי שהיה תקיף שבכלן. ומה שאמר בחרבי ובקשתי לומר כי ארץ כנען לא תכבש לפניהם כי אם בחרב ובקשת. ורמז למה שאמר הכתוב (יהושע יא) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם. והיה לו לומר בחרב וקשת, ומה שיחס החרב והקשת אליו הכונה כי זכותו הוא הנלחם להם, כמו שכתוב (תהלים מד) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, כלומר בזכות האבות, כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, כי פני יעקב חקוקים במרכבה. ואונקלוס שתרגם בצלותי ובבעותי לזה כוון, כי מלת בקשתי עשה מלשון בקשה על כן תרגם בעותי, ומה שתרגם בחרבי בצלותי מפני שהתפלה מגינה על האדם כחרב ביד גבור. או יהיה בחרבי בזכות התורה, שהרי האבות ידעוה בשכלם וקיימו אותה עד שלא נתנה. וכן דרשו ביעקב (בראשית לב) עם לבן גרתי שקיים ברשותו תרי"ג מצות, ומצינו שהתורה נמשלה לחרב פיפיות והוא שדרשו רז"ל (תהלים קמ"ט) וחרב פיפיות בידם, התורה דומה לחרב פיפיות שהיא אוכלת משני צדדין, וכן כתוב בלוחות (שמות לב) מזה ומזה הם כתובים: רבינו בחיי מלמדינו, שיעקב אבינו כאשר זה מגיע לירושת הארץ, הכל צריך ליעשות ביושר. היות שחלק הבכורה בידו, בידו לתת אותה למי שירצה. לכן, בעצם נתינתה לבני יוסף, לא לקח מיד שאר השבטים מאומה. מעבר לכך, הרי יעקב מסר כל תורתו ליוסף במשך שבע עשרה השנים הראשונות לחיי יוסף. כעת בגמר חייו בעוד שבע עשרה שנה הוא ממשיך למבור לו את כוח התורה. הכוח שנצרך ליהושע בין נון לכבוש את הארץ.  וכתב הרמב"ן ז"ל קרוב הוא שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לפניו, כענין שעשה אלישע (מלכים ב יג) וישם אלישע ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור. ועל זה אמר בחרבי ובקשתי. ומה שאמר אשר לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לפניו ע"כ: ויש שפירש מיד האמורי, הבכורה שלקחתי מעשו שהיה עושה מעשה אמורי, או שהיה צד אביו באמרי פיו, נתתיה לך בחרבי ובקשתי בזכותי: רבינו בחיי רוצה ללמדינו את הדרך הישרה באמונה התמימה. לכן הוא מביא את דברי הרמב"ן, ללמדינו שיעקב כבר עשה מעשה כדי שהארץ תהי'ה נוחה להיכבש. וע"ד המדרש ואני נתתי לך שכם אחד, שכם ממש. אמר לו אני מטריח, אותך בקבורה שתקברנו במערת המכפלה, ואני נתתי לך מקום שתקבר שם הוא שכתוב (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם: והוא מסיים שהצדיקים הולכים בדרכי השי"ת, משלמים למטיבים עמם במדה כנגד מדה.

וירא מנוחה כי טוב, פירוש מנוחה העליונה, כי טוב, פירוש בהביט ובהתבונן אדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות, כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף, אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות, שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל, ולזה כאשר יהיה האדם שבע, לא מלבד שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כריסו, אלא שמואס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב (משלי כג ח) פתך אכלת תקיאנה, פירוש הפת של העוה"ז אם אכלת אותו אח"כ תקיאנו, כי תמאס מהכניסו לתוך פיך: גם בדבר אשר יחשוק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה, כאשר יחקור בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי, כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותואר באדם יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות, ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו, ואין הכל אלא דמיון, אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון, ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב, פירוש העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה כנזכר, ואת הארץ כי נעמה כפי האמת: ויט שכמו לסבול, לסבול צער בעולם הזה, ויהי למס, פירוש שהיה הוא עצמו מס, עובד, פירוש שפינה עצמו לעבודת ה' ועשה עצמו כמס הניתן, כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה, עוד ירמוז באומרו ויהי למס עובד, שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה, וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו, וכן בכל דור ודור: דברי האור החיים הקדוש ברורים ומתוקים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה