בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
לא תשכח. כאשר מדובר במצוות שבת, למשל, נאמר לנו זכור
ושמור. לא נאמר לא תשכח. לגבי מצוות מחיית עמלק נאמר, לא תשכח. ההבדל ברור. בשבת
שייך שוגג. אמנם נצטווינו על זכור את יום השבת. אנחנו גם אומרים שש זכירות, מונים
את ימי השבוע בשבת, מכל מקום יש מקום שיתכן שישכחו שהיום שבת או שעניין זה אסור
בשבת. כל זה למרות קדושת השבת. למרות ששבת זה ברית בין הקב"ה לבינינו. למרות
שזה האות אשר שם הקב"ה בינו ובין בני ישראל. עדיין יתכן שוגג שיסוד של שוגג
זה שכחה. לא כן הדבר כאשר קמים עלינו לכלותינו. וזה לא משנה אם רוצים לכלות את
הגוף או את הנשמה. יש מצווה שלא לשכוח. הוי אומר, לא שייך כאן שוגג. הכל זה מזיד.
אין, לא שמתי לב. אין, סליחה, אבל שכחתי. הקב"ה מצווה אותנו להיות ערים.
להיות מפוקסים. על בשרינו למדנו מה ארע לכל אלו שהיו סלחנים כלפי ראשית הרפורמים.
כאשר חשבו שיש כאן רק שינוי קטן, תרגום החומש לשפת המדינה. אחר כך אמרו הי'ה יהודי
בביתך ואדם בצאתך. כל ההתקרבות שעשו לקראת השלת היהדות לא הועילה להם כאשר עמד
עלינו היטלר ימ"ש וקלגסיו. הצד השווה, שגם כלפי איומיו היו מידי הרבה אנשים
שאמרו, אלו רק דיבורים. אנחנו חיים בדור שיש שעומדים עלינו לכלותינו מבחוץ. ההלכה
שעשו שונא את יעקב מוחצן מאד. אין פינה בעולם שלא מזכירים לנו שנאה זו. מצד שני
הסכנות הרוחניות שאנחנו חייבים להתמודד איתם קשים מנשוא. מאד קשה לחנך נוער מתמכר
למסכים צבעוניים ללמוד גמרא אשר היא רק בשחור לבן. ולפעמים מרגישים כאילו נלחמים
ברוח. אז למעשה התשובה בפרשה עצמה. כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך, והיה מחניך
קדוש. חייבים להרבות בקדושה. בצניעות. וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך. כל ההקלות
שמקילים, "לטובת" שלום בית הם לפעמים ההרס של הכלל כולו. גדרי צניעות,
אינה אומרת שיגעון. אינה אומרת לכער בת ישראל. היא אומרת להיות צנועות ולא בולטות.
לא להתלבש בצורה שבודאי יתפוס עיניים של גברים זרים. צניעות במעשים, בלי תרועות
ובלי תמונות. וד"ל. כאשר נזכור ולא נשכח שהקב"ה בקרב המחנה, נזכור ששאול
המלך נבחר בשכר הצניעות שהיתה ברחל אימנו ובשכר הצניעות שהיתה בו. זה המשיך את
השרשרת למרדכי ואסתר בשושן הבירה. כדי לזכות לישועה אמיתית חייבים להיות צנועים.
כך נזכור ולא נשכח איך עורכים את המלחמה. כך גם נזכה להשמיד את העמלקים לעולמי עד.
כי תצא למלחמה על אויביך. הרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין כותב, פשוטו של
מקרא של הפסוק, כי תצא למלחמה על אויביך, כי תצא למלחמה נגד יצר הרע. כמו שפירש
הרה"ק רבי שמחה בונים מפשסיחא זצוק"ל. לכן, כאשר יוצאים למלחמת היצר,
חייבים לדעת, שהוא מציג את עצמו כידיד. כאוהב. אומר הקב"ה, דע לך שהוא אויב.
הוא האויב מספר אחד. הוא האויב הכי מסוכן שיש. רק כאשר מפנימים שהוא האויב האמיתי,
רק אז, ונתנו ה' בידך.
השמר בנגע הצרעת. גם זו מצוה מבוארת, יוסיף לאו בקוצץ בהרתו או גם בנמנע מהראות נגעו לכהן. ובדין
הנגעים עצמם לא הזכיר כאן, אלא הזהיר בכאן רק ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר
צויתים, לפי שהכהנים זריזים הם ודי להם במה שצוה אותם, כמו שפירשתי כבר (בתחלת הספר):
זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון
רש"י. ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו, זכור את היום
הזה אשר יצאתם ממצרים, זכור את אשר עשה לך עמלק, כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם. והיא
אזהרה מלדבר לשון הרע, יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא
דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה, ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים, רק
בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה, גם אתה אם תשב באחיך תדבר
בבן אמך תתן דופי לא תנצל: ולשון ספרא, כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מה
שכתוב בתורה אמור, אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה. וכן הוא אומר
זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני
מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו': וכן הוא אומר זכור את
אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות הרי
שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה
לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור
שתהא שונה בפיך: ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת מנגע הצרעת, לשמר מאד, שלא תבואך,
ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים, וזכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, שתהא מזכיר
זה בפה תמיד: ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים.
ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו
הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין
להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל
הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו: הרמב"ן בא לחדד מה
עניין זכירת מעשה מרים הנביאה הצדקת. ומאחר שבפרשתינו שתי זכירות, של עמלק הרשעים
הארורים, ולעומתם עניינה של מרים הנביאה. ידוע שהקב"ה מקפיד עם הצדיקים כחוט
השערה. אי לכך, מרים נענשה. מעונשה של צדקת, יצא מצוות עשה של זהירות וזיכרון עונשה
של לשון הרע. לזכור בפה ולקבל על עצמינו שלא לדבר לשון הרע, בשום פעם ובשום מקום.
לא לחינם לאחר תפילת העמידה, כאשר אנחנו מתחננים, יהיו לרצון אמרי פי, מבקשים
אלוקי נצור לשוני מרע. כי ללא קבלה מעשית של שמירת לשונינו, הרי תפילותינו לא
מתקבלים ברצון. לכן שומה עלינו לקבל בפה מלא שנשמור וננצור לשונינו. כאשר נזכיר
בפה, נזכור בלב, שלשון הרע שקול כשפיכת דמים, ודאי שננצור לשונינו עד עולם.
ארבעים יכנו לא יוסיף. המלקות הזה משפט בפני עצמו ודין
שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט פן יתבזה חברו.
ודרשו רז"ל בפרק ואלו הן הלוקין, כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד אילך
ואילך ואוחז בבגדיו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה לו מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה
של עגל בידו, ולכך סמך לפרשה זו לא תחסום שור. ורצועה זו כפולה לשתים ושתים לארבע,
ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומלקה אותו שליש מלפניו
ושתי ידות מאחוריו, עד כאן. וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח
ארבע אצבעות וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש עשר אצבעות,
וע"כ היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין לך מצוה ומצוה
הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות, והחוטא הזה הנענש במלקות עבר על מצוה
שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם שתי רצועות
עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור כדי להצטרף יחדו שור וחמור, על
שם שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, כי מי שעבר על המצוה
והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם:
ומצינו בירושלמי מנין לרצועה שהיא מכופלת שנאמר והפילו השופט, אל תקרא והפילו אלא והכפילו.
ומה שמלקה אותו שליש מלפניו, מן הכתוב שאמר והכהו לפניו כדי רשעתו, ודרשו רז"ל
כדי רשעה אחת מלפניו, ושתי ידות מאחריו, כנגד יכנו להכותו שהן שתי הכאות, והיה ראוי
לומר והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה, אבל הזכיר הכתוב שלש הכאות, והכהו
יכנו להכותו, ללמדך הכאה אחת מלפניו כמו שאמר והכהו לפניו, ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות
בפסוק של אחריו: ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה
שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה
ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר, הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך
כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה
במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני (ד) בפסוק אל תכריתו: הנה רבינו בחיי מאיר עינינו בעניין המלקות. חשוב ביותר לדעת זאת, שישנן שש
עשרה בריתות אשר נכרתו על כל מצוה ומצוה, כאשר היום אין לנו בית דין המייסר
במלקות, שנדע על מה וכיצד יש לנו לשוב בתשובה. לכן, כל בר דעת ובר לבב בימים אלו
יראה לקיים תורה ולהגות בה, תורה אשר נתנה בארבעים יום, כמו כן להרבות בצדקה שנקרא
תרומה ובה רמוז תורה מ', כדי לרצות את הקב"ה בארבעים לעומת ארבעים המלקות.
ודאי מי שיתקשר בתורה כשור לעול וחמור למשא, ישא מעליו כל עון ופשע ויזכה לכתב
ולחתם לאלתר לחיים טובים בספרן של צדיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה