בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
ימי בין המצרים ופרשת פינחס ברוב השנים
מחוברים. העניין ברור. ראשית הפרשה, ללמדינו עד כמה גדול השלום. לכן אמור הנני
נותן לו את בריתי שלום. ללמדינו שדרכי התורה, הם דרכי נועם. הפרס על מעשה הקנאות
שהיא היתה רק לשם שמיים, ללא שום כוונות חיצוניות, זה ברית שלום. ללכת בדרכי הסבא.
אוהב שלום ורודף שלום. כדי להיות כזה צריכים להיות אוהב את הבריות. רק על ידי אהבת
הבריות ניתן לקרבן לתורה. משום מה, המסר של תיקון העבירה של שנאת חינם אינה עוברת
מדור לדור. משום מה, זה נראה כמה שאתה יותר שומר תורה ומצוות, באותה מידה אתה צריך
לשנוא עוד איזה קהילות ואנשים. באמת היגיע הזמן למגר את התופעה. לא רק למגר אלא
לעקור אותה מן השורש. זה מפחיד לראות שבכדי לעקוף את מה שבאמת נדרש מאיתנו, מה
שחז"ל למדונו, תמיד מוצאים את האשם החדש. ודווקא באשם החדש יש הרבה שנאה
ושמאל דוחה, היפך דעת תורה. הנה, את מי רצו להרחיק מהסעודה המפורסמת, את בר קמצא,
שהיה צדוקי. נו, הרי יש כאן מצווה להרחיקו. מסתמא הוא לא שונה ממי שיש לו פלאפון
לא כשר. והיות שקיימו מיד את המצווה של הרחקת הצדוקי בהידור רב, מה חז"ל
אמרו, שמפני זה באה לנו חורבן בית המקדש. האין זה זועק לשמים. הקב"ה חמל על
צדוקי? היתכן? איפה הין כל מיני מועצות כאלו ואחרים למחות. אלא מאי, הקב"ה
שונא את מי שגורם לשנאה. ובגלל שביישו את הצדוקי ברבים והיו חכמי הדור ולא מחו,
עשו חילול השי"ת. והוא סיבב את חורבן הבית. היגיע הזמן לפקוח את העיניים.
ללמוד וללמד שוב ושוב את הסוגיא. זה לא הטכנולוגיה שהורס כל חלקה טובה. אלו מידות
מושחתות. והראי'ה, הנה, פינחס אשר הקב"ה דורש בשלומו ושולח לו פרישת שלום,
כאשר סרב ללכת ליפתח להתיר לו נדרו, נסתלק ממנו רוח קדשו. גם זה בחז"ל.
ולכאורה תמוה, הרי ידוע מה "ייחוסו" של יפתח. הרי את ילדיו לא היינו
מקבלים במוסדות החינוך שלנו. ומלבד זאת הרי ידוע שהרוצה את הרב יבוא אליו. לא
ללמדינו כמה שהקב"ה דורש שיהיו ענוותן לכל הפחות כהלל. שאמר את הסוד של הבאת
הגאולה, להיות מתלמידיו של אהרון. אוהב את הבריות ורק על ידי כך מקרבן לתורה. בסיפא
של הפרשה מובאים כל קרבנות המוספים, כדי לעורר בנו געגועים. געגועים לעבודת
השי"ת כאשר נצטווינו. זה קרוב לאלפיים שנה אנחנו מתפלשים בעפר של שנאת חינם,
מי יגלה עיניהם של מורי הדרך, שידעו להוות סמל של אהבת חינם. של ענווה. של מנהיגות
שלוקחת אחריות. בפרשה משה רבינו דואג להמשך ההנהגה של כלל ישראל. אומר לו
הקב"ה קח את יהושע. איש אשר רוח בו. כאשר המלאך בא לעורר על ביטול תורה,
יהושע מיד מתישב ולומד כל הלילה. הוא לא זורק את זה על אחרים. הוא מהווה סמל
ודוגמא. כאשר נקרא את ההפטרה, את זכירת חסד הנעורים, ששכנו באחדות ליד הר סיני
וידענו לומר כאיש אחד ובלב אחד כל אשר דבר ה' נעשה. הבה ננסה לשחזר את המעמד.
נזרוק את השנאה. נפסיק לחפש אשמים מלבד שכל אחד ואחד יעשה את חשבון נפשו. אזי יבוא
לציון גואל ולשבי פשע ביעקב.
פינחס בן אלעזר הכהן. רש"י מסביר
שהיו השבטים לועגים לו, הראיתם בן פוטי זה שאבי אימו פיטם עגלים לעבודה זרה. לכן
בא הקב"ה ליחסו לאהרן. כאשר שלמה המלך מלמדינו שאין כל חדש תחת השמש, כמה
חבל, שכאשר מאן דהו כבר קם לעשות מעשה לשם שמים, לועגים לו. פוסלים אותו. לא מזמן,
יצא לנו לשמוע את הרב גבריאל ששון שליט"א, מי שהקריב שבע קרבנות. הוא דבר
לפני נוער שוליים. הוא שאל אותם אם מי מהם עבר את מה שהוא עבר. הם השיבו בשלילה.
הוא הציע לשיר את מה אשיב לה' על כל הטוב אשר השי"ת גמל להם. שח אחד הנערים,
די, אני לא יכול לפספס תפילין יותר. אם היהודי הזה עוד ככה מאמין בהשי"ת, אני
שרוב תלונותי מנופחים ומוגזמים, חייב לחזור לקרקע המציאות. הנה כי כן, שמו גבריאל
והוא מתגבר כארי ונשאר בששון. כמה אנחנו חייבים ללמוד ממנו. הנה לנו משיב חימה
חדש. מי יתן ויצליח במשימתו, ליישר לבבות תועים וטועים אל אביהם שבשמים.
מעל בני ישראל. הגם שהקב"ה כעס, זה הי'ה מעל המעלה של בני ישראל. היינו,
היות שפינחס יצא מתוך בני ישראל ופעל בתוך בני ישראל, הצליח להשאיר את חרון אף
השי"ת מעל בני ישראל. ללמדינו, כדי להסיר את חרון אף השי"ת מעל בני
ישראל, יש לפעול בתוך – בקרב עם ישראל. ולא די בזה, זה חייב להיות לשם שמים. כולו
לשם שמים ללא שום פירור של כוונה עצמית כמו שהתורה העידה על פינחס, בקנאו את
קנאתי, ללא שום חשבון אישי.
את בריתי שלום, ממלאך המות כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים
וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו עד שהיה הוא משמש במשכן
שילה בזמן פלגש בגבעה שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי
יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמון בשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה
כו' שלש מאות שנה וכבר ספרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו וכל
שכן לדברי האומר אליהו זה פינחס והוא עדיין חי וקיים: תחת אשר קנא לאלהיו, ומאחר שהוא רב את ריבי אצילהו מריב כל התנגדות
ויהיה לו השלום: ויכפר על בני ישראל, בעשותו הנקמה לעיני כולם כדי שיכופר להם על שלא
מיחו בפושעים ולכן הוא ראוי לכהונת עולם אשר בה יכפר בעדם: הנה,
הספורנו מאיר עינינו בעניין תשלום שכרו של פינחס. שמענו בשם צדיקים קדמונים, הרי
חז"ל אומרים שכר מצווה בהאי עלמא ליכא, אז איך פינחס זכה "בצדק"
ליטול שכרו, אלא שבשעת מעשה, פינחס היגיע לידי מוות והקב"ה החיוהו. ממילא,
בדין נטל שכר, ממילא לא פלא שהאריך ימים. ממילא לא פלא לומר שפינחס זה אלי'הו
כפשוטו, כי הרי כבר נפטר פעם אחד, ממילא זכה לחיי נצח ולברית שלו'ם. אבל ניתן לראות
הרבה מעבר לזה, הספורנו ממשיך, שהיו במצב שכולם עמדו, משה רבינו ואלו שהיו לידו
בכו, והמה בוכים פתח האוהל. בכו, אבל לא מחו. שם התרומם פינחס, מתוך העדה ועשה
מעשה. מיותר לציין ששבט שמעון כלל וכלל לא מחו נגד הפשע של נשיאם. ההיפך, באו
לבזות את פינחס. כאשר כבוד שמיים מתחללת ברבים. מי שקם למחות על חילול השי"ת,
לוקח את כל הקופה. כמו שהספורנו מציין, שיותר לא סבל פינחס ממריבות. ומכאן גם ניתן
לומר, קנאות מהו, כל שלאחר הקנאות יש שלום ושלווה. וד"ל
וצויתה אתו. על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י. ואינו
נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו
כי בפניהם יגרום בהם התפקרות, ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין
וסרבנין. אבל "וצויתה אותו לעיניהם" שיצונו במצות הנגיד והשופט, כי בעבור
היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא
המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט. וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו
אליו, כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו. וכן עשה משה, שנאמר שם
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת: ובספרי
צו את יהושע, על דבר תלמוד, וחזקהו ואמצהו, מגיד שאין שני פרנסים לדור, ואלו מצות הנגיד
שיהיה תקיף ולא יירא את העם: ולפי דעתי בפשט הכתוב, טעם " וצויתה אותו לעיניהם
" הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון מיום אשר צוה אותי להיות
וגו', וכן ויצוהו ה' לנגיד על עמו, וכן למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל, מניתי: הרמב"ן בא ללמדינו אורחות חיים ויושר. ודאי שמשה רבינו
הזהיר את י'הושע ממנהגיהם של עם ישראל וקשיות ערפם. אין ספק בדבר. וזאת, מפני, שכאשר
משה רבינו ירד מן ההר, הוא זיהה שי'הושע מתקשה בזיהוי קולות המחולות סביב העגל. אי
לכך, הי'ה בדעת משה להזהירו משאר מידותיהם המגונות. אבל, זה יש להזהיר בינו לבין
י'הושע. לא ברבים. אמנם, הוכח תוכיח, אבל, לא תשא עליו חטא, אין לביישם ברבים. וזה
אכן, מה שמשה רבינו עשה בריש ספר דברים. הוכיחם ברמז. אבל, בפני העם חזקו ואמצו
לבל יירא ממאן דהו, עזי הפנים, אשר חושבים שבכמה זוזים יקנו להם מנהיג. גם, חזקו
שלא יירא לפסוק את הדין לאמתה. שלא יגור מפני המלעיגים. אכן, משה רבינו נתן עליו
מהודו ומלאו וגדשו בכוחות של הנהגה אמיתית.
את הכבש אחד תעשה בבקר מדקאמר ואת
הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת
ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים וכן תמצא גם בפר' תצוה ונראה ליישב זה ע"ד שארז"ל
צדק ילין בה אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו
תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל
היום והכתוב אומר החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה
ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול
להיות ההרהור בלא מעשה ע"כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר כי הוא מכפר על החושבים
רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל לכך נאמר
בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע"כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד אבל
חטא של היום כפול בלי ספק אע"פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ"מ גם ביום בשעת
מעשה חזר וחושב עליה כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד
ולא שוגג כי אם אנוס על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור
ועל המעשה ע"כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה ומ"ש אין אדם לן בירושלים ובידו
עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה
הנעשה בידים ממש וא"כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו ורבותא אתא
לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע"פ שיש בהם הרהור ומעשה וכ"ש
לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו: הכלי יקר
מלמדינו, על מה עלינו להתגעגע, ואיך עלינו לשוב בתשובה. כיום שאין לנו בית המקדש
וקרבנות, ונשלמה פרים שפתינו, בשחרית על הרהורי חטא, בין הערבים, על חטאים בפועל.
כך עדיין ניתן לפעול, צדק ילין בה, לא בעיר הצדק, אלא בעם הצדק והצדקה. תמוה
ביותר, איך זה שדווקא בחלק מהיכלי תורה אין אומרים את פרשת הקרבנות לפני התפילה.
בפרט שמובא בסידור הגר"א שיש לומר את סדר הקרבנו. הרי בזכות זה העולם קיים
כמבואר בסוף מסכת מגילה. ממילא, בימי צרה ועברה, ימי בין המצרים, וביותר כאשר מתוך
בני ישראל קמים על לומדי התורה, יש להתחזק בתשובה ולימוד ואמירת סדר הקרבנות,
תמידין כסדרן. כדי לעורר הרצון, שהקב"ה ירצה שוב להריח, ריח ניחוח, וישיב
ויבנה מקדשו ושם נעלה פניו תמידין כסדרן, לרצונו יתב"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה