בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
סיומה של ספר תורת כהנים כפתיחתה. תורת כהנים נפתחת עם עניין הקירבה אל
השי"ת. בסיומה אנחנו למדים איך מתקרבים להשי"ת. עמלים בתורה. לא עמלים
בתורה סתם, אלא עמלים בתורה כדי לשמור ולקיים את המצוות. החכם מכל האדם לימדונו,
קסם על שפתי מלך, דברי התורה הם מקסימים. מי שמגיע לטעמה של תורה לא יוכל בלעדיה.
הוא בודאי ישגה באהבתה תמיד. וזאת החובה, להנחיל את התורה "בכיף",
בהנאה, בהסברה מתאימה, כדי שבני הנעורים ישגו באהבת התורה. להעביר את מורשת התורה
באופן שלט ירצו לפרוש מלימודה. מי שעוקב אחרי פירושי האור החיים הקדוש על הפסוק אם
בחקתי תלכו ידע לעשות זאת. והלואי שנזכה. מלבד זאת יש כמה עניינים בפרשה שמן הראוי
שנתן להם תשומת לב מיוחדת.
·
עמלות בתורה כוללת קיום המצוות ועשיית חסד.
ל-כ-ו-ל-ם, גם למי שלא שייך למגזר האישי.
·
לא תונו, אונאת דברים, אסורה על כולם, גם לאלו
המציקים לך, וד"ל.
·
בעוון אי שמירת שמיטה יצאנו לגלות. רק על ידי
שמירת מצוותה נזכה לשמוע את שופר תרועת היובל.
·
אלו אשר משחקים עם המצוות, בוחרים מה מתאים ומה
לא כל כך מתאים או מסתדר, נכללים בכל האמור לגבי ואם בחקתי תמאסו, וד"ל.
·
לאחר כל התוכחה, הקב"ה עדיין אוהב אותנו
וממתין שנשוב אליו. שאלו את אלו שהציצו החוצה, הם יסבירו טוב טוב, כמה
ה"אורות" שם הם חושך מוחלט. ומה שנראה מתוק, חמוץ ומקולקל. וד"ל.
חבל על כל דקה מיותרת. היום ב"ה, ישנם שיעורי תורה בכל מקום ומותאמים לכל
סוגי הלומדים ולכל דרכי הלימוד. ישנם שיעורים בכל מקצועות התורה. אין מי שיוכל
לטעון "אני לא מתחבר". כי הטוען כך, פשוט, לא ניסה להתחבר. הבה לקראת
ראש חודש סיון, חודש של מתן תורה, נתחבר לתורה, חבר אני לכל אשר יראוך, אזי נזכה
שהקב"ה יזכור את ברית האבות וישלח לנו את אליהו הנביא לבשרינו שהיגיע זמן
גאולתינו.
את שבתותי תשמורו, אף בימי
השעבוד אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות: ומקדשי תיראו, המקומות המקודשים בגלות והם בתי כנסיות ובתי מדרשות אף על פי
שחרב בית המקדש כאמרו ואהי להם למקדש מעט ואמרו ז"ל (מגילה כט, א) אלו בתי כנסיות
ובתי מדרשות. שבע יפול צדיק וקם. לאחר
שנמכר גאולה תהי'ה לו. מסביר הספורנו, איך תהי'ה גאולה למי שנמכר לעבד. אם פארו
עלי, סימני היהודים, האות של שבת קודש, תפארת עטה ליום המנוחה, אזי גם סימן שיצא
מכלל עבד ליצרו, ממילא יש לו מורא לכל הדברים המקודשים, בתי כנסיות ומדרשות שלנו,
מקדשי המעט. ממילא פארי עליו, זה יביא שיהי'ה קרוב אלי בקראי אליו. איש כזה, מבור
תחתית, אשר חיבורו הוא לעם מקדשי שביעי, והיכן מקדשים אותו, בהיכל המלך, זוכה
לגאולה אמיתית ושלמה מכל צער ועבדות.
וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם ידועים
אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל כי לטעם שילמוד האדם תורה
בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח. לכאורה ישאל השואל, הלא נאמר במסכת אבות כל השוכח דבר אחד
ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר, רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח
את הדברים אשר ראו עיניך, ממבט ראשון נראים דברי חז"ל סותרים את פירושו
הראשון של האור החיים הקדוש על אם בחקתי תלכו. אמת ויציב שבסיפא של המשנה נאמר
שהשוכח מפני שתקפה עליו משנתו אינו בדין זה רק המשכיח, בכל זאת הלשון של
האוהחה"ק משמע שיש כאן לכתחילה שכחה. אלא, האור החיים הקדוש מסביר לנו מעלת
העמלות בתורה. כמה קשה לחזור ולשנן, בפרט שכבר למדנו כפי עניות דעתינו באר היטיב
ועמדנו על כל מה שיש לעמוד ולהסביר, ממילא אנחנו בטוחים שהבנו עד לעומקם של דברים.
אבל, כל צורבא מרבנן יודע שחייבים חזרה. מצד שני, הנה, ישנה את המצוה אשר אנכי
מצוך היום – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. איך יתכן לקיים זאת, שהדברים יילמדו ממש
כאילו לומדים אותם לראשונה. כלפי זה אומר האוהח"ק יש את השכחה. כדי לתת
אפשרות לקיים שניהם, יש לעמול, יש מתיקות לעמל. החכם מכל אדם למדונו בקהלת שמתוקה שנת
העבד, הוי אומר שמי ששש בעמלו זוכה למתיקות של מנוחה. מנוחה אמיתית ישנה רק כאשר
יש בהירות. בהירות יש רק למי שעמל בתורה.
הנה רק השבוע שמענו סיפור על אחד מגדולי הפוסקים אשר נשאל על עניין אחד
ופסק להתיר. רבים מהפוסקים האחרים אשר כבר פסקו להחמיר תמהו. הפוסק ההוא ענה, אני
את הסוגיא הזאת כבר למדתי מאה פעמים ואחד, לכן יש לי בו את הבהירות הנדרשת כדי
להתיר. לימים, אחד מן האוסרים אמר, לאחר שסיימתי לעיין בסוגיא מאה ואחד פעמים,
הבנתי שאכן הפסק של ההיתר נכון.
עוד רמז באומרו "חקתי" לשון רבים, על דרך אומרו (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה, שצריך
לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד. האור החיים הקדוש רוצה להדגיש שאין זמן מן הזמנים שיכולים
לומר, די למדתי את "חוקי". חיוב הלימוד זה בכל רגע ועת. הוי אומר שביום
אחד, כמו שיש לחם "חקי" הטריפני, ביום ובלילה, גם לחם חוקו של
הקב"ה "לכו לחמו בלחמי" ישנה ביום ובלילה.
עוד ירצה כי צריך האדם
בקיום מצות התורה, שני דברים, האחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב ולמדתם אותם
את בניכם, ושננתם וגו', לזה אמר "חקתי" לשון רבים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות,
כאומרו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. מהו ללמוד,
מתי יש בידינו קנה המידה שאכן למדנו. אומר האוהחה"ק כאשר ברור לנו היטיב כדי
ללמדה. גדולי ראשי הישיבות היו מריצים את השיעור בפני תלמיד אחד, בינוני, או אפילו
ילד, כדי אכן לדעת שהדברים מובנים. אזי הבינו, שהם באמת למדו. זהו
ה"לעסוק" בדברי תורה, להפיצה, להבהירה. זה גם ה"לקיים", דברי
תורה בלמעשה.
ד) עוד ירצה באומרו תלכו, על דרך אומרו בכל דרכיך דעהו וגו', וכתב הרמב"ם בפרק ג'
מהלכות [דעות] הלכה ג וז"ל ישים אל לבו כדי שיהיה גופו שלם וחזק כדי שתהיה וכו'
לדעת את ה', שאי אפשר שיבין ויסתכל בחכמות וכו' נמצא המהלך בדרך זה כל ימיו עובד את
ה' תמיד עד כאן, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו, בשביל עסק התורה תלכו בכל דרככם
באכילה וכו', במשתה בדיבור וכו', בכל מעשה המסובב מהטבעיות. כוונת האוהחה"ק שהאדם צריך להכין את עצמו כדי שיוכל
ללמוד תורה. מלבד זה שיש לו "לנקות את הראש", כדי שראשו יוכל לקלוט
ולהבין, יש גם להסיר עניינים גשמיים אשר יכולים להפריע. מעונה, אין לו כוח ריכוז,
ממילא עליו לאכול פת שחרית, בכוונת בריאות הגוף כדי ללמוד. ודאי שיימנע ממאכלים
המביאים תרדמת או עודף סוכרים הגורמים לעודף מרץ. אלא דברים הבריאים ומזינים שיוכל
לשבת ללמוד היטיב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה