בס"ד
לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב
בן ר' יצחק דוד זצ"ל
רבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל
הגאון רבי יהודה אריה בן הרב אברהם
זצ"ל
אמור ואמרת, רש"י אומר "להזהיר את הגדולים על
הקטנים". מרן החתם סופר מסביר, שכאשר יש איזה עניין עם הגדולים העניין זוכה
לתשומת הלה הראוי'ה. העניין מטופל כדבעי. לא כן באשר נוגע לקטנים. שם, לפעמים
העניינים מוזנחים. מתנהלים בעצלתיים. צר לנו, כאשר רואים, דור שגדלים ללא מודעת
וללא משמעות מה זה להיות יהודי מאמין. מה הקב"ה מצפה מיהודי. לפעמים נדמה שיש
כאן עדת קופים. רואים מה שהשני עושה ועושים בדיוק כמוהו. לא יודעים מה זה תפילה.
לא באמת יודעים מה זה לימוד. מה שצריך לדעת זה עיקר ה"רייד" בשיעור ודי.
לא פלא, כאשר הם נפלטים מהסרט נע שבבתי החרושת הנקראים ישיבות, הם מתדרדרים
לתהומות התוהו. מעולם לא למדו שהם משועבדים להקב"ה. מעולם לא חיו, שבכל לילה
עליהם למסור דו"ח יומי על עבודת השי"ת. זה הזמן, קרוב לאמצע ספירת העומר
לעשות מהפך. להחזיר את הקב"ה להיכל הישיבה. לדעת שהקב"ה אוהב את השלום
מעל לכל. הוא חתם את שמו במצוות ואהבת לרעך כמוך, לא לחינם. הוא חתם שמו יתברך שם,
כדי שנדע שיסוד היסודות של קירוב יהודים לאביהם שבשמים הוא על ידי מצוות ואהבת
לרעך כמוך. המפתח ללב היהודי עובר דרך אהבה. היום שישנם כל כך הרבה שנראים קרובים,
שהם רחוקים יותר מאי פעם, כמה יש להרבות באמור, לא לטמאות את הנפש. "יהודים
טובים" היו אומרים, עיקר ה"סור מרע" זה על ידי עשה טוב. ברגע
שיבינו כמה טוב יש בתורה ועבודת השי"ת לא ירצו לסור ממנו כל ימי חייהם. שומה
עלינו לקיים את הנאמר בפרשה, ושמרתם, אומר רש"י זה הלימוד. ממילא יתקיים סיפא
של הפסוק ועשיתם. ברגע שעושים מצוות כמו שנצטווינו לא נחלל יותר שם שמים, ממילא
נעשה קידוש שם שמים ונזכה שהקב"ה יביאנו אל הר קדשו וישמחנו בבית תפילתו
במועדי ה' אשר נקרא אותם במועדם.
בקרבתם לפני ה' וימותו. מאי משמע. שמא יאמרו שוא עבוד את ה', תראה מה עונשם של
עובדיו. לכן, דווקא ביום חנוכת המשכן ולאחריה בעבודת יום הכיפורים יש את האזהרות
החמורות. כדי שידעו, עבודת השי"ת היא ע"פ מה שהקב"ה הכתיב בתורה.
על פי איך שמורים לנו גדולי הדור. לא ניתן בגלל איזה התעוררות לעשות דברים שהם
כנגד רצונו יתב"ש. ישנם קוים ברורים לעבודת השי"ת בשולחן ערוך ואין
לסטות מהם ימין ושמאל, לא משנה מה גודל ההתעוררות.
דבר אל כל עדת, קדושים תהיו, אחר שהשרה שכינתו בישראל לקדשם לחיי עולם כמו שהיתה הכונה באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובאמרו כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים והבדילם מטומאת המאכלות והזרע בטומאת הנדה והנגעים הנמשכים ממנה ומטומאת הזבה וטומאת החטאים כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ומחברת השדים ורוח הטומאה ומטומאת העריות כאמרו אל תטמאו בכל אלה אמר עתה שהכונה בכל אלה האזהרות היא שיהיו קדושים וזה כדי שידמו ליוצרם כפי האפשר כמו שהיתה הכונה בבריאת האדם כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וזה ביאר עתה באמרו כי קדוש אני ה' אלהיכם וראוי שתדמו אלי כפי האפשר בעיון ובמעשה ולהשיג זה ההדמות באר שנצטרך לשמור את המצות הכתובות בלוח הראשון שכל הכונה בהם היא לחיי עולם בלבד כמו שבאר בסופם באמרו למען יאריכון ימיך כאשר התבאר במקומו, והתחיל לבאר ענין כיבוד אב ואם, ואמר:
איש אמו ואביו תיראו, להורות שלא יהיה הכבוד בהם על אופן שיהיה לבו גס בהם אף על פי שיכבדם במאכל ובמשתה ובמלבוש כמו שהזכירו ז"ל באמרם יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם אבל יהיה כבודו להם כמכבד נוראים אצלו למעלתם עליו, ואחר כך ביאר ענין שבת באמרו ואת שבתותי תשמורו, שלא על שבת בראשית בלבד הזהיר אבל על כל מיני השבת שהם שבת בראשית ושבת הארץ ושמיטת כספים המעידים על חדוש העולם,
ובאמרו אחר כך: אל תפנו אל האלילים,
באר שכאשר הזהיר ואמר לא תעשה לך פסל לא בלבד אסר לקבלם עליו לאלהים אבל אסר אפילו לכבדם ולעשות מסכה בשעות ידועות להשיג בה הצלחות קנינים מדומים וזולתם: וכי תזבחו, באר שכאשר אמר אנכי ה' אלהיך שיקבלו לאלוה אותו לבדו כמו שקבלו ביציאת מצרים באמרם זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו לא בלבד אמר שישמרו מצותיו וירוממוהו כראוי למקובל למלך ושיתפללו אליו לבדו בכל צרותם אבל הזהיר עם זה שיחוסו על כבודו מאד באופן שלא יחללו את קדשיו אפילו במחשבה: ובקצרכם,
לעני ולגר תעזוב אותם, באר שאחר שקבלנו אותו לאלהים ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות צדקה ומשפט וממיני הצדקה הם לקט שכחה ופאה האמורים בענין וזה באר באמרו אני ה'
אלהיכם כלומר ומכיון שאני אלהיכם וכל ארחותי חסד ואמת ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצוים לפני ואחר כך באר מיני המשפט שקצתם בין פרטי ההמון וקצתם בין שופט להמון וקצתם בין ראשי העם, ועל המין אשר בין פרטי ההמון הזהיר שלא יזיק אדם את חבירו בממון וזה באמרו: לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו, שכל זה בממון וכן באמרו: ולא תשבעו בשמי לשקר,
להפטר מחיוב ממון, ולזה הוסיף ואמר וחללת את שם אלהיך כלומר עם זה שתזיק לחברך בהפטרך מחיובו לשקר הנה תחלל את שם אלהיך, אחר כך הזהיר שלא יזיקהו בחלול כבודו וזה באמרו: לא תקלל חרש, ואחר כך הזהיר שלא יגרום בנזקיו וזה באמרו ולפני עור לא תתן מכשול שאף על פי שלא תזיק בידים הנה תגרום הנזק,
ואחר כך באר חלק המשפט הנופל בין השופטים להמון ואמר: לא תעשו עול במשפט,
שלא יהא רך לזה וקשה לזה אחד עומד ואחד יושב וכל הדומים לאלה, ואחר כך אמר החלק הנופל בין השופטים ובין ראשי העם והוא השנאה והרכילות למלך כענין דואג וחביריו שהלשינו דוד לשאול וממנו ימשך לעמוד על דמו ולהנקם ולנטור כמו שהעיד הנביא באמרו אנשי רכיל היו בך למען שפך דם והורה כלל גדול על אלה באמרו: ואהבת לרעך כמוך, אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו, ובהיות שמכלל יראת האל יתברך היא שמירת החוקים כי אמנם השומרם למען לא יחטא לו לא יהיה זה אלא שכבר הכיר גדלו ושאין ראוי למרות את דברו ושכבר הכיר טובו וידע שלא יצוה אלא הראוי והטוב אף על פי שלא נתפרסם טעם המצוה,
אמר: את חקותי תשמרו, והזכיר חוקים במלאכת המרעה ובעבודת האדמה ובמלבוש ובמשגל ובמאכל ובמשתה ובהגדת העתידות שבכל אלה היתה הנהגת חייהם אז, והנה רוב מה שאסר הם ענינים מנגדים לכונת הטבע המכוונת מאת האל יתעלה המסדרו, אמנם על ענין שפחה חרופה עם היותו חק שהיא לוקה והוא אינו לוקה ושהוא מביא קרבן על המזיד ושתי אלו לא יקרו בכל שאר מצוות שבתורה, מכל מקום נתן קצת טעם לדבר באמרו:
כי לא חופשה, כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ה'
לבעול חצי שפחה, ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות, והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש: לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו, כל אלה היו דרכים אצלם בהגדת עתידות בסורם מדרכי רוח טהרה ונבואה לדרכי רוח הטומאה, ובהיות מדרכי יראת האל וכבודו שלא נחלל גופות עמו אשר קדש לעבדו אמר:
לא תקיפו,
וצוה שלא נחללם בהקפת הראש כמעשה שוטים ושכורים
(או כומרים),
ולא בגלוח הזקן כאמרם הדרת פנים זקן ולא בשרט לנפש כמחשיבים מאד מיתת האדם ומתאבלים מאד עליה,
וכן בכתובת קעקע לתת אות בבשרנו מלבד אות הברית: ולא בהזנות הבת אפילו פנויה אשר הוא חלול לה ולאביה כענין כי תחל לזנות את אביה היא מחללת, ואחר שהזהיר מהענינים המחללים צוה לכבד את הימים והמקומות והאנשים הקדושים, ואמר: את שבתותי תשמורו,
שהם השבת ומקראי קדש: ומקדשי תיראו, והוא כל מקום מקודש לתורה ולתפלה ולעבודה,
ובהיות דרישת האובות אצל האומות דרישה אלהית בעד החיים אל המתים אמר: אל תפנו אל האובות,
אל תפנו אליהם אבל תתנו עורף ולא פנים אין צריך לומר שלא תכבדום: אל תבקשו לטמאה בהם,
אל תבקשו אותם כדי להטמא בהם אבל תבקשו לדעת טיבם להורות כאמרם ז"ל לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: מפני שיבה תקום, אבל תהדרו קדושי עליון ומהם השיבה ברוב כאמרו עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא: והדרת פני זקן, והם תופשי התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אין זקן אלא מי שקנה חכמה ואחר שהזהיר על כבוד הקדושים הזהיר מלבזות את השפלים, ואמר:
וכי יגור אתך גר (בארצכם),
לא תונו אותו, אפילו אונאת דברים והוסיף ואמר: לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה,
וזה כי בהיות בכלל אונאה גם אונאת ממון הזהיר מן האונאה הכללית לאזרח ולגר והם מדות הלח והיבש ומשקלותם: ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי,
תעיינו בהם ותכירו היותם הגונים:
ועשיתם אותם,
ובזה האופן תעשו אותם: אני ה', באר שכל שמירת החוקים והמשפטים ראוי שתהיה בלי תוספת ובלי גרעון כי אמנם מעשי ה' ומצוותיו הם בתכלית שלמות,
אשר עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע: הבאנו את דברי
רבינו הספורנו, כי הוא מבאר שיש סדר של הבאת המצוות של פרשת קדושים. זה לא אוסף
מקרי של מצוות המכווצות בפרשה כדי להספיק. זה עניין של סדר מוסרי בחיים. זה עניין
של הבנה עמוקה שחייבים את הבין אדם למקום כדי להיות אנושי – הומני. אלו
הדורסים ברגל גאוה מצוות של בין אדם למקום,
גם הבין אדם לחבירו מושחת וסלקטיבי.
דבר אל בני ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת: אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר: הרמב"ן בא להדגיש, אמנם יש
לכהנים מעלות של קירבה כלפי השי"ת מעל הישראל, באופן שהוא רגיל לעבוד את השי"ת. אבל, במועדים כל כלל ישראל מאוחדים, מעלת כלל ישראל באחדותם
היא כמעלת הכהנים. ממילא אין מקום לציווי מיוחד לכהנים עצמם. ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה, לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכפורים (לעיל טז לד) ויעש כאשר צוה ה' את משה, שעשה כן במדבר: והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת, כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י) כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו', אבל הימים עצמם נוהגים מיד: והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. רש"י הביא מדברי חז"ל לחבר את המועדים עם שבת, כל המקיים את המועדים
כאילו קיים את השבת. כמו כן במי שחלילה מחלל את המועדים. הרמב"ן מסביר שעניין
הקיום הוא, אם ננהג בה מנהג מקראי קודש לכבדו בכסות נקי'ה במאכל ובמשתה. זה יעשה
שיהי'ה למועד קיום. ללא ה"לכם", לא יתחברו בני ישראל לחלק של הקב"ה
של שבתות ומועדי ה'. הבנים אשר רואים את אביהם מכבד ומיקר את המועד, לומד ממנו והולך בדרכיו. הבן
שרואה את אביו מכלה זמנו לריק בהבלי העיתונים ושאר בזבוזי זמן, לא יקלוט את מקראי
הקודש. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה), "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעבורים, שתקראו אתם להם מועדים: והנכון בעיני כי פירוש מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי, על הנזכרים למטה בפרשיות, בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת, אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שמות לה א ב), על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת, ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (פסוקים ב-ג), וחזר ואמר (שם פסוק ד) זה הדבר אשר צוה ה' קחו מאתכם תרומה, והיא המצוה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה: וראיה לפירוש הזה, שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'" כאשר יזכיר בכל מועד ומועד, ואמר בסוף הפרשה (פסוקים לז לח) אלה מועדי ה' וגו' מקראי קדש להקריב אשה לה' וגו' מלבד שבתות ה', שאין השבתות בכלל מועדי ה': הוי אומר שכל ענייני שבת, מלבד התפילה אינם נידחים מפני המועד. כי קדושת השבת היא האות בין הקב"ה לבין בני ישראל.
שבת הוא למעלה מן המועד, ויש בכח השבת לפעול מעבר מה שיש בכח מועד לפעול. לכן,
קדושת השבת לא תדחה. גם שאר ענייני ומעלות השבת יישארו במעמדם. כי ללא שבת, אין קיום לעם ישראל. וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר" כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'" כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף (בפסוק לח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו (תו"כ פרשה ט ז), מה ענין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם: וטעם מקראי קדש. שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה: ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס: סיכום הדברים, הקב"ה הנחיל לעמו זמנים שונים ומשונים זה מזה, גם מצד
קדושתם גם מצד מעלתם, הצד השוה שבהם, בהם יש להתאסף באגודה, להודות ולהלל לבורא,
לומר לפניו בריותיך אנחנו. בשבת קודש יש לעשות זאת כאשר כל המלאכה הגשמית מאחורי
גווינו. הגם שמצווים לענגה במאכל ובמשתה, יש ללמד שזה כלי כדי שנדע, במצבינו הגשמי
מה יקרה של שבת קודש. במועדים אחרים תוך כדי הלל והודאה. האסיפה לשבחו ולהללו, בין אם זה נעשה
כאשר אגודת הלולב בידינו, או לאחר לילה ארוך של והגדת לבנך או משמר של לימוד לקראת
מתן תורה, היא אסיפה חשובה לטהר את הלב, לקדש את המוח ולקרבינו לעבודתו
יתב"ש. אלה הם מועדי ה', אלה הם עניינים, חייבים ללמדם ולשננם, עד שנשוב
למקראי קודש בבנין שלם.
