מחודדין בפיך - פרשת תרומה

בס"ד                          

לעילוי נשמת אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ורבי חיים יעקב בן הר"ר אלתר אהרן זצ"ל

ויקחו לי תרומה. דורשי רשומות אומרים שתרומה עולה ל"תורה מ", המרמז על התורה שניתנה בארבעים יום. ממילא, יקחו לי, היינו, ילמדו תורה לשמה. שזה עיקר עניין התורה. ממילא מובן מדוע קוראים פרשת תרומה בחודש אדר, חודש אשר קיבלו את התורה באהבה. בהמשך, נעיין בדברי הכלי יקר בעניינם של הכלים מה הם מרמזים על ההנהגות הרצויות של בני תורה. מה שבטוח הוא שיש לנו לדעת, לא סתם אמרו חז"ל ששברי לוחות מונחים בארון. מאחר שיסוד היסודות זה לב נשבר ונדכה. ענווה. לא לחינם הפרשה הקודמת מסתיימת במשה רבינו, העניו מכל אדם עולה לשמים לארבעים יום וארבעים לילה להוריד עוז התורה לנו. כי זה כל האדם. האדם נברא לעמל פה, תורה. תפילה. משה רבינו כוחו בפה. עם ישראל כוחו בפה. הקול קול יעקב, הכול – זה בקול יעקב. לומדים ונענים. זועקים ונענים. שמא תאמרו זה קרוב לאלפיים שנה שאנחנו זועקים ולא נענים, לכן, יש ללמוד ממשה רבינו. כדי שתפילה תיענה, התפילה חייבת לבוא מלב נשבר, מענווה. כדי להיות של הקב"ה, כדי שהא' יבוא לדור בתוכינו בחודש אדר, חייבים לחזור ולשוב להיות ענווים. רק אז יאמרו לנו, היגיע זמן גאולתכם.

ככל אשר אני מראה אותך וכו', אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם באותו האופן שאני מראה אותך שכינתי בהר על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו, כי אמנם תבנית המשכן תורה על כרובים, שהם שרפים עומדים ממעל לו הנראים לנביאים, ומהם בקדש, ומהם בקדש הקדשים, בשני מחברות מחוברות בקרסים להיות לאחדים לעבודת בוראם, וכן ראוי שיהיו בישראל כל קדושיו מחוברים אל ההמון להבין ולהורות, ובקדש הקדשים נתן התורה תוך גוף מצופה זהב מבית ומחוץ כאמרם ז"ל בזה (יומא פרק בא לו) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם, ועל אותו הגוף שהוא הארון נתן כפורת כלו זהב, מורה על צלם אלהים בלתי מחובר עמו כלל, וכן כרובים פניהם איש אל אחיו מורים על פעולת המצאת המושכל וקבלתו, וזה בהביט אל התורה, כאמרו אל הכפרת יהיו פני הכרובים ובזה הם פורשים כנפים למעלה, כאמרו ארח חיים למעלה למשכיל ובזה יתעשת האלהים לנו כאמרו ואל זה אביט: וכן תעשו, אתם כדי שאשכון בתוככם, לדבר עמך ולקבל תפלת ועבודת ישראל, לא כמו שהיה הענין קודם העגל כאמרו בכל המקום כו' אבא אליך:  רבינו הספורנו מלמדינו, שהקב"ה, כאשר רצה להקים משכן לדור בינינו, אמר שיעשו דוגמת מה שיש במרומים. ללמדינו שהאדם קרוץ מחומר יכול להשיג בעבודתו, עד שמי השמיים. כדי להגיע לרגה הזאת, חייב האדם להיות תוכו רצוף אהבה. אהבת השי"ת ואהבת ישראל. בלעדי זאת, לא ישיג את מה שיכול להשיג בעבודתו.

ועשו ארון עצי שטים במעשה המשכן וכל כליו ודיני עשייתם כבר נמצאו פרטי דיניהם בתלמוד עליהם אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא נשאר לנו לחדש בהם דבר כ"א במה שהסכימו עליו כל המפרשים לעשות בהם רמזים על ענינים נסתרים או נגלים כי לא יתכן לומר שכל פרטים אלו היו בלא כוונה ועל דרך זה הלכו רוב המחברים לעשות בהם רמזים איש לפי שכלו זה אומר בכה וזה בכה ואפילו רש"י שכל דבריו פשוטים מ"מ במקום שמצא לדרוש קרוב לפשוטו לא הניח מלבארו שכן בפרשה זו פירש מזבח נחושת לכפר על מצחת נחושה וכן י"ב עינות מים וע' תמרים פירש כנגד י"ב שבטים וע' זקנים ע"כ לא אחשוך גם אני מלומר מה שתעלה מצודת שכלי להוסיף קצת על אותן רמזים שדברו בהם המפרשים בשני פרשיות אלו תרומה תצוה וטרם בואי לדבר בהם אומר בדרך כלל על ג' ראשי כלים אשר עליהם נעשה זר זהב והם ארון שלחן ומזבח ורז"ל אמרו שהם כנגד ג כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות והבט ימין וראה כי ג' כלים אלו היו חלוקים במדות האמות כי הארון היו כל אמותיו שבורות והמזבח היו כל אמותיו שלמות והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא: הכלי יקר בא ללמדינו, כאשר לומדים את פרשיות התורה, חייבים לשייך אילינו את הניתן, כדי שזה יהפוך להיות לנו סולם עומד בארץ כדי לטפס לראשו מגיע השמימה. גם לשים לב לשינויים, שיש בין כלי לכלי. ללמדינו שכל כלי, שימושו ומידותיו הם באים לעצב את חיינו על כל צעד ושעל. והקרוב אלי לומר בזה לפי שאמרו החכמים במעלות הבט למעלה ממך כי עי"ז ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו ויוסף על שלמת חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה אבל בעניני העה"ז דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו ובסבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים וכמו שאמרו המתפלל יתן עיניו למטה ולבו למעלה זה המתפלל על צרכי הנפש והגוף יתן לבו הרואה הרבה חכמה ודעת במי שהוא למעלה ממנו ויתפלל אל ה להטות לבבו אל החכמה שיגיע בה למעלת השלמים שכן שלמה לא שאל מעם ה כ"א שיתן לו לב שומע ועיניו הרואות בחמדות הגוף המוחשות יתן במי שהוא למטה ממנו במדריגה ואז ישמח בחלקו ולא יבקש על רבוי עושר שכן שלמה אמר רש ועושר אל תתן לי וע"כ היו כל אמות הארון שבורות להורות שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו כי כל אמה חסירה מורה על דבר חסר הצריך שימלאו חסרונו כך עיקר החכמה מאין תמצא ממי שחושב את עצמו לאין וחסר אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה כי איזהו חכם הלומד מכל אדם החושב שהוא חסר מן החכמה והוא צריך עוד להתלמד וכן בידיעת מציאת הש"י אמרו תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך וע"כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב כנגד ג' דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם קוצר דעת המשיג ועומק המושג ואורך ההצעות כי הקומה היינו העומק כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג והאורך היינו אורך ההצעות וכמ"ש עמוקה משאול מה תדע וכתיב ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים: הנה, רבינו הכלי יקר מסביר באר היטיב ובטוב טעם ודעת, יסוד האומה היא תורתינו הקדושה. בתורה מונח מפת חיינו. לכן, ממידות האון, החצאים מלמדים שכל מה שיש לנו בעול זה חצאי מעשים. מעבר לחצי אין באפשרותינו לקיים. ללמוד גם, כדי להקיף ידיעה, חייבים ללמוד מכל אדם. לולא נלמד מכל אדם, לא נלמד כלל. לכן, יש לשאוף למקסימום השלימות שניתן להשיג. כמאמר דוד המך "ותחסרהו מעט מאלוקים", היינו, משה רבינו היגיע לשיא ההישג שבן אנוש יכול להשיג. גם אנחנו, חייבים לדעת שמשימתינו בעולם הזה, להשיג מה שנוכל בכוחותינו. להתפלל שהקב"ה ישלים מעשינו בידינו. רק באופן הזה נוכל להשיג תורה ועבודת השי"ת. אבל השלחן המרמז לכתר מלכות ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה היו אמותיו קצתם שלימות כי כל משכיל ישמח בחלקו וידמה בנפשו כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה שכן יעקב אמר יש לי כל אמנם קצתם היו שבורות להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל ולא יתן אל החומר כל אות נפשו אלא צריך שישבור תאותו כי מטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם כמ"ש שברו לנו מעט אוכל וכתיב בשברי לכם מטה לחם ויתבאר זה עוד בסמוך בפרשת השלחן אבל מזבח הקטורת היו כל אמותיו שלמים וכן מזבח העולה כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע"י הקרבת גופות של הבעלי חיים ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה כעשן הקטורת וע"כ היו כל אמות ההם שלמות ואחר הצעה קטנה זו נבאר בפרטות ענין המשכן וכליו: ממילא, אנחנו יודעים ש"זה השולחן אשר לפני השי"ת", ממילא, ידע שכל ענייני הצלחותיו ה רק מהבורא יתברך שמו. כי רק הוא זן ומפרנס. רק הוא נותן עושר וכבוד. עושר אשר אינו שמור לרעה. אלא עושר, שנוהג כשר האוצר של הקב"ה וידו פתוחה לזון ולפרנס נדכאים וחלושים. ועשו ארון מה שנאמר בכולם ועשית וכאן נאמר ועשו אמרה התורה הכל יבואו ויתעסקו בארון כדי שיהיה לכולם חלק בתורה כי כתר תורה הפקר לכל דבר אחר לפי שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה רמז למחזיקים ידי לומדי תורה ובהיות שלא כל אדם מוכן לת"ת ומ"מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה כי אף אם אינו מוכן ללמוד מ"מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים כי מצד היות בארון העץ המרמז על כי עץ חיים היא למחזיקים בה ע"כ הכל יכולין לעשותה לכך נאמר ועשו כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן שאמר במסכת מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו: ללמדינו ש"אין נקי". אין מי שיכול לטעון, לי הקב"ה לא העניק חלק בתורה. לי הקב"ה לא נתן כוח ללמוד ולהבין. כי לכל אחד ואחד יכול להיות חלק בתורה, בין על ידי לימוד בין על ידי החזקת התורה. בין רב בין למעט. ובלבד שיכוון לבו שלמים. ואחר כך אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו בעשיית עצי שטים אמר ועשו ובצפוי הזהב אמר וצפית כי הכל יכולין להחזיק ידי לומדי התורה הרמוז בעץ אבל אין הכל יכולין לעמוד על הנגלה והנסתר שבתורה הרמוז באמרו מבית ומחוץ תצפנו וכן אין הכל תוכם כברם כמו שיתבאר וקרוב לומר שלכך נעשה הארון עצמו מעץ כי כל עץ עושה פרי וזה רמז לשכר טוב אשר יש לעוסקים בתורה כמ"ש נוצר תאנה יאכל פריה וזה דבר שהכל נכספים אליו ולכך נאמר ועשו ארון עצי שטים אבל ציפוי זהב מבית ומחוץ המרמז על עצם המעשה אין כל אדם שוין בזה והוא מיוחד למשה ולאנשי סגולה אשר כערכו לכך נאמר וצפית והנה הצפוי נזכר ב"פ כדי להבדיל בית מחוץ כי מתחילה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ואח"כ אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור מחוץ אע"פ שבלי ספק היה הכל מזהב טהור מ"מ לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כי כל אומן דרכו להדר את הכלי מבחוץ יותר ממה שמהדרו בפנים מפני הרואים ועל כן לא הוצרך להזכיר זהב טהור כ"א אצל מבית אבל מחוץ אין אני צריך להזהירך שיהיה הצפוי גם כן מן זהב כי ק"ו הוא מן הפנים ולהורות נתן בלבם שכמוהם יהיו עושיהם כי כל לומדי התורה צריכין ביותר אזהרה על טהרת הלב הפנימי שאינו נראה בלתי לה לבדו אבל על חיצונם אין צריכין כל כך אזהרה כי כל אדם דרכו להדר את עצמו כדי למצוא חן בעיני אדם: הן הן דברי חז"ל, כל תלמיד חכם שאין בו דעת, היינו שאין בו חיבור לתורה. שמדותיו מושחתות. במקום לתפוש את מדות הענווה, אהבת ישראל ונדבת הלב הרי הוא תופש את מדת הקנאה השנאה והכעס. אזי הקב"ה אומר אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. שהרי מי ידור ביחד עם נחש. ללמדינו על החשיבות של ה"תוכו" של כל אחד ואחד. ועשו לי מקדש, היכן, ושכנתי בתוכם. בתוך מי שמידותיו מאפשרים להקב"ה להשכין שכינתו בתוכו. ד"א לכך לא הזכיר זהב טהור אצל החוץ כדי שנלמוד מזה שכל מה שהאדם עושה כדי להדר את עצמו בעיני אלהים הוא ודאי טהור בהחלט אבל כל מה שהוא מראה חיצונו טהור אינו טהור בהחלט כי יכול להיות שהוא עושה כן מפני הרואים ולבו בל נכון עם ה ד"א לפי שנקיון פנימי הקב"ה מקבלו כשהוא טהור המחשבות אבל לטהר את עצמו מבחוץ הוא דבר קשה מאד כי מדרך בני עמנו לדון את כל אדם לכף חובה כי מי לנו גדול ממשה ויחפאו עליו דברים וחשדוהו במה שאין בו ואם בארזים נפלה חץ שחוט לשונם מה יעשו אזובי קיר ד"א מבית ומחוץ רמז לנגלה ונסתר שבתורה וידוע שהנסתר יש בו יותר טהרה וקדושה מן הנגלה על כן לא הזכיר טהור כ"א אצל מבית: והנה מקום אתי לפרש עוד מבית ומחוץ ע"ד שמצינו ברבי גזר לתלמידיו שלא ישנו בשוק כו ומסיק שם והכתיב חכמות בחוץ תרונה אמר רבא כל העוסק בתורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ ולפי זה יש יותר שלימות בתורת הבית מבתורה שנשנית בחוץ על כן הזכיר זהב טהור מבית ולא הזכיר זה אצל החוץ ואולי שמטעם זה הקדים כאן בית לחוץ כי התחיל בזהב טהור מבית ומשם נלמד גם אל החוץ כך העוסק בתורה בבית משם יתפשט הדבר לראש כל חוצות: ועשית עליו זר זהב סביב ארז"ל שזה רמז לכתר תורה ובשלחן ובמזבח נאמר ועשית לו לפי שכתר כהונה ומלכות הוא לאנשים מיוחדים כי אין כהונה כ"א למי שהוא מזרע אהרן ומלכות לזרע דוד לכך נאמר לו אבל כתר תורה הפקר לכל לכך לא נאמר לו ונקט לשון זר להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כזר הקרב יומת וכן כתר כהונה נאמר בה והזר הקרב יומת וכן כתר מלכות זר וכתר לזרע דוד וזר לזרים: ומה שנאמר אמתים וחצי ארכו וגו כבר אמרנו שהיו כל האמות שבורות כדי שכל אדם ידמה בנפשו כאילו הוא חסר ולא בא עד תכלית החכמה ורז"ל אמרו שהתורה נקנית במ"ח מעלות רמז לדבר ועש וארון עצי שטים אמתים וחצי סוף תיבות עולה קנ"ו ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו ס"ת עולה מ"ח כאילו אמר קנו התורה במ"ח דברים ובא הרמז באמות שבורות לפי שרוב הדברים שקנין התורה תלוי בהם תלוין במדת הענוה כי הוא יסוד ומקור לכל אותן מ"ח דברים וכן האמות שבורות מורים על לב נשבר ונדכה והוא עניו ושפל ברך ויכול להיות שמטעם זה גזר רבי שלא ישנו בשוק כו כדי שלא ירגילו את עצמם ללמוד מחמת יוהרא כדי להתהדר בפני הרואים כמנהג דורינו שרוב הלומדים דרכם להתפאר ולמען הרבות חריפתם ופלפולם ברבים: תכלית הדבריםהם, כדי שהתורה תתקיים חייבים להיות מתלמידיו של אהרן. אוהבי שלום, ענווים. אנשים אשר אבלם בלבם וצהלתם על פניהם. אנשים אשר תוכם רצוף אהבת השי"ת. ברם מלא אהבת ישראל וקידוש שם שמים. במידותם ובהליכותיהם. זה יסוד מקדשי המעט אשר יקרבו בין ישראל לאביהם שבשמים.