יום חמישי, 15 ביולי 2021
יום רביעי, 14 ביולי 2021
מחודדין בפיך פרשת דברים!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר'
שאול ע"ה
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי
ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל
בן להבחל"ח
ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה
זצ"ל רוטנברג
ואשיבה שופטייך כבראשונה. קשה להאמין ששוב במוצאי שבת נשב לארץ ונקונן על חורבן בית המקדש. אבל כל עוד שלא הפנמנו שצריכים לתקן את המידות, זה נגזר עלינו. הנה בפרשת השבוע, משה רבינו מחוייב לייסר את עם ישראל, ארבעים שנה עשו שמות באמונה שלהם. טרטורים ונרגנות בלתי פוסקת. גם כאשר לכאורה תמו אנשי המדבר עדיין צצו מי שהתלונן על המן, בעל פעור ומעשה זמרי וגרורותיו. אבל משה רבינו מכבד את עם ישראל והכל נאמר ברמז. התורה שהוא הולך לבאר בשבעים לשון, כל עמי הארץ תהיה להם גישה לדברים, אי לכך ואשר על כן משה רבינו שומר על כבוד עם ישראל ואינו מוציא דיבת עם ישראל רע בעיני העמים. (לכן כתוב אלה הדברים אשר דבר משה. מה שהקב"ה מייסר את עם ישראל בהמשך, זה גזירת הכתוב) היום, יהודים המחופשים כיראי שמיים, אין להם בעיה ללכלך על לומדי התורה ועל החרדים לדבר השי"ת בלי בושה. במקום שנקיא אותם מתוכינו, עוד ועוד נערי שעשועים, אשר לא מבינים את הפשר של לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, בעניות הדעת. הם מתקהלים בליל שישי, מקפידים לאכול קוגל (רק אוברנייט) טשולנט, הערינג, כבד קצוץ וגאלע. הרי זה המצווה התרכ"ב. הבעי'ה שיש רק תרי"ג ומצוות ליל שישי במסבאה אינה בכלל התרי"ג. אבל מצוות לא תעשה לא לספר לשון הרע, לא לעמוד על דם רעיך, הם מצוות מפורשות מן התורה. נערי השוליים האלו יום שום שופכים דם של יהודים יקרים על לא עוול בכפם. ימי בין המצרים הם זמן לחשבון נפש. הם לו נולדו באוויר. כל אחד מהם שייך לקהילה מסויימת. חובה על הקהילות שהם השתייכו איליהם לפני השלת שארית יראת השמיים שלהם להעמידם במקומם. מבשרך על תתעלם. תבדקו מתי פעם אחרונה התפללו, הניחו תפילין. מתי פעם האחרונה למדו שורה בגמרא. לאתגר אותם. זה לעומת זה. השנה זכיתי עם מלא נפלטים מישיבות ללמוד את כל הש"ס. בחורים אשר לא למדו שנתיים שלוש אמרו שזאת הייתה חווי'ה נפלאה. אשרינו שיש כאלו המגלים שוב את מתיקות התורה. אנחנו כבר בסבב שני בסייעתא דשמיא. בחור שלקח על עצמו מסכת מגילה בסבב הראשון אמר הפעם הוא קופץ למים העמוקים ולומד יבמות. אשרינו. כאשר מנהיגי הדור יקחו את המשימה להנהיג את הדור במקום כל הזמן להאשים את האינטרנט. יש כאן אנשים, נשמות, צמאים למילה טובה, ליד מכוונת. להרגיש רצויים. יש לאסוף את האנשים האלו ולהגדיל תורה ולהאדירה. קצת פחות עיסוק בשטויות החיצוניים. לחזור לעסוק בעיקר. ללמד חובת הלבבות אלפי פעמים. להפסיק לעשות מצוות על אוטומט. קצת לחשוב שהקב"ה "הומלס", חסר בית כבר אלפיים שנה ותפקידנו בעולם להקים שכינתא מעפרא. את זה עושים על ידי יידישקייט אמיתי. כאשר נעשה זאת ישיב שופטינו כבראשונה ונפדה ונשוב על ידי מעשה הצדקה שלום.
מקדש ברנע. הוא מדבר פארן וכשנסעו מחורב בשנה שניה בעשרים בחדש
כמו שכתוב בפ' בהעלתך ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. ולמעלה כתוב בתחלת הפרשה ויהי בשנה
השנית וכתיב בתריה ויסעו בנ"י למסעיהם ע"פ ה' ממדבר סיני וישכון הענן במדבר
פארן ואח"כ הולך ומספר היאך באו למדבר פארן שבתוך כך ויהי העם כמתאוננים והתאוו
תאוה שעל כך נקרא שם המקום קברות התאוה ומשם באו לחצרות ושם נצטרעה מרים ונשתהו שם
שבעת ימים ואחר נסעו העם מחצרות עד שבאו ויחנו במדבר פארן וזהו וישכן הענן במדבר פארן
שאומר למעלה וזהו אחד עשר יום מחורב שהיו הולכין דרך הר שעיר שלשה ימים כמו שכתוב ויסעו
מהר ה' דרך שלשת ימים ובשבעה ימים שלא נסעו עד האסף מרים הרי עשרה וביום אחד עשר נסעו
מחצרות ויחנו במדבר פארן הוא קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים כמו שכתוב וילכו ויבאו אל
משה ואל אהרן אל מדבר פארן קדשה וגו' וגרם העון ונגזר גזירה להשלמת עכבתם מ' שנה כמו
שכתוב לפנינו והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה
עד תום כל הדור וגו' ומ"ש ונסב את הר שעיר ימים רבים זה היה לאחר שנסעו מקדש עד
שבאו להר ההר על גבול ארץ אדום בשנת הארבעים כל זה פירשתי אני הצעיר מפירוש כתב ידו
של רבינו. כי רבי אלעזר מבליינצי העמידני על האמת. ועתה אשוב לפירוש רבינו שמואל זצ"ל
וכן הורה לי הרב מי חכם ויבן את זאת כי פסוק זה לא נכתב אלא לפי שכתוב לפנינו ונסע
מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא דרך הר האמורי ונבא עד קדש ברנע סמוך לארץ ישראל
שמקדש ברנע שלחו מרגלים ונשתהו שם ארבעים שנה לכך הוא כן כשנסעו מחורב ללכת דרך הר
שעיר דרך ישרה היו יכולים ליכנס לארץ ישראל באחד עשר יום עד קדש ברנע אבל לפי שחטאו
ונסב את הר שעיר ימים רבים עד ארבעים שנה וגו' וזהו שאמר לפנינו ונסע מחורב ונבא עד
קדש ברנע בימים מועטים שאין בהם כי אם מהלך אחד עשר יום אבל מקדש ברנע שלחתם מרגלים
ונשתהיתם ארבעים שנה בחטאתיכם: הנה דברי הרשב"ם אשר ידוע כמקצר, מאריך להסביר
בטוב טעם ודעת המכוון של משה רבינו לפני מותו. שיש לערוך חשבון נפש מקיף על מה
שעשו במדבר. איך הכל התחיל. כמה קשה לעזוב מקום תורה. במקום תורה ידוע שניתן לחיות
בהסתפקות. חיי צער תחי'ה. ברגע שנסעו החלו התלונות של כאבי רגליים של המתאוננים עד
שנפלו לפח של המרגלים. זה גרם למשפט ארבעים שנה וכו' ואומר עם תועי לבב הם והם לא
ידעו דרכי. אלו שיכלו לדעת יותר מכולם, אלו שראו יותר מכולם, דווקא אלו אכזבו יותר
מכולם, כמו שמשה רבינו מסכם, ממרים הייתם מיום דעתי אתכם. זה המסר של משה רבינו
לכל הדורות. ללמוד לקח לפני שהקב"ה צריך ללמדינו. לפני אם לא בחימה שפוכה
אמלוך עליכם. זה דרך האמת. לשוב בתשובה ולחיות בחשבון. להודות על כל נשימה, לעבדו
על כל יום שנותן לנו לראות עולם מופלא. אזי יראה שאכן בניו רוצים להקים שכינתא
מעפרא, יחזיק בידינו ויוליכינו קוממיות לארצינו.
וריבכם, בעניני הדין ותביעת ממון, וזה ספר להזכירם את פשעם שאע"פ
שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם
ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות
שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב: דברי
הספורנו מדהימים. ממש מתאימים לימים אלו. הנה עדיין אנחנו מתפלשים בסוגיית אקמצא
ובר קמצא, על שנאת חינם. החכם מכל אדם למדונו בקהלת מה שהי'ה הוא מה שיהי'ה. ברגע
שלא ניקח את עצמינו לידיים לחשוב מנין כל כך הרבה רוע, חוסר פרגון. בתי הדין מלאים
דיני תורה על שכנים שללא סיבה מונעים לאלו הנמצאים במצוקה לבנות עוד חדר. מנין זה
נובע הצרות עין. משה רבינו שבע מהמריבות הללו. עד כדי כך שלכל עשרה יהודים היו
צריכים למנות דיין. אולי בלשון זמנינו לבנות שטיבל של הפלג הזה או האחר של
ישיבה/חסידות פלונית. העצה היעוצה היא הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, כעניין עשה לך
רב. שיש לו בינה מבין דבר מתוך דבר להסיר רוע הלב ולקרב הלבבות. לכן גם נאמר עשה
לך רב ולא קנה לך רב. כדי שהעשי'ה תהי'ה מקובלת ומתקבלת.
ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה
יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי. ואני תמה, אם כן מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו
לעשרה יותר מן השנים. אולי טען עליהם, כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי
השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין, כי האחרים מפני מורך לב אמרו
מה שאמרו: והנכון מה שפירשתי שם, שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו באנו אל
הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל
בחוזק העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה,
באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה,
וזהו ותרגנו באהליכם. וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן
בתחלה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו למשה אנה אנחנו עולים אחינו המסו
את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו. ועל כן יאמר להם משה עתה, אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא
גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה. וזה טעם ובדבר הזה אינכם
מאמינים בה' אלהיכם, שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה. הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה: הרמב"ן
משמיענו מה הי'ה הפשע המחריד של המרגלים והבוכים. לית מאן דפליג שכולם הודו שטובה
הארץ מאד מאד. ממילא החטא חמור בכפליים. החטא הוא מרידה ישירה בהקב"ה, חוסר
אמונה מוחלט. מכאן מובן מאד שמשה רבינו אומר לעם ממרים הייתם. אין לך מרד גדול
מחוסר האמונה שהקב"ה יכול להנחיל להם את הארץ לאחר שראו במו עיניהם מה
שהקב"ה עשה למצרים. זה אומר עד כמה יש לדקדק בכל תלונה על מה היא נאמרת ועוד
יותר נגד מי. אילו היו טיפה יותר זהירים היו מונעים מאיתנו הבכי'ה לדורות.
כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר
בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו מצד רשעם למנוע מהן דרכי
התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש"י ומורדים בו, הקב"ה מחזק את לבם שאפילו
ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב פרעה אלא עד שהזכיר
ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה. וכענין זה מצינו באליהו
שאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית: רבינו בחיי מלמדינו את דרכי הנהגת השי"ת. כי
לא יחפוץ במות המת כי אם ישוב מדרכו וחי'ה. ראה מה שהקב"ה עשה עם ננוה. בעת
שהאדם יש בו שבריר של תקוה לשוב הרי הקב"ה ימתין לו. אבל, כאן בסיחון ועוג
אשר נכנסו למלחמה לא להם, הראו שאינם שונים מפרעה שאיבד את האפשרות לחזור בו מפני
כובד לבו. משה רבינו בעצם מלמדינו להתבונן, לא להכנס למצב של עקשנות, עקשות
ודווקאיות. מצבים אלו הרסו את עירינו והחריבו את מקדשינו. אם היו שומעים בקול
ירמי'הו הנביא לא לרדת מצרימה לאחר רצח גדלי'ה בן אחיקם היו יהודים אלו נשארים
בחיים. הדווקאיות המיטה עליהם אסון. אם בר קמצא הי'ה קם והולך מפני שאינו רצוי, לא
הי'ה נחרב בית המקדש. גם אם בעל הבית הי'ה קצת יותר סלחן היינו עדיין מקריבים זבחי
רצון. אבל, היות שהיו להם מידות מושחתות, הקב"ה סייע בידם להחריב ביתו ולשרוף
היכלו. מכאן נלמד, להעביר על מידותינו, לסלוח ולעבור הלאה לסדר יומינו כדי שנוכל
לעבור לסדר היום לו אנו מצפים. כהן עומד ומקריב תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן.
יום שלישי, 13 ביולי 2021
יום שני, 12 ביולי 2021
יום ראשון, 11 ביולי 2021
יום חמישי, 8 ביולי 2021
יום שלישי, 6 ביולי 2021
מחודדין בפיך פרשת מטות מסעי
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר'
שאול ע"ה
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי
ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל
בן להבחל"ח
ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה
זצ"ל רוטנברג
משנכנס אב. בשבת קודש הבא עלינו לטובה הקב"ה נכנס לדור בינינו קרוב. הרי נאמר כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. כמו כן נאמר, עמו אנכי בצרה. שהקב"ה נמצא איתנו ברגעים הקשים מנשוא. אנחנו יודעים ומכריזים כל שבת, נאמן אתה הוא ה' אלוקינו ונאמנים דבריך. בפרשה נאמר איש כי ידור נדר, ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה. היות שכן, הרי בוודאי לא יחל דברו וככל היוצא מפיו יעשה. אנחנו גם לא איכזבנו את דברי הנביא. וילכו אחרי ההבל ויהבלו. עשינו את זה למהדרין מן המהדרין. זכורני כילד כאשר התחילו "לסחור" בתמונות של גדולים, כמה ביקורת היה על זה. מורי אבי זצ"ל צילם פעם בחתונה ירושלמית בערב שבת קודש, סב הכלה היה מיקירי קרתא, הוא התחנן, בבקשה, זה צלם בהיכל. לא תעשה לך כל תמונה. היינו עולים טריים, לא קלטנו את הקדושה הנשגבה של האיש. מה שקרה שם מעולם לא קרה לאבי. כל הפילם (כך היו מצלמים פעם) נשרף. שום תמונה לא נשארה מהחתונה. יהודי שלא הלך אחר ההבל. ראינו יהודים של חיבוב מצווה בלי שיש צלם מלווה. תלכו לישיבת מיר. תראו כמה מלמידי חכמים מופלגים בני ארבעים ומעלה יש. הם יכלו לפאר כותל המזרח של המון ישיבות. בכמויות התורה שיש להם על קשרי אצבעותיהם הם יכלו להיות לאות ולמופת. אבל, אז הם היו נכנסים לעולם של התחרות, המולידה תאוות הכבוד ואחריתה מי ישורינה. כהרחק מן הכיעור הם ספונים באהלה של תורה ונהנים מזיו אורה. ביום כתיבת הדברים יצא לי לשוחח עם אחד מעמודי התווך של תומכי מוסדות התורה. הוא תלמיד של הגאון רבי שמואל ברנבוים זצוק"ל, ראש ישיבת מיר של ארה"ב. כאשר הגאון היה בא לנוח אצלו כשבוע לפני פסח (לא בדיוק נח, אבל לא למד אז את סדרי הישיבה) הוא ביקש מהנדיב הנ"ל להצטרף אליו לגאון אחר שסגרו לו את ישיבתו בזמנו בגלל איזו מחלוקת. (כן בתשכ"ה, היו כבר דברים כאלו) הגאון הנ"ל שהיה בימי הזקנה עבר לגור בסוג של דיור מוגן לזקנים והיה מוסר שיעורים מאחרי שחרית בשבע בבוקר ועד לאחר המניין האחרון של מעריב. ראש הישיבה גרר את הנדבן לשבת שם יום שלם. ואז הוא אמר, תראה מה המחלוקת גרמה. יהודי שהוא מלא וגדוש תורה, פיו מפיק מרגליות ושופע כמעיין, יושב עם עמי הארץ ומנסה ללמדם דעת. אז, ישתבח שמו של בורא העולם, שראינו את גודל הכיעור שח מי שעשה דבריו חולין, עבר על נדריו וחתימת ידו וכעת שותף לאנשים משחיתים הרוצים להרים יד בתורת משה רבינו. יש סיכוי שסוף סוף כאשר כל יהדות החרדית באותה ספינה, תחת אותם איומים, נלמד להתאחד נגד עוקרי הדת. גם "שבט הלוי" הלא השתתפו במלחמת מדין שהיא היתה המלחמה נגד מחטיאי ישראל. אם נזכה לאחדות הזאת אזי שאר מילי דאפטרתא יתגשמו. עם ישראל ישוב להשי"ת, ונעשה צדקה ומשפט לשם שמיים, אזי יקויים בנו גם הנבואה של הפטרת שבת ראש חודש, והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו, והלוואי כבר משבת קודש זה, יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'. אנחנו ממתינים לזה מידי הרבה זמן. זה הזמן לפעול ולא לשבת יותר בחיבוק ידיים. קדימה לעבודה לפעול את כל הישועות.
איש כי ידור נדר. האומר הרי עלי קונם
שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו (נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא
מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש"י:
ולשון ספרי אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים
ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר
ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים: ולפי דעתי שלא נזהר,
שהרי אמר בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר
עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים
שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר, שאין הנדר
על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. ואע"פ שמצינו
בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט.
או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש,
ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו. אבל בנדרי בטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ
כלל לא בתחלה ולא בסוף: הרמב"ן בא לברר וללבן סוגיית מוצא הפה. דבר זה נאה
ויאה למי שכתב באגרתו וחשוב הדבור קודם שתוציאנה מפיך. ממילא, ודאי שיש לקיים את
הנאמר, אבל מתי יחול על זה דין נדר שיהי'ה לו מצוות ככל היוצא מפיו יעשה וגם לאו
של לא יחל דברו, זה שייך רק באיסור החפץ. נדר חייב להיות בדבר קיים. שמא תאמרו
כאשר נדר שלא ידבר, הרי האדם קיים. אמת, אבל הדיבור לא קיים עד שידבר ממילא אינו
יכול לאסור זאת בלשון נדר. וכן "לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי
שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור
ואע"פ שעובר על מצות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אע"פ שמבטל
מצות לא תעשה. וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו יש
נדר בתוך נדר וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור
לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה: מצד שני מסביר
הרמב"ן, יש חומר בנדרים שיוכל לנדור שלא לקיים מצוות עשה, בתנאי שאוסר את
החפץ, ונדרו קיים. גם ההיפך יכול לנדור לזרז עצמו לקיום המצוות. ממילא זה מלמדינו
עד כמה יש להזהר במה שמוציא מפיו. בתוספת זהירות, שלא יאסור על עצמו קיום המצוות,
חלילה. אבל השבועות אינן
כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו,
ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו
נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי
ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא
נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם: כי שבועה חל על הגברא ולא
על החפצא. אבל מאחר שהשבועה היא בשם השי"ת יש להזהר טפי לפני שמוציא מפיו.
ודאי שיש לאדם לקבל על עצמו בלי נדר ובלי שבועה. אך זה, שיודע היכן שנמצא וזקוק
לזירוז וניסה את כל שאר אפשרויות של זירוז, יש לומר שיזרז עצמו ע"י שבועה. וטעם ידור נדר לה'. איננו כמו אשר נשבע
לה', כי הוא כמו וישבע לו, שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע, ואשביעך
בה', כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי, השבעה לי באלהים
הנה, אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים
טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך היינו שמראה דביקותו
במלך. שקשור בחי החיים. שרוצה להשיג ולמשוך קדושה בכל חפציו הגשמיים. בשבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ
שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי
בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, מבואר מכאן מעלת השבועה מצד אחד שהנה הנשבע מחובר
להשי"ת בכל נימי נפשו, מכאן גם החשש לשבועת שוא. והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו
מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל
נדר לה' וכל הנשבע בו: היוצא מדברי הרמב"ן
שיש לנהוג בזהירות יתירה בנדרים כמי שמשתמש בתגא דמלכא.
ויבואו בני גד. הם היו בעלי העצה
תחלה לכך קדמם הכתוב. ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן כענין שכתוב וטרף זרוע וגו', ולא היו מתפחדים מאנשי הארץ לשבת
במקומות אלו אע"פ שהיו רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה: ובמדרש ומקנה רב העושר כשבא מן השמים הוא מתקיים
וכשאינו בא מן השמים אינו מתקיים, שני עשירים עמדו בעולם קרח מישראל והמן מאומות העולם
ושניהם אבדו מן העולם, שלא היתה מתנתם מן השמים שהיו חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא
בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה
לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר ויגלם לראובני
ולגדי ולחצי שבט המנשי. זה שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם
יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב עושה עושר, ולא ממה שהוא מחזר על המדברות הוא מתרומם,
זהו ולא ממדבר הרים, וכל הרים טוריא חוץ מזה שהוא לשון רוממות, אלא מה הקב"ה עושה
נוטל ממונו של זה ונותן לזה, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, ולמה נקרא שמם
נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, וכן אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, באף שהוא
מביא לזה מרומם את זה, לכך נאמר ומקנה רב. זה שאמר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו,
אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העקר טפל והטפל עקר, למה שחבבו את נכסיהם יותר מן הנפשות,
חייכם אין בו ברכה, שנאמר נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, לכך נאמר אל תיגע להעשר
מבינתך חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן: הנה דברי האור החיים הקדוש מבהילים. ראשית לכל המסקנא
המיידית שהברכה לא היתה מן השמים. מנין זאת. פשוט הוא, מי שמוכן לוותר על קדושת
ארץ ישראל עבור ממונו וקניינו, זה בגדר יש עושר השמור לבעליו לרע. היתכן, שבטי י-ה
שזה אתה העידו עליהם, יבואו לכך, מפני שראו קצת דשא. לא פלא שמשה רבינו משתמש
בלשון כל כך קשה של תרבות אנשים חטאים. בכלל תמוה מאד הגישה של משה רבינו, מיד
לחשוד בהם שלא יבואו לעזור לאחיהם. אלא, משה רבינו ראה כאן את החורבן. הוא ראה את
הרצון לחיות במצרי הממון. לכפר על מעשיהם בצדקה. אבל בפועל, להיות מרוחקים ממרכז
השכנת השכינה. רחוק מן העין עד שהוא רחוק גם מן הלב, רחמנא ליצלן. לוקחים את יקרה
מפז ומפנינים ומניחים אותו בצד. כל המצוות התלויות בארץ, כאילו אינם. מה חשוב,
מרעה לצאן ולבקר. מה חשוב בחיים העובר ושב ולא הנצח. בגלל זה פרשו מציבור אחיהם
לגור בריחוק. לא שמו לב לדאגה שמכניסים את עצמם, הדאגה של מרבה נכסים, ממילא ירבה
עבדים ושפחות, מה נאמר על כך במשנה באבותת איך ייראו ויתנהלו בתים אלו. ע"י
שפחה כנענית, שתטפטף ארס נכריותה עד שהבית נהפך לבתי עבודה זרה וניאוף. כאשר אכן
הי'ה לפני גלותם הסופי. חיים אלו אינם חיים כי אם מות. הרי יש לו מנה רוצה מאתיים,
כל חייו הם כליון עיניים. זה ממש מקשר סופה של פרשה לראשיתה. על ראשי המטות לדעת
להנהיג את העם שלא יהיו רודפי בצע. שחיי תורה ונצח הם הם העיקריים. כסף, היום כאן
מחר שם. ממילא, חייבים לברוח מ"המקנה רב", החונף לעשירים. להתקרב למשה
רבינו של הדור העניו מכל אדם, הבז לגשמי, מקדש את הרוחני. ומרבה חיילים
להשי"ת ותורתו.
אלה מסעי. אחרי נקמת מדין שאמר לו
הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן
דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם, שאע"פ שגזר
עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה
להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות, כמו שכתב הרב רש"י
מדברי רבי משה הדרשן: והוסיף הרב במורה הנבוכים תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים
גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה
ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת
המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה
וגפן ורמון, ואמרה התורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם במעשה
נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים,
לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני
אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר,
או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים. על כן הרחיק מלבות
בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות
הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו:
והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו,
כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי ר"א שאמר שהוא
דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: הנה הרמב"ן בא ללמדינו אורחות חיים. סיבת כתיבת
המסעות, כאשר ידוע שאין אות אחת מיותרת בתורה, לדעת חסדי המקום. להתבונן ולרדת
לעומק החסד. ודברת ב"ם – במ"ב המסעות אשר הקב"ה לקח אותנו, לדעת
דרכיו. בחיי היום יום יותר מפעם משתבש לנו סדר היום בגלל אריכות הדרך. מי בפקק
תנועה, מי שעלה על קו אוטובוס לא נכון או שכח לרדת בתחנה. מי שטיסתו ברחה, התעכבה
או בוטלה. שמא תאמרו מקרה. לא ולא. אין כל מקרה בעולם. לא תמיד נבין מה הקב"ה
רוצה בדיוק ברגע זה. לפעמים להרגילנו במידת הסבלנות. לפעמים ללמדינו שסוף מעשה
במחשבה תחילה. לפעמים הוא נותן לנו סימן במקום, פוגשים ידיד שכוח, עוזרים לעני
וכדומה. לפעמים אלו דמעות או תפילה רצינית שהקב"ה כה חפץ לשמוע והיא לא עלתה
על דל שפתינו מאז הימים הנוראים. אבל, זה אומר שיש לנו לעצור מידי פעם את מירוץ
החיים, כדי לעשות את חשבון נפשינו אנו. מה הקב"ה רצה ממני, האם מלאתי את
הציפיות. האם אני יכול לעשות יותר. האם הגשמתי את המשאבים שידוע שיש לי. את זה גם
יש להנחיל לדורות הבאים. אין מקום וזמן מתאים יותר משולחן השבת. כאשר כל המשפחה
מסיבה יחד לעבור על מה הקב"ה מצפה מאיתנו בזמן ובמקום הזה. אין ספק, כאשר
מרגילים את בני הבית שאין פסיעה מקרית, בודאי בפיקוח עיניהם יראו חסדי ונפלאות
השי"ת.
למטה יהודה וגו', צריך לדעת למה נשתנו מטה יהודה ומטה שמעון ומטה בנימין שלא הזכיר נשיא בהם, ואולי
כי להיותם סמוכים לזכרון נשיא אחד נשיא אחד, מובן כי הם נשיאים, ומשלשה ואילך הופלג
זכרון הנשיאות, והוצרך הכתוב לזוכרו בכל אחד:
וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך, כי ידוע כלב לנשיא, שמעון
לא היה ראוי לנשיא, משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד, וכבר זכה לנבואה, והורדה
היא לו לקרות נשיא, עד כאן: ואפשר עוד לומר,
כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום
שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון, כדברי גאון: האור החיים הקדוש בא ללמדינו גם ממילים חסרות שעל פי
ההגיון היו צריכים להאמר, אם המילה חסירה יש מה לדרוש. הוי אומר כאשר לא נאמר במאן
דהו נשיא יש מקום לדון האם הוא במדריגה נעלה יותר או חסר מן המעלה. המעניין הוא,
שנשיא שבט אפרים קמואל בן שיפטן, הלא הוא מידד כמבואר במדרש רבה. עליו נאמר שהוא
נשיא, וקשה שהרי חל עליו נבואה. ונלע"ד שכאן ניתן לפרש כשני פירושי רש"י
ולא יספו (במדבר י"א כ"ה) שהתנבאו אותה הפעם ותו לא, נאמר כלפי מידד
שנרשם לשמו נשיא. לפי הפירוש שלא פסקו מלהתנבאות ילך על אלידד בן כסלון. שמלמדינו
עד כמה אלו ואלו דברי א-להים חיים.
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב עקר האדם ועקר כל
המצות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה,
ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה, הגוף בתנועתו והלב
בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצות הכל תלוי בלב,
שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם שיתכוין
במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ונשיאות
כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב נשא לבבנו אל כפים:
ואמרו במדרש מכה נפש בשגגה, דוקא בשגגה ולא בזדון, שאם הרג בזדון ואמר בשגגה
הרגתי אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם והורגין אותו, שנאמר וכי
יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שכן מצינו ביואב שנאמר בו ויחזק
בקרנות המזבח, ומשם לקחוהו והרגו בניהו. ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו
באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד, רבש"ע
רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם כיון שלא הרג במזיד ואינו
ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת
עליו להיותו גולה, שנאמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן, וכתיב ויגרש את האדם, לכך נאמר
זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה: דברי רבינו בחיי
(מחבר ספר חובת הלבבות) פותחים פתח רחב להבין מהו חובת האדם בעולמו. וממש לא פלא
שיסוד של החובות שיהי'ה לאדם, לב טהור. מתוך דבריו, מובן מאד הקשר של הרוצח בשגגה
למות הכהן הגדול. כהן הגדול מסמל עבודה שבלב זו תפילה. הרוצח אשר מעשיו ריחקוהו,
עדיין קשור בלב העבודה, היות שמוכח שבלבו לא הי'ה עליו שום שנאה. שהרי שונא אינו
גולה אפילו אם המעשה הי'ה בשוגג. כי לבו רע. אבל זה שלב טוב לו, לבו של מרכז עבודת
הלב קשורה בלבו. אבל, גולה שלבא לפומי'ה לא גליא. אין להסתפק בלב טוב בלבד, צריכים
גם מעשים טובים. לא כאמרה, העיקר הלב. נכון, רחמנא ליבא בעי, אבל לא רק לב. צריכים
גם מצוות מעשיות. קום עשה. כעת, אנחנו קרוב לאלפיים שנה מרוחקים אנו בגלות, כאשר
אין כהן משרת שיחזירנו מערי מקלטינו אל משפחתינו ואחוזתינו. אין לומר נואש. העבודה
שבלב יוכל להוציאינו מבור גלותינו. לחזק את העבודה שבלב. לא להתעסק בזמני תפילה
וברכות בדבר זולת הנאמר בפה. לחשוב היטיב מה שאנחנו מוציאים מהפה. להוציא מהפה
כמונה מעות. להכניס את כל עצמותינו לתוך תפילתינו. ממילא, השי"ת יזכרנו לטובה
ברוב רחמיו וחסדיו וימהר ויחוש לגאלינו.
יום שני, 5 ביולי 2021
יום ראשון, 4 ביולי 2021
יום חמישי, 1 ביולי 2021
הירשם ל-
רשומות (Atom)