יום שני, 31 במאי 2021
יום ראשון, 30 במאי 2021
יום חמישי, 27 במאי 2021
יום רביעי, 26 במאי 2021
מחודדין בפיך פרשת בהעלותך!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר'
שאול ע"ה
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי
ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל
בן להבחל"ח
ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה
זצ"ל רוטנברג
להדליק את כולם!!! הפרשה מלמדת אותנו המון מסרים חשובים ביותר בפרט לאחר מתן תורה. ראשית לכל, כל מי שמלמד תורה או עוסק בקירוב אינו יכול לפטור את עצמו בזה שהוא נותן סוג של אוסף כללים. נאמר לאהרן בהעלותך ולא בהדליקך. זה לא מספיק להדליק אש קטנה. חייבים להמתין עד שיש שלהבת שעולה. חייבים ללוות את הלומד והמתקרב עד שהעניין יהיה בהיר לגמרי. ועוד ויעש כן אהרן מלמד שלא שינה מלמד אותנו עוד שלושה נקודות חשובים. ראשית לכל אהרון הכהן בחיים לא עשה שום מצווה כמצוות אנשים מלומדה. הפעם הראשונה והאחרונה לא היו שונים. כמו כן, אהרן לא חסר התלהבות בקיום המצווה. אהרן היה לו את כל ההתלהבות שהיה לרבי עקיבא שהיו מניחים אותו בפינה אחת כאשר הוא מתפלל ומוצאים אותו בפינה שניה. אבל אהרון שם את כל ההתלהבות בלב ובמוח. שום סממן חיצוני. אמנם, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אלו ואלו דרכים בעבודת השי"ת. ועוד מקשה תעשה המנורה. המנורה מסמלת את התורה ולומדיה. לא תמיד קל ללמוד ועוד יותר קשה להבין. אבל, חז"ל כבר למדונו שלא אתה בן חורין להבטל ממנה. זאת אומרת, חובה עלינו להשקיע את כל הכוחות שיש לנו כדי להבין את הנלמד, ממש כמו שמשה רבינו השקיע בעשיית המנורה למרות כל הקושי שבדבר. לבסוף זה יהיה תלוי באיכות של ברכת התורה ואהבה רבה . אהבת עולם. כאשר נכוון בברכות אלו כדבעי נצליח ללמוד כדבעי. נצליח להבין כדבעי. אם חלילה לא נשקיע בברכת התורה יחסר לנו הסייעתא דשמיא הנצרכת להבנת עומק התורה. הקב"ה ציווה לקדש את הלויים. אנחנו יודעים שהיו כאלו שהסתכלו על התהליך כאיזה סוג של בזיון. לא כל אדם מוכן לעבור תגלחת כזו, שיסמכו את הידיים על ראשו ויניפוהו. אבל, בשעת מעשה שום לוי לא התנגד. כדי לקבל קדושה צריכים לרוקן את כל מחסני הטומאה. מי שלא מוכן להשפיל את עצמו בחיים הוא לא ייטהר. טהרה וענווה הולכים ביחד. רק לאחר התהליך היסודי, רק אז היו הלויים מוכשרים לכל עבודתם במשכן ולעתיד בבית המקדש. רק ככה הוכשרו להיות ה"יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". משה רבינו נצטווה לעשות חצוצרות כסף. לקריאת הנשיאים כדי לדון היו תוקעים תקיעה אחת בחצוצרה אחת. זה בא ללמד שרק כאשר יש אחדות, קול אחד ניתן להנהיג את כלל ישראל. תרי קלי לא משתמעי. גם מובא התשוקה הגדולה של מישאל ואליצפן שהיו טנאים מהטיפול בנדב ואביהוא להקריב קרבן פסח. הם נזעקו למה ניגרע, למה שנהיה שונים משאר כלל ישראל. רש"י מציין שלכאורה הפרשה הזאת היתה אמורה להיות תחילת ספר במדבר אבל היות שמדובר בגנותם של ישראל כי במשך שאר שלושים ושמונה שנה שהיו במדבר אף אחד לא בא בראש חודש ניסן לשאול למה ניגרע, למה שלא נקריב קרבן פסח. ואכן, משם הכל בפרשה הולך ומתדרדר. חז"ל מציינים את שמחת "הבריחה" מהר סיני, כתינוק הבורח מבית הספר. חששו שמא יהיו עוד מצוות. משם המתאוננים על "כאבים" מהדרך הארוכה. משם למתאווים. משם לדיבה של מרים על משה רבינו. עלינו להסיק מסקנות שכל התאוות שלנו חייבים להיות כמו של אהרן. כמו של מישאל ואליצפן. תאווה רוחנית להתקרב להשי"ת. למה ניגרע. הנה הנביא זכרי'ה כבר אמר שעלינו לשמוח כי אוטוטו הקב"ה בא לשכון בתוכינו. אמנם עדיין לא זכינו. אבל אם כל רצונינו זה יהי'ה לראות את מלכינו ונשקיע בעבודת השי"ת הקב"ה יגער בשטן ונזכה לתשות החן, במהרה בימינו.
יאירו שבעת הנרות, כל השבעה יאירו וישפיעו
אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי
שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי
שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא תהיה להפיק רצון האל יתברך
באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו
ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו: וזה מעשה המנורה מקשה, וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות
אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון
לתכלית אחד בעצמו. הנה הספורנו בא להבהיר את
ייחודו של המנורה. ידוע לנו שבמנורה יש נר מערבי שהיא עדות ששכינה שורה בישראל.
ידוע לנו גם שהרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום. כמו כן ידוע לנו שנר המערבי
דלק לעולם סימן להשראת השכינה. כמו כן, ידוע לנו גם מרש"י שכאשר נאמר שבעת,
הם רצף של עניין אחד. כאן בא הספורנו להוסיף מעבר לזה. כל עניין המנורה באה
ללמדינו על הצירוף של עם ישראל, כולו רצוף אהבה. מירכה עד פרחה, כולה אחד.
המיימינים בה שממיתים עצמם באהלה של תורה, הנר תמיד שאינה כבה לעולם. המשמאילים
בה, אשר מאד קשה להם להפרד ממה שנראה להם כוחם ועוצם ידם אשר עשה להם את החיל הזה,
גם הם, מחזיקי התורה מפיקים רצונו. ידיעה זו יש להפנים. כדי שאכן האחדות הרצוי'ה
תתקיים, על המיימינים והמשמאילים להכיר במעלות של זולתו, אזי יש מקשא זהב. תכלית
מעשה המנורה והדלקתה להביא את האחדות של אור התורה בכל המבואות של כל עדת בני
ישראל באשר הם שם. כאשר משיגים אחדות זו, אור יהל בכל עם ישראל, משם לא בורחים מהר
סיני, להשרף אי שם במדבר ולהקבר בקברות התאוה. משם עולים במעלה כדי לקיים את
המצוות התלויות בארץ שהם המאחד בארץ כמו המנורה במשכן.
ויעש כן אהרן. לומר שהוא היה המדליק אותן
כל ימיו. ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא
מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב: ואולי נרמז לו זה מפסוק מחוץ
לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה
"דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם": הרמב"ן מבאר לנו
יקרת האור. כתית למאור, זה השמן. כתות, הוא לב שבור, לב נשבר ונדכה, הקב"ה
מקבל. זה לבו של אהרן. זה הלב שיעלה את הנר. שישרה השכינה בישראל כי משכין שלום
בישראל. לכן, דווקא אהרן הכהן אשר נתקדש במעלה זו הקפיד כל ימיו לקיים מצווה זו
בחביבות.
ויאמר משה וגו' הצאן ובקר וגו', נפלאו ממני הדברים ממי שאמרם שאין נכון ליאמר כזה אפילו מאדם שלא הכיר גדולת אלהי
ישראל ומכל שכן לאיש האלהים, ורבותינו ז"ל מהם חשבו לו לחטא, ומהם אמרו כי על
מפלתן של ישראל יתפלא למה יומתו שש מאות אלף וגו' בשביל הבשר, והדרשה תדרש, אבל על
כל פנים צריך ליישב פשטן של דברים, עוד צריך לדעת למה חזר לומר הדברים הנאמרים ואתה
אמרת בשר אתן: עוד צריך לדעת מה תמיהא היא
זאת הצאן ובקר וגו', גם בלא נס יש להם מקנה ליזון ממנו חודש ימים, ומקרא מלא דיבר הכתוב
וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר וגו': עוד צריך
לדעת למה הגזים כל כך בכל דגי הים, שצריך כל דגי הים להסתפק מהם חודש ימים, והלא כל
העולם אוכלים דגים שהם כפלים כל כך פעמים על שש מאות אלף שהיו ישראל: כדרכו בקודש האור החיים
הקדוש רוצה להסיר הלוט מעל סוגיא מוקשה זו. פלאי פלאות המחלוקת בהבנת כל משא ומתן
בין הקב"ה למשה רעיא מהימנא אשר תיכף ומיד בסיום פרשה זו התורה מעידה, בכל
ביתי נאמן הוא. מכאן לקושי הגדול בהבנת דברי רבי עקיבא שדברים ככתבם. האור החיים
מעמיק ומסביר את התמיהות כדי ליישר אורח. אכן יתיישבו הכתובים בב' דרכים, האחד כשאמר ה' אליו שיתן להם בשר סתם, הבין משה
משמעות הדברים כי מין אחד של בשר יתן להם, לזה אמר לפניו שש מאות אלף וגו', פירוש ומנין
רב כזה ימצא בהם דעות שונות, זה יחפוץ בשר צאן, וזה יחפוץ בקר, וזה איל וצבי, וזה עופות,
וזה דגים, ואתה אמרת בשר אתן להם, משמע מין בשר אחד, מה הוא הבשר שתתן, הצאן ובקר וגו'
ומצא להם, פירוש מבוקשם, אם את כל דגי, פירוש כל מיני דגים וגו' ומצא להם, פירוש מבוקשם,
הלא כשתתן להם בשר צאן ובקר, יאמרו חפצים באיל וצבי, וכשתתן להם איל וצבי יאמרו חפצים
בבשר עופות, וכשתתן להם עופות יאמרו דגים: פשוט
הוא כעת למה בעיני משה רע. חלילה שמשה רבינו הסתפק אם יש אפשרות בידי לספק די
מחסורם. אבל כאן כאשר מבקשים עלילה תאוותית, מה שהקב"ה לא יעשה לא יהי'ה טוב,
כי הם התכוונו בדיוק למשהו שונה. משה רבינו חשש שיאמרו יד ה' תקצר. ורשם ב' קצוות הבשר צאן ובקר, וקצה האחרון
בשר דגים, והדרגות אמצעיים שבין בשר צאן ובקר לבשר דגים מובנים, ואמר כל דגי הים, פירוש
שלא יועיל במינים מהדגים, אלא אם יביא כל מיני דגים שבים, שזולת זה המין החסר יבכו
עליו, ומעתה אין סתימת פיהם זולת כל מיני בשר בהמה וחיה, וכל מיני עופות, וכל מיני
דגים, המספיקים להם חודש ימים: נמצאת אומר
שעיקר הפלאתו היה לצד שהבין מדברי ה', כי מין אחד של בשר, ואין הכי נמי אם היה אומר
שיתן להם כל מינים שבעולם של בשר, לא היה מתמיה, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ודברי משה
חן, ועיקר כוונת משה בזה אולי ימנע מתת הבשר ולא ימותו בני ישראל, כי ה' תלה זה בזה: היינו שהרועה הנאמן האמין
שצאן הקדשים יעדיפו לחיות מעל קבלת תאוותם ולמות. לכן, דבר אל הקב"ה לבלתי
הרוג בעדרו כרם ה' צבא-ות. ודרך ב' על פי דבריהם ז"ל שאמרו אין הקדוש ברוך הוא עושה נס לשקר, ולצד שאמר
ה' אליו שהבשר הוא חרבם כמאמרם ז"ל בפירוש והיה לכם לזרא, שכן קורין וכו' לחרב
זרא אם כן לא על הנס מדבר הכתוב, אלא שיאכלו מבשר הנמצא ועל זה תמה שאין נמצא להם לאכול
שלשים יום: ומאמר בשר אתן להם, שנראה שיתנו
מחדש, פירוש הוא שיתן להם רשות לאוכלו, לצד שעד עתה לא היה להם רשות לאכול ממקניהם,
והיו לעבודת ה', ואמר ה' כי יתן להם רשות לאכול בשר: ומאמר אם את כל דגי הים, פירוש לצד שהיו להם דגים
מהבאר שהיתה הולכת עמהם, אבל לא היה להם הסתפקות אפילו ליום אחד בחודש, כששיער משה
דבר הצריך לששים ריבוא שלשים יום, שיער שכל דגים שיכולין להיות שם בנמצא לא יספיקו: ובדרך נס כבר אמרנו שסבר שלא יעשה ה' נס לתכלית
דבר רע, כמו שכתבתי, ולדרך זה תמיהת משה תמיהא, ואין עליו אשמת דבר, כי אינו עושה חסרון
ביכולת ה' ח"ו: לכן, בא הקב"ה
במאמרו למשה רבינו, ודאי שיש כאן עניין של חילול השי"ת. אבל, עצם זה שיש להם
כבר דבר שיש בו את כל הטעמים וכמו כן יש להם בעצמם צאן ובקר לרוב, הוי אומר שטענתם
בשקר יסודו. לכן, משה רבינו חשב שלשקר לא יעשה הקב"ה נס. על זה השיבו הקב"ה
דווקא אתן להם את מבוקשם, שיכירו וידעו שיד ה' לא תקצר. ויאמינו בה' ובמשה עבדו
הנאמן. אזי יתרחקו מכל התאוות ומכל הכיעור.
יום שלישי, 25 במאי 2021
יום שני, 24 במאי 2021
יום ראשון, 23 במאי 2021
יום שישי, 21 במאי 2021
יום חמישי, 20 במאי 2021
יום ראשון, 16 במאי 2021
יום חמישי, 13 במאי 2021
יום רביעי, 12 במאי 2021
מחודדין בפיך פרשת במדבר
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר'
שאול ע"ה
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א וידידי
ורעי ר' יהודה יוסף הכהן זצ"ל
בן להבחל"ח
ר' אשר אנשיל הכהן שליט"א קראנצער וידידי ורעי ר' אהרן בן הרב יהודה יונה
זצ"ל רוטנברג
בברית יחד. זה הסוד. איך מתאחדים. על ידי שאדם משים עצמו כמדבר. דהיינו בענווה. כל העניין של מתן תורה סובב סביב האחדות. ויחן שם ישראל, כאיש אחד ובלב אחד. איך, כי הם חנו נגד ההר. נגד הגאווה. המדבר זה מקום שכולם דורכים עליו. אין התורה מתקיימת אלא מי שמשים עצמו כמדבר. אדם שמתנתק מהגשמיות. רק באנשים כאלו הקב"ה נותן תורה. מי שמנותק מהעם, מי שמתגאה, מי שלא מסוגל, מי שמתנהג כמו אלימלך שבוגד בעמו ויוצא לחוץ לארץ לברוח מלהיות נושא בעול עם חבירו, הוא זה שמפספס את כל קבלת התורה מתחילה ועד סוף. הוא זה הנרגן שכלה במדבר. לא סתם במדבר נחשב חומש הפקודים. פקדו את עם ישראל מלשון ספירה. פקדו עליהם עוונם. פקדו אותם לטובה שוב לעת הזמן שהבנים נכנסים לארץ. גם במגילת רות השי"ת פקד את עמו לישועה ורחמים עד שמבשרים לנו על לידת דוד מלכא משיחא. אנחנו זקוקים לרחמי שמיים. רמות הגאווה והפירוד החוגגים בתוכינו, קטנות המוחין והקושי לוותר אחד לשני הורס כל חלקה טובה. אבל זה בעיתות שמחה. בעת צרה עם ישראל מתאחדים עושים כמויות של חסד שלא היה ניתן לשער. יש אחדות מדהימה. הקב"ה ממתין לגאלינו קרוב לאלפיים שנה הוא ממתין לראות אותנו מאוחדים בעיתות שמחה. זה הזמן לחזור לחנות נגד ההר ונגד הגאווה כאיש אחד ובלב אחד או אז הקב"ה יחזירנו לאיש אל מחנהו ואיש אל דגלו.
למשפחותם לבית אבותם. במנין הלויים נאמר לבית אבותם למשפחותם. השינוי הוא מחוייב, שהרי הלויים, אי לאו בית אבותם אשר לא כרעו ורקדו לעגל, לא היו שומרי משמרת הקודש. כל עניינם הי'ה על ידי אבותם. לא כן ישראל, העיקר זה עניין המשפחה, כמו שנאמר בפרשת בהר ואיש אל משפחתו תשובו. אך, כדי להקרא משפחה, חייב הוא להמנות על בית האב. דבר זה מיוסד גם ברמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל וז"ל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי אתה, תומיך גורלי" עכ"ל. הוי אומר, ברגע אשר יתדבק יהודי בבית אביו שבשמים ויסלק ממנו חשבונות בני האדם, כאשר בני לוי עשו בחטא העגל, הרי מיד ייחשב כבן לוי לכל דבריו וענייניו.
ואלה תולדת אהרן ומשה, ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו: ביום דבר ה' את משה, נעשו אלו התולדות שלו שלמדן מה שלמד מפי הגבורה. משום מה לא מובא כלל תולדות משה רבינו. בפרקי אבות שנינו, משה
קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. רש"י בא אכן לומר לנו שתולדות אהרן הם בעצם
תולדותיו של משה. אבל, עצם זה שלימד את בני אהרן ואת יהושע ולא את בניו עצמו,
ממילא לא נמשך ההנהגה בבניו. שחז"ל למדונו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.
לא לגרשום ולאליעזר. גם חז"ל כאשר מורים לנו איך משה לימד, נאמר שלאחר שירד
מהר סיני לימד לאהרן ובניו אח"כ לזקנים ורק אח"כ לכל כלל ישראל, כאשר
אין זכרון של משה רבינו מלמד את בניו. ללמדינו, שגם מוסרי התורה חייבים ללמד את
בניהם. האור החיים הקדוש מוסיף סיבה נוספת שהם בני משה "ולא מנה אלא תולדות אהרן, לומר כי בני אהרן יחשבו על משה לצד
שהוא התפלל בעדם וחיו, דכתיב ובאהרן התאנף ה' להשמידו וגו', ואמרו ז"ל שהועילה
תפלתו להציל אלעזר ואיתמר, ואומרו ביום דבר וגו', לומר זמן שהתפלל עליהם, וכלל עוד
בזה סיבת קבלת תפלתו שהוא לצד שדיבר ה' אליו בהר סיני, ונעשה ציר נאמן לה' בקבלת התורה". התפילה היחידה שראינו שמשה רבינו יתפלל על בניו
היתה כאשר אמר יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. מכאן רואים חשיבות
עצומה בברכת התורה בה אנו אומרים ונהי'ה אנחנו וצאצאינו, יחד עם בנינו – תלמידינו,
גם עבור הבנים הפיזיים וגם עבור הבנים - התלמידים. הברכה התקיימה באמת באהרן שזאת
התורה לא משה מפיו, מפי זרעו ומפי זרע זרעו מעתה ועד עולם שהרי פינחס, נתכהן. הוא
הי'ה התלמיד שראה מעשה נזכר בהלכה וקיבל שכרה.
כבד את אביך. הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו, וכבר אמרו שהוקש כבודו לכבוד המקום: וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו. ועל דעת רבותינו ענין הכתוב למען יאריכון ימיך ועל האדמה, יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא השם ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתינו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו, ובמשנה תורה פירש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה, והנה הם שתי הבטחות: הרמב"ן בא ללמדינו דעת את ה'. שחמשת
הדברות הראשונות הם יסוד האדם. מי שרוצה להחשב כתולדת אנוש, יש לו להאמין ולכבד,
לשמור אמונים. לשמור למי שאמר והי'ה העולם ולמי שנפח בתוכו רוח נשמת חיים. בייחוד
הדיבורת, להבין את המיוחלד בהם ולקיימם,זכרון תמידי של עניינים ועשיית הדברים כפי
שמצופה ממי שנמנה על לגיונו של מלך מלכי המלכים. הוי אומר שעיקר תוכן החיים הוא
כבוד השי"ת וכבוד ההורים אשר מחנכים ללימוד התורה הקדושה.
למען יאריכון ימיך, אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא יפול בו רוחב, כאמרם ז"ל לעולם שכלו ארוך, כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו: על האדמה, בשמירתם תזכה לזה שאותו אורך ימים שאמרתי תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה, אמנם החמשה דברות אחרות, והן שלא נזיק לאדם בגופו בכבודו ובממונו, במעשה בדבור ובמחשבה, הן אזהרות שומרות מהעונש בעולם הבא והעולם הזה: דברי
הספורנו מחודשים מאד. אריכות ימים תלוי ראשית לכל, בקבלת עול מלכותו וייחודו. שנית
במה שנמנע מכל עבודה זרה. שלישית שנשמור פינו ולשונינו משבועות, נדרים וכדומה.
הרביעית בשמירת השבת וזכירתו לקדשו. החמישית בכיבוד ההורים, אשר הם שותפים נאמנים
להקב"ה ביצירת הבנים והבנות. ממילא השוה כבודם לכבודו. כל זה נוגע לחיי הנפש.
הדברות שמצד השני של הלוחות, נוגעים במה שנקרא "להיות מענטש", אנושי.
שלא נרצה וק"ו לעשות שום נזק לשום אדם בשום צורה. לא נזק שייגרם ממעשינו, לא
נזר שייגרם מדיבורינו והמדהים, אפילו לא במחשבתינו. אלו ערכים מכובדים ומקודשים.
אלה יסוד היסודות של חיי יהודי. כשם שנכבד ונקדש את הערכים האלו, כך נכובד ונקודש,
בחיינו בעולם הזה ולחיי עולם שכולו טוב וכולו ארוך.
ויהי בימי שפוט השופטים. לפני מלוך מלך שאול שהיו הדורות מתפרנסים על ידי שופטים ובימי אבצן היה שאמרו רבותינו אבצן זה בועז: וילך איש. עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש: בסוף ספר שופטים נאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר
בעיניו יעשה. בפירושים שונים אמרו דור ששפט את שופטיו. שני הפירושים אמת ומורים על
צורת התנהגות שהכל נעשה ע"י דחפים אישיים. אין מנהיג. דבר זה מאד קשה להבין
כאשר השופט הוא מגדולי השופטים ברום המעלות. לכאורה כדי להבין את המהלך יש לעיין
בדברי הגר"א על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים,
רוצה לומר ששפטו אותו היצר הרע והיצר הטוב כו', אז אמר ה', בני הפכפכין אתם, רוצה לומר
כמו ההפכפך שנוטה לצד זה ולצד זה, כמו כן הם פונים לטוב ולרע, כיון שהם בינונים כנ"ל.
ואז אמר ה', לכלותם אי אפשר כיון שהם אינם רשעים גמורים, אלא אביא עליהם יסורין, ועל
ידי זה יפנו אלי ויהיה מדריגתם שלימה ואז אוכל להשפיע עליהם מידת החסד כנ"ל. ולזה
איסרם ביסורים של רעב, כי עיקר מדת החסד הנמשך מאתו יתברך הוא מהחסד שעושה אדם למטה
כנ"ל, והצד הרע [ש] היה להם, הוא מה שלא חמלו על עניים, כי כל מה שנותן ה' לזה
יותר מזה הוא כדי שירחם על חבירו ויהנהו מנכסיו, וכיון שלא עשו זאת גברה בזה עליהם
מדת הדין ולא השפיע גם כן מטובו עליהם, מיד: ויהי רעב בארץ." עד כאן דבריו הקדושים. המובן הוא,
כח היצר כל כך עצום עד שאפילו שהיו בדור עם שופט, מן המעולים והצדיקים בהם, מן
הראוי, לשאול בעצתו. בכל זאת היצר שכנע מי שהוא בעצמו אדם חשוב לערוק. להשאיר את
אחיו במצוקה ולחיות "שלום עלי נפשי". הנה כי כן, קם לו האיש מבית לחם,
איש חשוב, מורם מעם, אך עינו צרה בעניים, ההיפך מברכת כהנים דלעיל, מכאן עד לסופו
המר והנמהר הדרך היתה קצרה ביותר. זה היסוד של קבלת התורה, לדעת לא לעשות דברים
לפני ששאלו וקבלו תשובה. לדעת שהתשובה מחייבת ואי אפשר לא לעשות על פיה. הנה בועז,
גדול הדור, עלה השערה – לסנהדרין ללבן את ההלכה, לדעת האם האיסור של לא יבוא מואבי
כולל מואבי'ה. זה מה שיוצא מדברי הגר"א, כדי לא להיות הפכפך צריך שיהי'ה
מנהיג, שינהיג ע"פ עצת ה' שהיא היא לעולם תעמוד.
הירשם ל-
רשומות (Atom)