יום חמישי, 25 במרץ 2021
מחודדין בפיך פרשת צו שבת הגדול פסח
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, המחותנת מרת איטה ביילה בת ר'
שאול ע"ה
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
אין צו אלא לשון זרוז. ביותר צריכים לזרז במצוות שיש בהם חסרון כיס. מסופר ששנה אחת חיילי צבא הצאר הרוסי חנו סמוך לעיירה יהודית ותושבי העיירה העניים המרודים היו צריכים לספק מזון כשר לפסח לחיילי הצבא. הרב (יש גירסא שזה היה מרן בית הלוי זצוק"ל) אמר שלא תהיה ברירה, מחמת העוני והחסר להתיר חרם הקדמונים על אכילת קטניות. תושבי העיירה נשמו לרווחה. היה להם מספיק קטניות לספק לאנשי הצבא. ואז קם הרב על רגליו ואמר, לחיילים אנחנו נספק מזון כשר למהדרין. לא ייתכן לתת לאנשים אשר נמצאים בסכנה שהשטן יוכל לקטרג עליהם ואפילו במשהו. אנחנו בני העיירה נאכל את הקטניות. פרשת צו שמלמדינו ש"העולה", הגאוותן שבדרך כלל נהיה גם כעסן, סופו על מוקדה, הוא נשרף באש כעסו. כמאמר חז"ל כל הכועס כל מיני גהינום שולטים בו. הנה מגיע חג החירות, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. בלילה הזה נעסוק ונלבן את סיפור יציאת מצריים. איך שהקב"ה יצר את עם ישראל. והוא יצרנו שתהילתו יספרו. וזה כל העניין של פסח, כנגד ארבעה בנים דברה תורה. גם זה שנחשב ל"דשן". אפילו אם חלילה לא ניתן לשמור אותו בתוך המחנה (מכל מיני סיבות וד"ל) בכל זאת גם כאשר לוקחים אותו מחוץ למחנה יש לשים אותו במקום טהור. בהשגחה פרטית סיימנו השבוע את מסכת פסחים בלימוד דף היומי והתחלנו מסכת שקלים. ומיד נתקלים בקשר אמיץ של פרשת צו לחג המצות. הכהנים מסביר רבן יוחנן בן זכאי דרשו את הפסוק של וכל מנחת כהן כליל תקטר לא תאכל. אם כן, איך ייתכן שכהנים יתרמו מחצית השקל, הרי אם הכהנים מתנדבים הרי יש להם חלק במנחת העומר ואיך יאכלו את שיירי מנחת העומר. ללמדינו עד כמה כל לימוד ולימוד מקשר בין הזמנים. הלימוד של ליל שימורים הוא, שההבטחה שהקב"ה הבטיח היא זאת שעמדה לנו ועדיין עומדת לנו. אנחנו רואים במוחש שעדיין ישנם עדרים עדרים של זאבי טרף המוכנים בכל רגע לטרוף את צאן הקדשים של עם ישראל. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. גם אנחנו צריכים להכיר שלא כוחי ועוצם ידי הציל אותנו. ממש לא. הקב"ה מצילנו ויצילנו מידם. אז אין מזרזין אלא למזורזין. זה הזמן להתיישב ולהתכונן לליל הסדר כדבעי. לספר כדבעי ולהודות כדבעי. עם ישראל יכולים להעיד בגאון שהבאנו את המעשר אל בית האוצר. עשרות אלפי יהודים ישבו לשולחן סדר מלא וגדוש כל טוב אשר בא מטוב הלב של נדיבי עמו. הקב"ה אמר שאנחנו יכולים לבחנו בזאת. אז רבונו של עולם מאות רבות של יהודים נתנו מהונם ואונם כדי לשמח ולרנן לבות נשברים. טונות של אוכל, מצה, בשר ודגים, ירקות ופירות, יינות שמנים סוכר וביצים ומה לא. נתנו ממש בהרחבה גדולה. אנא פתח לנו שערי שמיים ושלח לנו את אליהו הנביא שיבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות. הדברים נכתבים בשעה שאנחנו עדיין מלאים אמונה שבשנה הזאת נזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים.
ולבש הכהן מדו בד. היא הכתונת, ומה
תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו. "על בשרו", שלא יהא דבר חוצץ בינתיים. לשון
רש"י: והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם. אבל הזכיר
אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן. לומר שתהא הכתונת כמדתו, והענין לומר שאם היו מסולקין,
קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה. ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים
לבשרו כלום. והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה, כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים
למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול: וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני ובתורת
כהנים מה תלמוד לומר ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט. ואונקלוס תרגם מדו לבושין, ונראה
כי אצלו מדו שם יכלול כל בגדיו, כאלו אמר ולבש הכהן בגדי בד, וכן, מדיו קרועים, שיורד
על פי מדותיו, על פי מלבושיו, חגור מדו לבושו. ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כהן הדיוט
לא זהו אבנטו של כהן גדול. הנה
הרמב"ן מחדש לנו שיש דווקא כאן בתרומת הדשן, שנראה כמצווה כל שהוא, חידוש
נפלא כאשר מדובר במלבושי הכהן. דווקא בעבודה זו, היתה נס תמידי של בליעת הדשן
במקומה. וזה בא להסביר שאין לך עבודה שהיא לא יקרה ואין בה כדי לעשות נחת רוח
לבורא. אך, כדי לעשות את העבודה כראוי יש הכנה רבתי, ראשית ללבוש את מדו בד, היינו
בגדים לפי מדותיו, אחרת ייחשב מחוסר בגדים ועבודתו פסולה. וכן לימד דווקא כאן שלא
יהא דבר חוצץ בין בגדיו לבשרו. ללמדינו שלא יהא דבר מפריד בין הכהן לעבודה. מכאן
יובן כאשר כהן מתבטא על "זנב לטאה" שיש בו מיחוש ומישוש של פסול. לכן
דווקא בתרומת הדשן שנראה כעבודה קלה לימדונו עד כמה שברו חשוב בהיכל המלך, אבל ברו
התואם את תוכו ותוך תוכו. התוכו רצוף אהבה.
והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו כולה
לפני המזבח, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא זכו,
ושחלק מועט מכולה הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ כמו
חלק גבוה, ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון, והזכיר
תורה בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל הקדש פנימה
לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו, ושהאשם, אף על פי שאינו
על חטא מחייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם, ואמר וזאת
תורת זבח השלמים והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם
שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ, כי אמנם סבת הסכנה אשר עליה ההודאה
הוא שאור שבעיסה, מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים,
וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה, אבל כשהם שלמים פשוטים שלא לתודה, זמנן
לשני ימים ולילה אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים ובנאכלים, וחיוב
הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו, שהוא מחלל את הקדש. הספורנו בא ללמדינו שיש סדר בענייני אכילת או אי אכילת
קרבנות. ראשית לכל מה שזוכים משולחן גבוה, אכילתה מכפרת, אכילה המעלה את האדם בעוד
מעלה ממעלות אהבת ויראת שמו יתברך. אכילה שמברכים על תחילתה אשר קדשנו במצוותיו וציונו
על אכילת, אכילה כזאת יש בה שיא של רוחניות. ממילא, יש להתבונן בכל קרבן וקרבן
סיבתה, עניינה והכשרה. מכאן ואילך יכוון הכהן והמקריב להשלים עניינה בכי טוב. הכהן
הדומה למלאך ה' צבא-ות, שאין ביניהם אכילה, מנחתו לגבוה. חטאתו נשרפת. שאר
היהודים, זקוקים למי שהוא במעלת המלאך כדי לתקנם. השלמים, שכל עניינם שלמות, הכרת
הבורא כדי לאכול – אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, הרי הם מרבים שלום בעולם בלימוד
ברכת ה' כמו האשל של אברהם אבינו, לקרוא ע"י הקרבת ואכילת הקרבנות בשם ה' א-ל
עולם.
הא לחמא
עניא. לחם, רומז לתורה (לכו לחמו בלחמי). עני'ה זה הרמת קול (וענית ואמרת).
חז"ל אמרו שכדי לזכור את הנלמד יש ללמוד בהרמת הקול. הרי לחם זה שלמדנו בהרמת
הקול (מזכיר את אמירת פרשת הביכורים אשר מתלבנת בעומק בלילה זה, הנעשה גם בהרמת
קול), היא מסורת בידינו מאבותינו. התורה נלמדת בכל מקום, ראשיתה עוד בארץ מצרים,
מצוות פסח, קדוש החודש ועוד. כל דכפין, בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, אשר דברי
הנביא עמוס מתגשמים, "לא רעב ללחם", לא רעבים ללחם הגשמי, כי ב"ה
יש שפע רב וכל טוב, אבל רעבים ללחמה של תורה. לתורה המחי'ה את נפש האדם. לתורה
הנמסר בשמחה וטוב לבב. כאן יש רעב. ממילא, כל דכפין ייתי ויכול. אם הוא מעצמו עושה
אתערותא דלתתא שבא לשמוע ללמוד ולקבל תשוקה בוערת, ממילא הקב"ה יעניק לו תורה
במתנה. כל דצריך ייתי ויפסח. מי שממש
מרגיש נצרך, שזה צורך חייו, יוכל ללמוד עד שיוכל לדלג מעניין לעניין. ממילא נזכה
לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
והגדת לבנך וגו', צריך לדעת למה לא
אמר ואמרת, כי תיבת הגדה מצינו לרז"ל שאמרו שיתכוין בה דברים קשים כגידים, עוד
קשה אומרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר בעבור זה ודרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור וגו',
והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר אלא והגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע
זמן ההגדה שהוא בלילה, עוד צריך לדעת אומרו לאמר, והלא כבר אמר והגדת: ונראה כי יכוין על דרך אומרם ז"ל מתחיל בגנות
ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות, כי לא היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים
קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחרי כן מסיים בשבח והוא אומרו לאמר, אמירות משובחות משמחים
את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא, הודיע במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא
לא לילה, והוא אומרו ולילה כיום יאיר, ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור
זה שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל ואולי כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס
זה בכלל מצות ההגדה: עוד ירצה באומרו לאמר,
להיות שאמר והגדת לבנך, תינח אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר,
שעל כל פנים צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד
אפילו בינו לבין עצמו, אם כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא
בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה'
שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה לומר דוקא, לזה אמר לאמר: בעבור זה, אולי שרמז בתיבת "זה" י"ב
מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה, וז' ימי החג, וקידוש יום א'
וב', הרי י"ב, כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור "זה" עשה וגו', והגם
שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: ידוע בשער בת רבים שלימוד קטע הזה מתוך האור החיים הקדוש,
בליל הסדר נחשב כסגולה ללידת בנים (בדוק ומנוסה). כי כל העניין של סיפור יציאת
מצרים למען נספר לבנינו ובנינו לבניהם עד דור האחרון. לכן, יש ביותר להתעמק באמירת
והסברת ההגדה בטוב טעם ודעת, גם למי שיש לו בנים שיכוון שיהיו חכמים ונבונים אוהבי
השי"ת. הראי'ה הנה תראו איך מתוך סיפור יציאת מצרים קם ירובעל – גדעון והושיע
את עם ישראל. בזה ששאל איה הקב"ה שעשה את כל הניסים והנפלאות במצריים כאשר
היהודים סובלים ביותר תחת יד מדין. איברא, שבכוח סיפור יציאת מצרים ניתן לפעול את
כל הישועות. לכן, יש לנו לדעת שההשקעה בסיפור יציאת מצרים שווה לגמרי ומחזירה
ישועות בריבית דריבית.
ארמי אובד אבי, הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ: ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ואחר שהיה לגוי לא היה ראוי לקבל מתנה שהיה תחת עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו: ויתן לנו את הארץ הזאת, ואחר שיצאנו מסבלות מצרים לא היה לנו שום חלק ארץ לשבת בו ונתן לנו זאת שהיא ארץ נבחרת זבת חלב ודבש: ועתה, מאחר שידעתי מה רב טובך וחסדך עלינו שעשיתנו לגוי ראוי לרשת ארץ ולהוציאנו ממצרים באופן שנוכל לקבל מתנה שתהיה שלנו ונתת לנו זאת שהיא צבי לכל הארצות ומבחר המקומות: הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה', הבאתי מבחר פירות אותה הארץ שנתת לי לתת תודה לשמך עליה: הספורנו מלמדינו, שדווקא יעקב אבינו הי'ה זמן מה ארמי אובד. לבן הצליח לשעבדו להיות מנכ"ל "המפעל" לייצור צאן. שש שנים עבד – אבד, כדי שיוכל לבוא לארץ כנען כאשר הקב"ה מקיים את הבטחתו. מעשה אבות סימן לבנים. הקב"ה מקיים הבטחותיו. בדור של מצרים, היות והיו ערומים מן המצוות, ביקש הקב"ה שיבקשו משכיניהם, כדי לעורר בלבות בני ישראל תשוקה לגאולה. אבל בזה לבד אין די. כל עוד שהם בגדר אבודים, ללא ארץ, עדיין לא היגיע הגאולה לתכליתה. לכן, בליל הסדר, מסדרים את העניינים, לפקוח עיניים, לא להיות אבוד במשרד ובמשרה. לא להיות משועבד לשום בוס (שבמצב טוב יודע שהוא רק צינור השפעה של הקב"ה לזון ולפרנס בניו), כי הקב"ה הוא זה שזן ומפרנס. אלא, יש לשעבד לבנו ומחשבתינו לאבינו שבשמים, הגואל ופודה. לעבדו. להללו ולשבחו. כי כבר הנחיל לנו ארץ חמדת אבות, ובעקשות ובקשיות עורף, הוגלינו ממנה.
אלו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את
התורה,
דיינו. ללא סימן שאלה, כי היינו
דורשים לקבל את התורה מרוב תשוקה וחשק של רצונינו לראות מלכינו.
יום שני, 22 במרץ 2021
יום ראשון, 21 במרץ 2021
יום שישי, 19 במרץ 2021
יום חמישי, 18 במרץ 2021
יום רביעי, 17 במרץ 2021
מחודדין בפיך פרשת וירא!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום
זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
סוד הענווה וסוד האדם. הא' זעירא מלמד אותנו מדוע דווקא משה רבינו נבחר להיות מנהיג ישראל. אצל משה רבינו לא היה ולו בדל קטן של גאווה. אף פעם. דווקא בפרשה הזאת יש את הא' זעירא, לא במעמד הר סיני ששם נקרא משה רבינו לראש ההר כשכל עם ישראל שומעים. כאן כשאף אחד לא שומע שהקב"ה קורא לו, דווקא עכשיו שמים את הא' זעירא שגם במצב כזה משה רבינו מסתיר את הליכתו לדבר אל השי"ת. משה רבינו היה סמל מהלך של אדם כי יקריב מכם. הוא הקריב את כל כולו למען עם ישראל. ללא פרסומים. ללא בקשת טיפ. ללא דרישת קרדיט. למעשה, כל מי שרוצה להיות בן עלי'ה עליו ללמוד היטיב את פרשת קרבן עולה כי ככה נהיים בן עליה. ראשית לכל הוא צריך להיות אדם, א מענטש. זאת אומרת הרחק מן הכיעור. לא גנב ולא גזלן. לא קשור לעבודה זרה משום כיוון. רחוק מכל ענייני עריות. לא נוגח ולא מזיק. בקיצור א מענטש. מכאן צריכים לנקות את הראש, מלך האיברים שינתב את האדם לעבודת הבורא. לאחר שהראש עבר את התהליך הנכון (מן הסתם על ידי שלמד מאה פעמים חובת הלבבות או מסילת ישרים וכל שאר הספרים המלמדים את האדם את דרך עבודת השי"ת, הוא חייב בסוג של לשחוט את היצר הרע הפרטי שלו. משם והקריבו בני אהרן הכהנים, עליו להתחבר לצדיקי ומאורי הדור המדריכים את האדם לעבודת הבורא. אז, והפשיט, הוא חייב להוריד מעליו את כל המבדילים והמפרידים בינו לבין קונו, לבין עבודת הקודש. כמו כן, והפשיט, עליו לפשט את העבודה שבנקל יוכל לעבוד את השי"ת בשמחה. ונחת אותה, כל מצווה ומצווה חייבת ניתוח יסודי כדי לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה. רק מי שמנתח כהלכה כל מצווה ומצווה יצליח להיות שומר תורה ומצוות כהלכתם. משם וקרבו וכרעיו ירחץ במים. מכאן לומדים חכמים שחייב האדם להיות תוכו כברו. לא ייתכן להסתובב כאשר הצורה החיצונית מסמלת יהודי שומר תורה ומצוות כאשר תוכו רקוב. רק השבוע אנחנו מלקקים את הפצע המדמם של עוד מחופש שהורידו ממנו את המסיכה. אבל זה כואב. בהפטרה נשמע את דברי ישעי'ה הנביא, עם זו יצרתי לי כדי שתהילתי יספרו. הנביא מסביר את רמת החוסר הגיון בעבודה זרה. מאותו עץ שהוא מכין פסל להשתחוות הוא מכין פחמים למנגל. כל מי שיש לו מוח בקודקודו יבין שזה חסר הגיון להשתחוות לפסל שהחצי השני שלו זה פחמי מנגל. אדם שרוצה לעשות "ריח ניחוח לה'" נחת רוח להבורא יתברך שמו ינקה היטיב את תוכו שזה כבר ישקיף על החיצוניות שלו. זאת לא עבודה קלה. ממש לו. אבל אם אנחנו מאד רוצים לאכול עוד השנה מהפסחים ומן הזבחים (השנה שערב פסח בשבת קודש אי אפשר להקריב קרבן חגיגה בשבת קודש) אז אנחנו חייבים להתחיל בעבודה תכף ומיד. כדי לזכות לעלות לבית המקדש השלישי במהרה בינינו, אמן ואמן.
ונרצה לו לכפר עליו. על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב"ד או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. וברייתא היא בתורת כהנים. ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות ב"ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין: ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה. ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו "כבר ענשן אמור", שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו: הרמב"ן בא לעורר אותנו מתרדמת "סלחנו לעצמינו מידי בקלות. למעשה, עלינו לדעת באר היטיב שכאשר האדם חוטא הוא בעצם מנתק את עצמו מהקב"ה במידה מסויימת. הוי אומר, חלקים אשר היו קשורים בנימי נשמתו, מתרופפים ומתנתקים. ממילא יש מקום לתהות ולתמוה מה פתאום שקרבן מבהמה יכפר. איך, החוטים המנותקים יתחברו שוב על ידי שחיטת בהמה. אמנם ממשמעות הלשון של קרבן, ניתן להבית התקרבות. אבל ההתקרבות תבוא רק לאחר הקרבה, ויתור משמעותי מדרכים נלוזות. וזה רק אחרי שיסמוך ידיו ויתוודה. ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה: הוי אומר, שלדעת הרמב"ן אין די בהקרבת הקרבן, יש להתקרב כדי להיות קרוב. קרוב ה' לנשברי לב. ללא שברון הלב, ללא ההרגשה הפשוטה, שלמעשה אני הייתי אמור להיות קרב לה' ולא הבהמה, אין זה דורון. אזי זה ממש כדברי הנביא ישעי'ה בראשית דבריו "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". וראיתי באגדה בויקרא רבא תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה, העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם, הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה': ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון ובמה יתרצה זה אל אדניו, ואור פניך כי רציתם, וכן רבים. ויתכן כי ונרצה כנוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו, מלשון כי נרצה עונה, עד רצתה הארץ את שבתותיה, והם ירצו את עונם, לשון השלמה. ויתכן שהוא כענין הראשון, כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד: הוי אומר, כדי שהעולה תעלה לרצון לפני האדון כל, חייבים להיות שלמים עם הקב"ה. שלמות זו תבוא רק ע"י לימוד התורה כדי לקיים את המצוות. לעשות גדרות לבלתי שוב לחטוא. לנזיר אומרים לך סחור סחור סביב הכרם. כאשר הלב יזדכך, על ידי לימוד התורה, שאדם ממית עצמו באוהל, ומזכך ליבו ומחשבותיו מכל סחי ומאוס, בעצם הוא הקריב מנפשו ודמו. ברגע שהעולה על רוחכם הם מילי דמעליותא, ממילא הרי שלמיו, שלמים, אזי יעלה לרצון לפני אדון כל.
ונפש כי תקריב, לא נאמר נפש בכל
קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו
הקריב נפשו. רש"י פשוט מדהים. הבה
נחזור לראשון "שהקריב נפשו". הוי אומר שזה יצחק אבינו שפשט צאורו. יצחק
אבינו הוא זה שתיקן תפילת מנחה. תפילת העני העטוף. העני מקריב נפשו, שמקמץ ומקבץ
יד על יד עד שעולה לסכום עשירית האיפה של סולת. כאשר בביתו יש פת קיבר. הנה, עיקר
העיקרים הוא מה שיותר קרוב לנפש, ללב, להרגשה שהנה, עמדתי להקריב נפשי. וזהו
עניינה של תפילת מנחה, זמן הדימדומים, בין לבין, אי בהירות, פסיחה על שתי סעיפים.
אזי, מתפללים מעומק הלב, בהתעמקות מיוחדת. זה הזמן שאלי'הו הנביא נענה. כאשר יש
עניות בשומרי תורה ומצוות. יש לקום לעשות מעשה בגבורת הנפש. זה הרצון האמיתי של
הקרבן. ההקרבה העצמית. העני, הדל, כאשר יעטוף לשפוך שיח, להביא עשרון סולת, מביא
נפשו. זאת עניינה של מנחה.
ויצק עליה שמן, על כולה: ונתן עליה לבונה, על מקצתה מניח קומץ
לבונה עליה לצד אחד ומה ראית לומר כן שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט ד"א
שמן על כולה מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה כמ"ש מסלתה ומשמנה ולבונה על מקצתה
שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה שנאמר על כל לבונתה שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה
מעליה ומקטירה: רש"י מלמדינו מהו סדר
הלימוד הנכון. מה שנבלל בסוגיא, חוט השדרה של הסוגיא מתפרסת על כולה, התיבול, שייך
לצד, אינה נבללת עמה. הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. כי, אין להם מרבה נכסים
מרבה דאגה לכן ליבם פנוי לדברי תורה. שמן שהוא מקור האור של התורה נבלל במנחה,
לבונה שהיא ריח בגדיו, נקטר עמה.
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי
עם, כאמרם המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, וקרבנו נשרף
ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו ואשם כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו
ואשם יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל
קרה לו לאשמת העם, ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק אמר: הנה הספורנו מבאר לנו, שלא יתכן שמי שכל כך קרוב להקב"ה ילך כל כך רחוק.
אין זה אלא אשמת העם והדור. שליח הציבור הוא פני הציבור. במקום ובמצב שהצבור עמוק
בחלאת העבירות, פני העם משקפים דרך הכהן הגדול. אבל, הכהן עצמו ישאר זך וטהור
(טפלון) כמקדמת דנא. אם שאלנו איפה כהן צדק עלינו לדבוק במדתו של אהרן כהנא רבה
כדי שהקב"ה יעורר רחמיו עלינו וישיב לנו ביתו ושם נעלה ונראה, ונחזה בעינינו
כהן גדול עומד ומקטיר לשמו יתברך.
יום שלישי, 16 במרץ 2021
יום שני, 15 במרץ 2021
יום ראשון, 14 במרץ 2021
יום חמישי, 11 במרץ 2021
יום רביעי, 10 במרץ 2021
מחודדין בפיך פרשת ויקהל פקודי!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן
ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל
ע"ה, מורי חמי ר' יעקב שלמה ב"ר זכריה אהרן זצ"ל
וחמותי מרת חיה
לאה טויבע בת ר' יעקב ישראל שניאור זלמן ע"ה, ידידי ורעי הטוב ר' נחום
זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
וידידי ורעי הטוב ר'
יונה צבי זצ"ל בן להבחל"ח ר' יוסף חיים אלעזר הכהן שליט"א
הפגנה!!! משה רבינו מקהיל את עם ישראל כדי להביע סולידריות עם שמירת שבת כהלכתה. נכון, כבר הוזכר עניין שבת קודש במרה, בירידת המן, בעשרת הדברות ובפרשת כי תשא. בכל זאת זה לא מספיק. כעת מקהילים את כל כלל ישראל, אנשים נשים וטף למסור להם שיש להקהיל קהילות ברבים כדי ללמוד וללמד הלכות שבת. משום מה אחד מהדברים הראשונים של אלו המחליקים מהדרך הישרה זה חילול שבת. פתאום הם לא יכולים "בלי ל... (השלם את החסר)". מרן הגאון רבי משה פיינשטין זצוק"ל סיפר על ההבדל בין השכנים שלו. שכן אחד, בן תורה מורם מעם, אבל קשיי הפרנסה בארה"ב עשו את שלהם. שולחן השבת היתה מסיבת אנחות. בניו קלטו היטיב את המסר. שבת זה משא שיש להתפטר ממנה ויפה שעה אחת קודם. ואילו השכן השני, יהודי פשוט שבפשוטים, אבל הוא היה פקעת של שמחה. כל שבת היה מענג כפי יכולתו. היה שר זמירות ורוקד. כל ילדיו נהיו בעלי תורה "כלי קודש", ראשי ישיבות ורבנים. בקיצור, כמה שיהודי יעשה שבת שמחה, מעניינת וטעימה, ככה ילדיו יישארו שומרי שבת, כי יהיו קוראי עונג. הסמל שלנו שאנחנו עם מקדשי שביעי. כאשר נשמור שתי שבתות כהלכתם מיד היינו נגאלים. שומה עלינו לשוב להוקיר את השבת בעיני כל יהודי באשר הוא שם. כעת, זה הזמן לחשבון נפש. השבוע אנחנו מסיימים לקרוא את חומש שמות, חומש הגאולה. עם ישראל עובר תנודות חזקות. חדות מאד. אפשר לומר מצד אחד שחומש הגאול פותחת ב"חכמות נשים בנתה ביתה" של שפרה ופואה המילדות העבריות אשר דאגו שיהיה עם ישראל. עודדו את הילודה. (מעניין שתמיד סמוך לגאולה יש מי שרוצה למנוע ילודה...) עד לנשים צדקניות המביאות את המראות הצובאות. השפלים של עם ישראל המוציאים דבת עם ישראל רע ה"דתנים ואבירמים" אשר טרם נפטרנו מהם. הניסים והנפלאות של המכות. הקב"ה מנקה ומצרף את עם ישראל טרם יציאת מצרים ממש כמו שישעיה הנביא מתנבא מה שאמור לקרות לפני הגאולה השלימה. יציאת מצרים על כל הניסים ונפלאות עד אין חקר וללא מספר. קריעת ים סוף. עם ישראל כפוי טובה נרגן ומתלונן. מעמד הר סיני. רגע אחדות נדירה. הערב רב הקשים כספחת המחטיאים את עם ישראל בחטא העגל. שבירת הלוחות. שבט לוי אשר לא יכרע ולא ישתחווה. משה רבינו מלמד סדרי תפילה לתיקון חטא. הקמת המשכן והשראת השכינה בישראל. גורשנו כמעט שנה שלימה מבתי הכנסת (בחלק העולם) כעת שאנחנו שבים לבתי הכנסת ולבתי המדרש, אולי נסמן לעצמינו, הקב"ה סובב שיגזרו שנלבש מסכה על הפנים. ללמדינו שכאשר זה מגיע למחסום לפה, אנחנו צריכים המון חיזוק. הרמב"ן לקראת סיום אגרתו לבנו, אותו רמב"ן שכתב לנו שתכלית הבריאה היא שנתכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להודות להשי"ת, אותו רמב"ן כותב לבנו חביבו וחשוב הדיבור קודם שצוציאנו מפיך. אנחנו מאד מאד רוצים שיקויים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. זה ממש בידינו. הבה נקבל על עצמינו לשמור מחסום לפה. להמנע מכל דיבור רע מכל וכל וכל שכן שלא לדבר דברי חולין בבית הכנסת וביותר באמצע התפילה. כאשר שמענו כן עוד נחזה ויברכינו בשלום בחודש הזה.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל. והוצרך לומר כן מפני שלא אמר "העושה בו כל מלאכה" כאשר אמר בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו: וכלשון הזה מצאתי במדרש רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל: ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה:
הרמב"ן בא לחדד את מה שמובא לגבי העניין של הטמנת ואכילת חמין בשבת קודש
בבוקר, להוציא מלבם של צדוקים. הדברים מונחים בין השורות. אומר הרמב"ן מה
נאסר בשבת, המלאכה של עשיית החמין, בכל צורה, אפי'ה, בישול והדלקת אש. אבל, עצם
החמין עצמם מותר ואף חובה להטמין, כי יש חובה לענג את השבת ועונג שבת זה במאכלים
חמים וטעימים. לכן, הרמב"ן בא להדגיש אל נכון, שיש לענג את השבת אבל לא תוך
כדי חילולה. מאידך גיסא, הספורנו מפרש, לא תבערו אש, אף על פי שההבערה בעצמה היא קלקול על הרוב, מכל מקום בהיותה כלי לכל המלאכות או לרובן היא אסורה בשבת: שיש עניין שונה לחלוטין בלא תבערו. אש, נחשב ליסוד
למלאכות הרבה. בין אם מדובר בהכנת מזון או כלי עבודה, מאור או ביגוד משתמשים באש.
לכן יש חשיבות להדגיש את הלאו של הבערה לעומת שאר המלאכות. רש"י מביא את
המחלוקת של חכמים ורבי נתן אם הבערה ללאו או לחלק יצאת. אם לחלק יצאת, מובן, למה
דווקא הבערה, כי היא המלאכה אשר יש צורך להשתמש בה בערב שבת. חייבים להדליק הנר
ולהטמין. גם בבית המקדש, הדליקו נרות בשבת וכן את המערכה, למרות שאת לחם הפנים אפו
בערב שבת. הוי אומר שהבערה יש בעצמה חילוקים מחילוקים שונים, לה נאה ויאה לחלק.
וביתר עומק, אנחנו ממתינים ליום שכולו שבת ומנוחה. אנחנו גם יודעים שהבית נחרב
באש. באש הבית עתיד להבנות. ממילא, המצפים לבנין מתוך האש יש להם לעסוק באש,
מימינו אש דת למו. אש התורה. אתערותא דאש מלתתא יעורר אש העליון, ויקויים בנו מקרא
מלא "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
משכן העדות, ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים, ראשונה, שהיה משכן העדות, שהיו בו לוחות העדות, ב', אשר פקד על פי משה, ג', שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר, כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה, ד', ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים, אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים, אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא:
הספורנו בא ללמדינו אשר משכן השי"ת, ולו המקדש מעט וארבעת האמות של ההלכה
שנשארו להקב"ה בעולמינו יהיו מזוקקים קודש קדשים. אחרת לא ישאר מהם זכר. (כמה
בתי כנסת שוממין יש אפילו בארץ ישראל בתל אביב באיזור המאוכלס בשונאי ישראל. שלא
לדבר על כל התפוצות שממש יש לבכות על עשרות בתי כנסת שנהפכו לבתי תיפלה) הבה
נתבונן, המשכן שנעשה ע"י אנשי דור דעה אשר שרתה בהם רוח הקודש נגנזה לדורות.
הנה, שלמה המלך, החכם מכל אדם, אשר בנה את הבית על פי ההדרכה של נעים זמירות
ישראל, דוד מלכא משיחא. לא הצליח להכניס לבית מספיק כח שלא ייחרב. קל וחומר על בית
שני אשר נבנה כאשר עם ישראל רחוקים מאד ממיטבם. לכן, אנו, יתמי דיתמי, אשר אין לנו
בית, חייבים ליצור לכל הפחות, שהתורה שלנו, ביתינו הרוחני, יהי'ה בית מיוסד על
אדני קודש. ללמוד על פי המסורה. ללמוד כי זה כל חיינו. לסלק את הקרדום לחפור, את
הלימוד לקנטר. ללמוד כי זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. אזי, ישכון עדות בישראל
אשר ראויים הם לשוב לבנין שלם בהר מרום הרים.
ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. בשעת הקמתו: כי שכן עליו הענן. מיד להראות חיבתו של הקב"ה על ישראל אח"כ היה מסתלק הענן מתוך האהל ושכן על הארון כדכתיב ונועדתו שמה ודברתי אתך מבין שני הכרובים. ואז בא משה אל אהל מועד כדכתיב ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול וגו' מבין שני הכרובים וידבר אליו. וכן אתה מוצא בבית עולמים ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' בשעת השלמת הבית היה הקב"ה מקדשו בענן ואחר כך היה צמצמם שכינתו על הארון בין הבדים:
הרשב"ם, אבי אבות הפשטנים, יוצא מגדרו לחנך אותנו, עד כמה הקב"ה אוהב את
עמו ישראל. אילו היינו שמים לב לזה, למעשה כאשר אנחנו שלושה פעמים ביום אומרים
הטוב כי לא כלו רחמיך, בעצם מודים על כך, השאלה אם הפה מגלה זאת ללב. בכל זאת גם
היום כאשר יהודי מתישב ללמוד תורה כמו שצריך, מיד מתגלה עליו השכינה. גם זאת מאהבת
השי"ת את עמו. אנחנו בעצם בכל מאדנו ונפשינו מצפים שנראה את השכינה שורה
עלינו, בעיניים גשמיות. הבה נתבונן יחד בפיוט של מוסף "ולירושלים מופת הוחק בו כסות". הקב"ה
שם חוק להסתיר שכינתו "מעין כל חי להתכסות". עד אשר יגיע הזמן של "נקמות אשר בלב מכסות". יום ה' הגדול אשר ינקום מאת הגוים על כל מה
שהרעו לנו וטימאו אותנו בטומאתם. "נתכנו במועד זה היות טכסות". בחג המצות המתקרב ובא יש לצפות לטכס של
איבוד הגוים. יתכן שיש לנו לקחת העצה אשר עשו אבותינו לפני יציאת מצרים וזה הכנת "שה לבית אבות
מנות במכסות". זה יסובב שתכלית הכוסות, יהי'ה הכוס של והבאתי, המתוק של
כל הכוסות. "סבות עליו עסיס ארבע כוסות: חזן ארבע כוסות כבמחזה. בארת זה
מזה לחוזה. כאשר שמענו כן עוד נחזה. רצנו כשי בחדש הזה" זאת תפילתינו שהקב"ה ירצינו כמתנה בדיוק כמו
שהי'ה בימי יציאת מצרים. אם נתכונן באמונה שלימה, ודאי שנזכה, עוד השנה לאכול מן
הזבחים ומן הפסחים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)