יום שישי, 31 ביולי 2020
יום חמישי, 30 ביולי 2020
יום רביעי, 29 ביולי 2020
יום שלישי, 28 ביולי 2020
מחודדין בפיך פרשת ואתחנן!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
הפרשה מתחילה עם שיעור יסודי בהלכות
תפילה. ראשית, לעולם אין לבקש על "מגיע לי". רק מתנת חינם. (בעצם הכל זה
מתנת חינם כי הקב"ה לא חייב לנו כלום) שנית, יש לפתוח בדברי שבח והכרה
בהשי"ת. ה' אלוקים. רחום בדין. משם יש להזכיר להקב"ה את חסדיו, אתה
החילות, מעין זכירת חסדי אבות. רק לאחר שלושת ההקדמות יש אפשרות לגשת לבקש את
הבקשות. אבל, הפרשה מלאה רמזים למצבינו היום. הקריאה שקוראים בתשעה באב, ונושנתם
בארץ, רק משם בלבד רואים שהקב"ה רחום בדין, כדברי חז"ל שהקב"ה
הקדים את החורבן בשנתיים כדי שלא יצטרך לעשות כי אבד תאבדון. אבל, לאחר הפטרת השבת
ולאור מה שקורה בחוצות ירושלים, הפסוק של נביא הנחמה ישעיה מהדהד איכה היתה לז...
קריה נאמנה. איך תועי הלבב מטנפים בחוסר צניעותם את רחובה של עיר. איך הם מנבלים
את הפה. הרי חז"ל לימדונו שמי שמנבל פיו אפילו גזר דין לטובה של שבעים שנה
נמחק. אבל, אם כל זה אנחנו מצווים להפיץ את אור האמונה. דווקא השבוע יש לנו תזכורת
של חמש מתוך שש מצוות התמידיות. (אמנם המצווה החמישית, ליראה אותו נלמד מהפסוק את
ה' אלוקיך תירא, בכל זאת הקב"ה מציין מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל
הימים) אנכי ה' מצוות האמונה בה' אחד שהוא ברא הכל עשה עושה ויעשה את כל המעשים.
איסור עבודה זרה, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, מצוות ייחוד השי"ת שנלמד
מהפסוק הכי שגור על שפתותיהם של עם ישראל במשך כל ההריגות והרציחות, שמע ישראל ה'
אלוקינו ה' אחד, (כן, הפסוק שאסור לתלות על חנות בארץ "רמת גן") המצווה
הרביעית, ואהבת את ה' אלוקיך, לאהוב את השי"ת ללא גבולות. לדעת שכל מה
שהקב"ה עושה, הוא עושה כמו שאבא אוהב עושה לבנו. כמובן, המצווה האחרונה
המופיעה ליראה אותו. למעשה, כל התכלית של מעמד הר סיני זה היה לשתול יראת שמיים
בלב של עם ישראל לנצח נצחים. אילו היינו דבקים במטרה של קיום הזכירה של מעמד הר
סיני, היינו מלמדים את בנינו ובני בנינו על יום שעמדנו לפני ה' אלוקינו בחורב, בוודאי
היינו יושבים זה מכבר עם עטרותינו בראשינו ונהנים מזיו השכינה. היום נראה שאנחנו
יותר ממתינים שאליהו הנביא יבוא ויעשה לנו את המלאכה בהשבת לב אבות על בנים. אבל,
מה לעשות, בהפטרת תשעה באב הנביא ירמיהו שאל אותנו שאלות חדות וברורות ועלינו לענות
לשאלות הללו. על מה אבדה ארץ, חז"ל אומרים לנו, היה תמוה, בית שני שלמדו שם
כל כך הרבה תורה, איך נחרבה. הנביא עונה לכאורה, על עזבם את תורתי. אבל למדו, למדו
בהתמדה, למה זה נחשב שעזבו את התורה. הגמרא בנדרים עם ההסבר של הר"ן מאירים
עינינו, על שלא ברכו בתורה תחילה. התורה לא היתה חשובה להם מספיק. זה היה סך הכל
עוד סוג של מקצוע להשתלם. מאתגר, משכיל ומחכים אבל לא יותר מזה. כעת, תוך כדי
צמצום המניינים והלומדים בישיבות ובבתי הכנסת, אנחנו נשאלים את השאלה, על מה אבדה
ארץ. למה שוב מגרשים אותנו מבתי הכנסת. אבל הנביא כבר עונה בעצמו מדוע זה קורה.
המשך הפסוק ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. הפירוש לזה נראה בפסוקים הקודמים,
"איש ברעהו יהתלו". כאשר אנחנו באים אחרי שהנביא כבר אמר שתופשי תורה לא
ידעוני, דהיינו כאשר זה מגיע למידות טובות ומעשים טובים, יש לנו מה לשפר. למה בכלל
יש בחורים שמרגישים דחויים בישיבה. למה יש אנשים שמרגישים שתפילה זה
"שלעפ". למה. לכן, אנחנו חייבים לקחת את עצמינו בידיים, לחזור לחנך
לתורה שמעדנת את האדם. נותנת לו מידות טובות. כמה מעניין שדף היומי של ערב תשעה
באב "שובר אדם את החבית" מזכיר את הדו שיח של רבי יוחנן בן זכאי
ואספסינוס ימח שמו. כאשר הסוגיא הקודמת מתיחסת לעניין למה קשה לאנשים לכבד תלמידי
חכמים והגמרא עונה כי הם אינם בני תורה אמיתיים ולכן חייבים לראות את תלמידי
החכמים הדורים כדי שיוכלו לכבד אותם. אנחנו משתוקקים עד כלות הנפש שהקב"ה
ישוב ויכבד אותנו (כי אם מאוס מאסתנו אל תעזבנו עד מאוד) גם הקב"ה משתוקק
לכבד אותנו. נלמד לכבד את עצמינו וזולתינו, נלמד לכבד את התורה ולומדיה. נלמד
להתפלל כמו שצריך, הקב"ה מיד יכריז "נחמו נחמו עמי".
ה' אלהים. רחום בדין, לשון רש"י. ולא השגיח הרב כי השם הראשון הוא כתוב באל"ף דל"ת והשני הוא כתוב ביו"ד ה"א, שבו אמרו כל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים, אלהים זו מדת הדין. אבל השמות הנזכרים כאן, אדון במדת רחמים. וכך אמרו בילמדנו, אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי, כשם שאמר אברהם ה' אלהים מה תתן לי וגו', וגם באברהם כך הם כתובים הראשון אל"ף דל"ת והשני יו"ד ה"א: וענין הפרשה יובן בזה, כי אמר "ואתחנן" ולא אמר "ואתפלל", כי ידבר בתחנה, ואמר אדון אשר בך הרחמים אתה החלות להראות את עבדך, כך היא תחלת נבואתי שהראית לי כבודך, דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים עם הגדולה והגבורה, והראיתי לדעת מי אל בשמים ובארץ שממנו יהיו כמעשיך הגדולים וכגבורותיך החזקות. ומכאן תבין עוד במה התאנף בו השם הנכבד: הנה
הרמב"ן ז"ל בא ללמדינו בסדר התפילה. על לנו לתבוע דין. גם לא רחום בדין.
אלא אדון הרחמים והסליחות "א-ל מלא רחמים מתנהג בחסידות". רק לבקש
רחמים. כי מי יוכל לעמוד במידת הדין, אפילו אם כוללים רחמים במידת הדין. ובדין יש
להתפלל באופן הזה, שהרי כך ייסד אבי האומה ואבי הנביאים. לכן, משה רבינו בקש רחמים
על מה שהחל לראות. המתחיל במצווה אומרים לו גמור. אבל, (את זה צריכים לדעת שאין
תפילה שחוזרת ריקם, הקב"ה שומר תפילות לזמנים שבאמת זקוקים להם) הקב"ה
לקח ושמר תפילתו כדי שאכן, גואל ראשון יהי'ה גואל אחרון. ויקיים מצוותו בשלמות.
כמו שהוא בעצמו ניבא, מקדש ה' כוננו ידיך. זה המקדש השלישי שיבנה בב"א.
וידעת היום, אם כן ראוי בלי ספק שתתבונן ותדע כל חלקי הסותר: והשבות אל לבבך, ואחר ההתבוננות תשיב אל לבבך החלק האמיתי מהם והוא כי ה' הוא האלהים, המסדר הנצחי המפורסם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כי אמנם על זה יורה סדרם וקשרם והתכלית המושג מהם אשר לא יושג זולתם ובהם נודע שיש נמצא מכוון שהמציא כל זה לתכלית מכוון מאתו: אין עוד, ומזה יודע שאין עוד כי הוא מן ההכרח שלא יהיה כל זה זולתי בכח איזה נמצא נבדל מחומר מאד נעלה בתכלית האפשר והוא נמנע שיהיה יותר מאחד בזאת המדרגה מהעלוי אשר אין כמוה כי בנבדלים לא יפול מספר זולתי בהיותם בלתי שוים במדרגה:
הספורנו בא ללמדינו ולפתוח עינינו, אין דבר בבריאה שאין לה
סדר. ממילא מוכרח להיות שיש לו מסדר. ובזה יש להתבונן יום יום, שעה שעה. לא להסתבך
שוב במי שמנסה להתחבאות מפני השי"ת בטענות של "פרומקייט", ואירא כי
ערום אנכי... תיקון החטא ההוא זה להתבונן מה רצונו של המסדר בעולמו. מה הקב"ה
מצפה מאיתנו בהנהגה היומיומית. להתבונן במצבים שונים ומביכים, מה הקב"ה מצפה
ממני עכשו. איך שומר תורה ומצוות אמור להתנהג בדקות אלו. כאשר נלמד ונדע את התרה הזאת,
תורת ההתנהגות על פי תורה, בודאי נכוון בעשיית
כל מצוותינו למכוון האמיתי, כרצונו יתב"ש. להביא את העולם לתיקונו והשלמתו.
יום שני, 27 ביולי 2020
יום ראשון, 26 ביולי 2020
יום שישי, 24 ביולי 2020
יום חמישי, 23 ביולי 2020
יום רביעי, 22 ביולי 2020
מחודדין בפיך פרשת דברים!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
לקראת סיום של ימי בין המצרים, בפרט בתוך
חודש מנחם אב, ראוי להתבונן איך משה רבינו נפרד מאיתנו. למעשה, פגשנו את משה רבינו
בתחילת חומש שמות. את ההכנה למנהיגות הוא עושה כאשר יוצא מהארמון הבטוח לראות
בצרות אחיו והוא שם לב למצרי שרודה ומכה יהודי בלי סוף. משה רבינו הורג אותו. ואז
משום מקום הוא פוגש את עם ישראל המכוער. המלשין. זה ילווה אותו לאורך כל שנות
המנהיגות. גם אחרי שדתן ואבירם נבלעו באדמה, זרעי ההרס שהם זרעו עוד במצרים, למרוד
בדבר ה' נשאר. משה רבינו יש לו המון מסרים בפרשה, אבל שניים מהם בולטים מאוד. הראשון,
שעם ישראל נרגנים וטרחנים. איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם. לא רגע מנוחה
מביקורת סתמית. התלהמות. כאשר אנחנו ילדים תמימים בחיידר ואפילו עוד בישיבה קטנה,
תמיד חשבנו מי הם אלו החצופים שיכלו ככה להתנהג כלפי רבן של ישראל. מי. אבל, ככל
אשר אנחנו גדלים, הפסוק שהחכם מכל האדם קבע "מה שהיה הוא מה שיהיה וכו' ואין
כל חדש תחת השמש. למדנו נביאים וכתובים, פגשנו דואג ואחיתופל, ירבעם, אחאב ומנשה.
ראינו לאורך הדורות אלו שקמים למרוד בה', בתורה ובמנהיגי העדה. כולם גלגלו עיניים
שהם צדיקים טהורים. אבל, הם היו נרגנים, טרחנים מלאי מידות מושחתות ותאוות. הפסוק
השני שהוא לא פחות חמור, כואב ונוקב זה "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה'".
למה זה דוקר את הלב, בעצם מידי ליל שבת קודש (אם נשים לב) אנחנו אומרים ואומר עם
תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי. זה מסכם מאוד את מה שמשה רבינו מדגיש. השאלה האם
למדנו את השיעור. האם אנחנו נפסיק להיות מתלוננים סדרתיים. האם אנחנו נתחיל לחיות
באמת באמונה שלימה. האם נוריד דמעות על מה שחסר לנו ברוחניות. נפסיק להתעצבן על
דברים גשמיים שלא הולכים כמתוכנן. נבין שהכל בכל מכל כל זה מאת הקב"ה בהשגחה
פרטית. עיינו בגמרא שבת דף קל"ט, הדף של יום חמישי ב' מנחם אב. האם זה לא
מברק מאת השי"ת. האם המסר שם לא ברור. בדיוק יומיים לפני שבת קודש מקבלים את
המסר של ישעי'ה הנביא מה עלינו לעשות. אין יהודי שבאמת באמת (בנקודה הכי פנימית
שלו, מקום שיתכן שהוא אפילו לא יודע שקיים אצלו) הנקודה שה"ישמח ישראל"
מאלכסנדר זצוק"ל מכנה החלק יעקב, שם, כל יהודי ללא יוצא מן הכלל כוסף
לרוחניות. לחזור לבית המקדש לעבוד את השי"ת ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
המשימה שלנו זה לעורר את החלק הזה שיפעל בכל הכוחות שהקב"ה יעיד עלינו
שרצונינו לראות את מלכינו. ואז שוב נזכה לראות במו עינינו כי ה' הוא האלוקים אין
עוד מלבדו.
מקדש ברנע. הוא מדבר פארן וכשנסעו מחורב בשנה שניה בעשרים בחדש כמו שכתוב בפ' בהעלתך ויסעו
מהר ה' דרך שלשת ימים. ולמעלה כתוב בתחלת הפרשה ויהי בשנה השנית וכתיב בתריה ויסעו
בנ"י למסעיהם ע"פ ה' ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן ואח"כ הולך
ומספר היאך באו למדבר פארן שבתוך כך ויהי העם כמתאוננים והתאוו תאוה שעל כך נקרא שם
המקום קברות התאוה ומשם באו לחצרות ושם נצטרעה מרים ונשתהו שם שבעת ימים ואחר נסעו
העם מחצרות עד שבאו ויחנו במדבר פארן וזהו וישכן הענן במדבר פארן שאומר למעלה וזהו
אחד עשר יום מחורב שהיו הולכין דרך הר שעיר שלשה ימים כמו שכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת
ימים ובשבעה ימים שלא נסעו עד האסף מרים הרי עשרה וביום אחד עשר נסעו מחצרות ויחנו
במדבר פארן הוא קדש ברנע שמשם נשתלחו המרגלים כמו שכתוב וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן
אל מדבר פארן קדשה וגו' וגרם העון ונגזר גזירה להשלמת עכבתם מ' שנה כמו שכתוב לפנינו
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה עד תום כל הדור
וגו' ומ"ש ונסב את הר שעיר ימים רבים זה היה לאחר שנסעו מקדש עד שבאו להר ההר
על גבול ארץ אדום בשנת הארבעים כל זה פירשתי אני הצעיר מפירוש כתב ידו של רבינו. כי
רבי אלעזר מבליינצי העמידני על האמת. ועתה אשוב לפירוש רבינו שמואל זצ"ל וכן הורה
לי הרב מי חכם ויבן את זאת כי פסוק זה לא נכתב אלא לפי שכתוב לפנינו ונסע מחורב ונלך
את כל המדבר הגדול והנורא דרך הר האמורי ונבא עד קדש ברנע סמוך לארץ ישראל שמקדש ברנע
שלחו מרגלים ונשתהו שם ארבעים שנה לכך הוא כן כשנסעו מחורב ללכת דרך הר שעיר דרך ישרה
היו יכולים ליכנס לארץ ישראל באחד עשר יום עד קדש ברנע אבל לפי שחטאו ונסב את הר שעיר
ימים רבים עד ארבעים שנה וגו' וזהו שאמר לפנינו ונסע מחורב ונבא עד קדש ברנע בימים
מועטים שאין בהם כי אם מהלך אחד עשר יום אבל מקדש ברנע שלחתם מרגלים ונשתהיתם
ארבעים שנה בחטאתיכם: הנה דברי
הרשב"ם אשר ידוע כקצרן, מאריך להסביר בטוב טעם ודעת את המכוון של משה רבינו
לפני מותו. יש לערוך חשבון נפש מקיף על כל מה שעשו במדבר. איך וממה הכל התחיל. כמה
קשה לעזוב מקום תורה. הדר במקום של התורה ידוע שניתן לחיות בהסתפקות. חיי צער
תחי'ה, בשמחה. ברגע שנסעו החלו התלונות של כאבי רגליים של המתאוננים, לקישואי
ושומי המתאווים עד שנפלו לפח של המרגלים. זה גרם למשפט ארבעים שנה וכו' ואומר עם
תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי. אלו שידעו יותר מכולם, אלו שראו יותר מכולם, דווקא
אלו אכזבו יותר מכולם, כמו שמשה רבינו מסכם, ממרים הייתם מיום דעתי אתכם. זה המסר
של משה רבינו לכל הדורות. ללמוד לקח לפני שהקב"ה מלמדינו. לפני ה"בחימה
שפוכה אמלוך עליכם". זוהי דרך האמת. לשוב בתשובה ולחיות בחשבון. להודות על כל
נשימה, לעבדו על כל יום שנותן לנו לראות עולם מופלא. כאשר נוכיח שאכן רוצים להקים
שכינתא מעפרא, יחזיק בידינו ויוליכינו קוממיות לארצינו.
וריבכם, בעניני הדין ותביעת ממון, וזה ספר להזכירם את פשעם שאע"פ שבשר אותם שיכנסו
לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא
נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה
מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב: דברי הספורנו מדהימים. ממש מתאימים לימים אלו. הנה עדיין
אנחנו מתפלשים בסוגיית אקמצא ובר קמצא, על שנאת חינם. החכם מכל אדם למדונו בקהלת
מה שהי'ה הוא מה שיהי'ה. ברגע שלא ניקח את עצמינו לידיים לחשוב מנין כל כך הרבה
רוע, חוסר פרגון. בתי הדין מלאים דיני תורה על שכנים שללא סיבה מונעים לאלו
הנמצאים במצוקה לבנות עוד חדר, להרחי מרפסת ומה לא. מהיכן נובע צרות העין, חוסר
הפרגון ורוע הלב. משה רבינו שבע מהמריבות הללו. עד כדי כך שלכל עשרה יהודים היו
צריכים למנות דיין. אולי בלשון זמנינו לבנות שטיבל של הפלג הזה או האחר של ישיבה /
חסידות פלונית (כל שנה עם המחלוקות החדשות שלה שלא נגמר). העצה היעוצה היא הבו לכם
אנשים חכמים ונבונים, כעניין עשה לך רב. שיש לו בינה מבין דבר מתוך דבר להסיר רוע
הלב ולקרב הלבבות. לכן גם נאמר עשה לך רב ולא קנה לך רב. כדי שהעשי'ה תהי'ה מקובלת
ומתקבלת.
ויאמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב, לשון רש"י מספרי. ואני תמה, אם כן מה הטענה
הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים. אולי טען עליהם, כיון שהקב"ה
הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן, היה לכם להאמין,
כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו: והנכון מה שפירשתי שם, שכולם הודו לפני משה
ואהרן וכל העדה ואמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, והנה
כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם. ואחרי כן בראותם כי
יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו
דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה, וזהו ותרגנו באהליכם. וגם העם לא יזכירו בפני משה
הדבה הזאת, כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה, והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש, אבל אמרו
למשה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו. ועל כן יאמר להם
משה עתה, אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם, אבל ה' ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים
ועד הנה. וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלהיכם, שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה.
הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה: הרמב"ן
משמיענו מה הי'ה הפשע המחריד של המרגלים והבוכים. לית מאן דפליג שכולם הודו שטובה
הארץ מאד מאד. ממילא החטא חמור בכפליים. החטא הוא מרידה ישירה בהקב"ה, חוסר
אמונה מוחלט. מכאן מובן מאד שמשה רבינו אומר לעם ממרים הייתם. אין לך מרד גדול
מחוסר האמונה שהקב"ה יכול להנחיל להם את הארץ לאחר שראו במו עיניהם מה
שהקב"ה עשה למצרים. זה אומר עד כמה יש לדקדק בכל תלונה על מה היא נאמרת ועוד
יותר נגד מי. אילו היו טיפה יותר זהירים היו מונעים מאיתנו הבכי'ה לדורות.
כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו. אין הלשון הזה נאמר בהקב"ה אלא על הרשעים הגמורים כפרעה וסיחון שכבר נתחייבו
מצד רשעם למנוע מהן דרכי התשובה, וכיון שהם באים כנגד הש"י ומורדים בו, הקב"ה
מחזק את לבם שאפילו ירצו לחזור בהם אין מספיקין בידם, ולא מצינו בתורה ויחזק ה' לב
פרעה אלא עד שהזכיר ארבעה פעמים ויחזק לב פרעה ויכבד לבו, ויכבד לבו, ויכבד לב פרעה.
וכענין זה מצינו באליהו שאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית: רבינו בחיי מלמדינו את דרכי הנהגת השי"ת. כי לא יחפוץ
במות המת כי אם ישוב מדרכו וחי'ה. ראה מה שהקב"ה עשה עם ננוה. בעת שהאדם יש
בו שבריר של תקוה לשוב הרי הקב"ה ימתין לו. אבל, כאן בסיחון ועוג אשר נכנסו
למלחמה לא להם, הראו שאינם שונים מפרעה שאיבד את האפשרות לחזור בו מפני כובד לבו.
משה רבינו בעצם מלמדינו להתבונן, לא להכנס למצב של עקשנות, עקשות ודווקאיות. מצבים
אלו הרסו את עירינו והחריבו את מקדשינו. אם היו שומעים בקול ירמי'הו הנביא לא לרדת
מצרימה לאחר רצח גדלי'ה בן אחיקם היו יהודים אלו נשארים בחיים. הדווקאיות, חוסר
היכולת לשמוע בקול, המיטה וממיטה עליהם אסון. אם בר קמצא הי'ה קם והולך מפני שאינו
רצוי, לא הי'ה נחרב בית המקדש. גם אם בעל הבית הי'ה קצת יותר סלחן היינו עדיין
מקריבים זבחי רצון. אבל, היות שהיו להם מידות מושחתות, הקב"ה סייע בידם
להחריב ביתו ולשרוף היכלו. מכאן נלמד, להעביר על מידותינו, לסלוח ולעבור הלאה לסדר
יומינו כדי שנוכל לעבור לסדר היום לו אנו מצפים. כהן עומד ומקריב תמידין כסדרן
ומוספין כהלכתן.
יום שלישי, 21 ביולי 2020
יום שני, 20 ביולי 2020
יום ראשון, 19 ביולי 2020
יום שישי, 17 ביולי 2020
יום חמישי, 16 ביולי 2020
יום רביעי, 15 ביולי 2020
מחודדין בפיך פרשת מטות מסעי!
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
לא יחל דברו. כל שבת קודש לאחר קריאת
ההפטרה אנחנו אומרים ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם. זה קרוב לאלפיים שנה
שאנחנו בגלות מרה, חצי שנה באי וודאות של המחלה המיסטורית המסרבת להפרד מאיתנו. היגיע
הזמן להתחיל חשבון נפש, ומה מתאים יותר השבת של פרשת מסעי, חשבון הנפש של דור
המדבר. לכאורה, עיקר הבעיה שלנו זה מה שיוצא מהפה. לא יחל דברו. לא לדבר בצורה של
חילון. לדבר בשפה של יהודי ירא שמיים. בלי כל התוספות הלא רצויות וכל שכן האסורות.
ידוע חומר העניין של ניבול פה, צורם לראות דור צעיר שרחוק מלהזהר בנידון.
לדאבונינו גם בחלק של בני הישיבות. אלימות מילולית. מכנה שם לחבירו. מלבין פני חבירו.
כל אלו דברים שמאבדים בהם את החלק לעולם הבא ומשום מה לא מתיחסים לזה ברצינות
הדרושה. לא להתחייב בלי לומר בלי נדר. לדעת עד כמה אנחנו מחוייבים לשמור פינו
ולשונינו. צדיקים היו אומרים על הנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה", כאשר אדם
נמצא בעת צרה, נוהגים לקבל כל מיני קבלות למיניהם. בזמן הקבלה, יש התלהבות ואש
קודש. אבל, כאשר מגיע זמן הביצוע, זה צולע במצב טוב. יש כאלו שלשלב הביצוע לא
היגיעו. לאחר מכן לקראת סוף הפרשה כאשר בני גד ובני ראובן רוצים לנחול מעבר לירדן,
משה רבינו שוב מציב תנאי. תנאי בני גד ובני ראובן. כל תנאי שאינו נעשה בסדר הנכון,
התנאי בטל. הנה שוב, יבוא מאן דהו ויטען, סך הכל זה דיבורים. אמת. אבל יש כח
לדיבור. דיבור של דייני בית דין "מקודש החודש" יחייבו את האוכל ביום
הכיפורים כרת. דיבור של "הרי זה הקדש" יהפוך את המשתמש בחפץ למועל
בהקדש. אבל מה היה כאן סך הכל דיבור. כן. נכון. סך הכל דיבור שמשנה את כל התמונה ואת
כל המצב. המשימה שלנו זה ללמוד את כל ההלכות הקשורות בדיבור. ליישם אותם. מרן
"החפץ חיים" זצוק"ל כותב בסר שמירת הלשון, מי שפיו נגוע בדיבור
אסור, לימוד תורתו ותפילותיו אינן עולות לשמיים. מפחיד. יסיים אדם חייו, בראשו
מידי יום ישב ולמד, התפלל, יבוא לבית דין של מעלה ואין כלום, נאדה. למה. לשון
החרצובות זיהם את פיו כך שכל תורתו ותפילתו נעלמו אי שם בחצרו של הסיטרא אחרא. ממש
לא צחוק. הנביא ירמיהו בהפטרת השבוע כבר קורא לכל "תופשי תורה" אשר לא
ידעו את השי"ת, מחרחרי ריב למיניהם וכהנה וכהנה. לב יודע מרת נפשו. זה הזמן
לחשב מסלול מחדש. לחדש את המסעי בני ישראל לקראת ביאת משיח צדקינו. לנסוע מכל
המפריד וההורס ולחנות בכל מה שמחזק ובונה. ללמוד מבנות צלפחד שהי'ה חשוב להן חלק
בארץ ישראל, לכן נישאו אך ורק לבני שבטן. יתכן שמחוץ לשבט היו בחורים מעולים יותר,
אבל מחמד הלב, ארץ חמדת אבות, נחלת ה' היתה יקרה בעיניהן כל כך שנישאו לבני שבטן
לזכות בנחלה. הלוואי שנלמד את המסר שנזכה שאכן שהשנה אבינו מלכינו ינחמינו בחודש
מנחם אב.
איש כי ידור נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו
(נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר, לאסור את
המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש"י: ולשון ספרי אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר,
יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה,
ת"ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות,
והרב החליפו לנדרים: ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך
אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא
בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או
שאוכל ככר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא
בקום ועשה כלל. ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו
לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן
חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו.
אבל בנדרי בטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף: הרמב"ן
בא לברר וללבן סוגיית מוצא הפה. דבר זה נאה ויאה למי שכתב באגרתו וחשוב הדבור קודם
שתוציאנה מפיך. ממילא, ודאי שיש לקיים את הנאמר, אבל מתי יחול על זה דין נדר
שיהי'ה לו מצוות ככל היוצא מפיו יעשה וגם לאו של לא יחל דברו, זה שייך רק באיסור
החפץ. נדר חייב להיות בדבר קיים. שמא תאמרו כאשר נדר שלא ידבר, הרי האדם קיים.
אמת, אבל הדיבור לא קיים עד שידבר ממילא אינו יכול לאסור זאת בלשון נדר. וכן "לאסור את
המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה
כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור ואע"פ שעובר
על מצות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אע"פ שמבטל מצות לא תעשה. וכן
הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו'.
נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו, אלא
שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה: מצד
שני מסביר הרמב"ן, יש חומר בנדרים שיוכל לנדור שלא לקיים מצוות עשה, בתנאי
שאוסר את החפץ, ונדרו קיים. גם ההיפך יכול לנדור לזרז עצמו לקיום המצוות. ממילא זה
מלמדינו עד כמה יש להזהר במה שמוציא מפיו. בתוספת זהירות, שלא יאסור על עצמו קיום
המצוות, חלילה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר
מצוה כלל, לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא
אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים
אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי
ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות
גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם: כי שבועה חל על הגברא ולא על החפצא. אבל מאחר שהשבועה היא
בשם השי"ת יש להזהר טפי לפני שמוציא מפיו. ודאי שיש לאדם לקבל על עצמו בלי
נדר ובלי שבועה. אך זה, שיודע היכן שנמצא וזקוק לזירוז וניסה את כל שאר אפשרויות
של זירוז, יש לומר שיזרז עצמו ע"י שבועה. וטעם ידור נדר לה'.
איננו כמו אשר נשבע לה', כי הוא כמו וישבע לו, שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו
תשבע, ואשביעך בה', כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי, השבעה
לי באלהים הנה, אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו
החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך היינו שמראה
דביקותו במלך. שקשור בחי החיים. שרוצה להשיג ולמשוך קדושה בכל חפציו הגשמיים. בשבועות כנשבע במלך
עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. והסוד, כי השבועה
מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, מבואר מכאן
מעלת השבועה מצד אחד שהנה הנשבע מחובר להשי"ת בכל נימי נפשו, מכאן גם החשש
לשבועת שוא. והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי
תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו: היוצא מדברי הרמב"ן שיש לנהוג בזהירות יתירה בנדרים
כמי שמשתמש בתגא דמלכא.
ויבואו בני גד. הם היו בעלי העצה תחלה לכך קדמם הכתוב. ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן כענין
שכתוב וטרף זרוע וגו', ולא היו מתפחדים מאנשי הארץ לשבת במקומות אלו אע"פ שהיו
רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה:
ובמדרש ומקנה רב העושר כשבא מן השמים הוא מתקיים וכשאינו בא מן השמים אינו מתקיים,
שני עשירים עמדו בעולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם אבדו מן העולם, שלא היתה
מתנתם מן השמים שהיו חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים
הרבה והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל
קנינם, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. זה
שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך
ממזרח למערב עושה עושר, ולא ממה שהוא מחזר על המדברות הוא מתרומם, זהו ולא ממדבר הרים,
וכל הרים טוריא חוץ מזה שהוא לשון רוממות, אלא מה הקב"ה עושה נוטל ממונו של זה
ונותן לזה, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, ולמה נקרא שמם נכסים שנכסים מזה
ונגלים לזה, וכן אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, באף שהוא מביא לזה מרומם
את זה, לכך נאמר ומקנה רב. זה שאמר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן
ובני גד שעשו את העקר טפל והטפל עקר, למה שחבבו את נכסיהם יותר מן הנפשות, חייכם אין
בו ברכה, שנאמר נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, לכך נאמר אל תיגע להעשר מבינתך
חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן: הנה דברי האור החיים הקדוש מבהילים. ראשית לכל המסקנא
המיידית שהברכה לא היתה מן השמים. מנין זאת. פשוט הוא, מי שמוכן לוותר על קדושת
ארץ ישראל עבור ממונו וקניינו, זה בגדר יש עושר השמור לבעליו לרע. היתכן, שבטי י-ה
שזה אתה העידו עליהם, יבואו לכך, מפני שראו קצת דשא. לא פלא שמשה רבינו משתמש
בלשון כל כך קשה של תרבות אנשים חטאים. בכלל תמוה מאד הגישה של משה רבינו, מיד
לחשוד בהם שלא יבואו לעזור לאחיהם. אלא, משה רבינו ראה כאן את החורבן. הוא ראה את
הרצון לחיות במצרי הממון. לכפר על מעשיהם בצדקה. אבל בפועל, להיות מרוחקים ממרכז
השכנת השכינה. רחוק מן העין עד שהוא רחוק גם מן הלב, רחמנא ליצלן. לוקחים את יקרה
מפז ומפנינים ומניחים אותו בצד. כל המצוות התלויות בארץ, כאילו אינם. מה חשוב,
מרעה לצאן ולבקר. מה חשוב בחיים העובר ושב ולא הנצח. בגלל זה פרשו מציבור אחיהם
לגור בריחוק. לא שמו לב לדאגה שמכניסים את עצמם, הדאגה של מרבה נכסים, ממילא ירבה
עבדים ושפחות, מה נאמר על כך במשנה באבותת איך ייראו ויתנהלו בתים אלו. ע"י
שפחה כנענית, שתטפטף ארס נכריותה עד שהבית נהפך לבתי עבודה זרה וניאוף. כאשר אכן
הי'ה לפני גלותם הסופי. חיים אלו אינם חיים כי אם מות. הרי יש לו מנה רוצה מאתיים,
כל חייו הם כליון עיניים. זה ממש מקשר סופה של פרשה לראשיתה. על ראשי המטות לדעת
להנהיג את העם שלא יהיו רודפי בצע. שחיי תורה ונצח הם הם העיקריים. כסף, היום כאן
מחר שם. ממילא, חייבים לברוח מ"המקנה רב", החונף לעשירים. להתקרב למשה
רבינו של הדור העניו מכל אדם, הבז לגשמי, מקדש את הרוחני. ומרבה חיילים
להשי"ת ותורתו.
אלה מסעי. אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך ואחרי שחלק ארץ סיחון
ועוג ובנו הערים הנזכרות, נתן דעתו לכתוב המסעות. ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה
עמהם, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום
למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה, אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות,
כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן: והוסיף הרב במורה הנבוכים תועלת בידיעתם,
לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם,
אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע. ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת
ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות
לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם,
וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין. וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות
מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב
מן הישוב מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר
יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות
מים. על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות,
כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים
שנה, כל אלו דבריו: והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים, או מזולתן ענין
לא נתגלה לנו סודו, כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה", לא כדברי
ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם", שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל
פי ה' יסעו: הנה הרמב"ן בא ללמדינו
אורחות חיים. סיבת כתיבת המסעות, כאשר ידוע שאין אות אחת מיותרת בתורה, לדעת חסדי
המקום. להתבונן ולרדת לעומק החסד. ודברת ב"ם – במ"ב המסעות אשר
הקב"ה לקח אותנו, לדעת דרכיו. בחיי היום יום יותר מפעם משתבש לנו סדר היום
בגלל אריכות הדרך. מי בפקק תנועה, מי שעלה על קו אוטובוס לא נכון או שכח לרדת
בתחנה. מי שטיסתו ברחה, התעכבה או בוטלה. שמא תאמרו מקרה. לא ולא. אין כל מקרה
בעולם. לא תמיד נבין מה הקב"ה רוצה בדיוק ברגע זה. לפעמים להרגילנו במידת
הסבלנות. לפעמים ללמדינו שסוף מעשה במחשבה תחילה. לפעמים הוא נותן לנו סימן במקום,
פוגשים ידיד שכוח, עוזרים לעני וכדומה. לפעמים אלו דמעות או תפילה רצינית
שהקב"ה כה חפץ לשמוע והיא לא עלתה על דל שפתינו מאז הימים הנוראים. אבל, זה
אומר שיש לנו לעצור מידי פעם את מירוץ החיים, כדי לעשות את חשבון נפשינו אנו. מה
הקב"ה רצה ממני, האם מלאתי את הציפיות. האם אני יכול לעשות יותר. האם הגשמתי
את המשאבים שידוע שיש לי. את זה גם יש להנחיל לדורות הבאים. אין מקום וזמן מתאים
יותר משולחן השבת. כאשר כל המשפחה מסיבה יחד לעבור על מה הקב"ה מצפה מאיתנו
בזמן ובמקום הזה. אין ספק, כאשר מרגילים את בני הבית שאין פסיעה מקרית, בודאי
בפיקוח עיניהם יראו חסדי ונפלאות השי"ת.
ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה, כיון שלא הרגו במזיד. והדין הזה יורה שהלב
עקר האדם ועקר כל המצות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה
לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה,
הגוף בתנועתו והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין
המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה,
שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד ע"ה ואשא כפי אל מצותיך
אשר אהבתי, ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב נשא לבבנו אל כפים: ואמרו במדרש מכה נפש בשגגה, דוקא בשגגה ולא בזדון,
שאם הרג בזדון ואמר בשגגה הרגתי אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם
והורגין אותו, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות, שכן מצינו
ביואב שנאמר בו ויחזק בקרנות המזבח, ומשם לקחוהו והרגו בניהו. ודין תורה להיות רוצח
בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם
המה, אמר דוד, רבש"ע רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם
כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותן הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון
שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן, וכתיב
ויגרש את האדם, לכך נאמר זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה: דברי רבינו בחיי פותחים פתח רחב להבין מה חובת האדם בעולמו.
לב טהור. מתוך דבריו, מובן מאד הקשר של הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול. כהן הגדול
מסמל עבודה שבלב זו תפילה. הרוצח אשר מעשיו ריחקוהו, עדיין קשור בלב העבודה, היות
שמוכח שבלבו לא הי'ה עליו שום שנאה. שהרי שונא אינו גולה אפילו אם המעשה הי'ה
בשוגג. כי לבו רע. אבל זה שלב טוב לו, לבו של מרכז עבודת הלב קשורה בלבו. אבל,
גולה שלבא לפומי'ה לא גליא. אין להסתפק בלב טוב בלבד, צריכים גם מעשים טובים. לא
כאמרה, העיקר הלב. נכון, רחמנא ליבא בעי, אבל לא רק לב. צריכים גם מצוות מעשיות.
קום עשה. כעת, אנחנו קרוב לאלפיים שנה מרוחקים אנו בגלות, כאשר אין כהן משרת
שיחזירנו מערי מקלטינו אל משפחתינו ואחוזתינו. אין לומר נואש. העבודה שבלב יוכל
להוציאינו מבור גלותינו. לחזק את העבודה שבלב. לא להתעסק בזמני תפילה וברכות בדבר
זולת הנאמר בפה. לחשוב היטיב מה שאנחנו מוציאים מהפה. להוציא מהפה כמונה מעות.
להכניס את כל עצמותינו לתוך תפילתינו. ממילא, השי"ת יזכרנו לטובה ברוב רחמיו
וחסדיו וימהר ויחוש לגאלינו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)