SORRY IS NOT ENOUGH!!!!

NO PLACE FOR HATERS!!!!!

BOOST THEM!!!!

או הכל או כלום!!!!

הלב בוער!!!!

לאט אבל בטוח!!!!

THE BEST BRACHA EVER!!!!!

אור החיים הקדוש מדהים פרשת נשוא!

מחודדין בפיך חג השבועות ופרשת נשא!

בס"ד                          

לעילוי נשמת

אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל

וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו

אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. כל מה ששונה בנו נובע מיום מתן תורה. לכן, בשונה מכל חג אחר, שבוע אחרי שלמדנו שדרכה של תורה זה פת במלח, אחרי שהבנו שחז"ל קבעו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, בשבועות כולי עלמא מודו דבעינן לכם. ולכן רב יוסף ביקש שיכינו לו עיגלא תילתא. ההסבר יכול להיות כך. מי שבאמת בן תורה אמיתי, והצלחת שלו אינו תופס מקום מרכזי בחייו, הוא שמח לקראת פת במלח ממש כמו מעדנים טעימים, לא יתלונן כשיש רק לחם ולא יצא מגדרו כאשר אכל מאכלים מפוארים, הוא מה שנקרא אוכלי המן. מה פירוש אוכלי המן, נכון שהמן מתחלף לכמה וכמה טעמים, אבל מי שלא בעניין, טעם המן היה כצפיחית בדבש. מי שהיה חבל לו אפילו על הקדשת מחשבה זמנית לשנות את טעם המן, הוא ידע שהמן סך הכל זה כמו דלק למכונה, הוא זה שמוכתר בן תורה. אכן, אחד ששנה שלימה לעג לגופו, ביום השבועות חייב להודות לגוף על זה שהיא נתנה לו אפשרות ללמוד שנה שלימה מבלי לדרוש את צרכיה. ביום מתן תורה נגמול עמה חסד בעיגלא תילתא, לתת לה קצת "לכם" כדי לזכות לעוד שנה של לימוד תורה כדבעי. ברגע שנקבל על עצמינו להיות שמוע תשמעו נתפלל שהקב"ה ישמיענו שנית לעיני כל חי שהנה הוא שב מקבץ נידחינו וימלוך עלינו לעולם ועד.

אנכי ה' אלהיך וגו', טעם כפל אשר הוצאתיך מארץ וגו', מבית עבדים, פשט הדברים הוא, שכוונתו להגדיל עוצם שבייתם שהיו בארץ מצרים, מקום שאסיריו לא פתח וגו', נוסף על הפלגת טומאתה, ועוד שהיו שם בגדר עבדים, והוציאנו ה':  הנה בא האור החיים הקדוש להאיר עינינו בעניין קבלת עול מלכותו יתברך. היינו מלבד חסדו שהוציאנו, הרי אם עדיין היינו עבדים לא היינו יורדים לרום ולעומק של קבלת עול מלכות שמים. בהמשך דבריו של האור החיים הקדוש הוא נותן לנו כלים להתבונן בקבלת עומ"ש וקיום מצוה משש המצוות התמידיות.  עוד ירצה, על דרך אומרו כוס ישועות וגו' ובשם ה' אקרא צרה ויגון וגו' ובשם וגו', ודרשו ז"ל מברכין על הרעה בשמחה כשם כו', והטעם כי בחינת המוסר מה', אינו אלא לצד הטוב והחסד, והוא אומרו אנכי ה', פירוש מדת החסד והרחמים, אפילו בזמן אלהיך, פירוש שאני מיסרך: זה היסוד של היסודות. לדעת ולהכיר שהכל בכל מכל כל מאתו יתברך. לא לשאול כשרע ורק להודות כשזה טוב, כי כל מה דעביד לטב עביד. להתבונן בנעשה, וראה בטוב. לחקור איך שרואים במוחש את הטוב המוסתר. לכן הנחיל לנו את התורה אשר שם כאשר נעמיק ללמוד נדע את אשר טוב ואת אשר איננו טוב.  עוד ירצה באומרו מארץ מצרים, מבית עבדים, על זה הדרך אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אני עתיד להוציאך מבית עבדים, וזה ירמוז על גלות האחרון, אשר שעבדו בישראל כל אומה ולשון כמשפט הרגיל בעבד, ורמז ה' כי יוציאנו מבית זה: מוסיף כאן האור החיים הקדוש כי מיסודות האמונה לדעת ולהאמין בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה, עדיין יש להאמין באמונה איתנה וחזקה. האמונה שהיתה שפקד יפקוד לא יסור מאתנו עד ביאת גואל צדק.  עוד ירצה, על זה הדרך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ואם תאמר ולמה הוצאתנו משם, ולא הגדלת חסדך עמנו, שהיה ה' ממשיל ישראל שם בארץ אויביהם, ויעבידו בעובדיהם, וישלטו בהם, ויקחו את ארצם מידם, וישבו בה לעיניהם, ויש בזה יותר נחת רוח לישראל, והגדת עוצם היכולת, כי יש אלהים שופטים בארץ, ושולטים בה, לזה אמר ה', כי טעם הדבר הוא, לצד שהארץ היא בית עבדים, פירוש על דרך אומרו בהנחל עליון וגו' יצב גבולות עמים, ואמרו ז"ל כי ה' חלק מקומות העולם לשרי מעלה, זולת ארץ כנען אשר בחר לו לשמו כביכול, והוא אומרו מבית עבדים, פירוש מקום שהוא של עבדים, של ה', פירוש שממשלתו ממשלת שר אחד מעבדי ה', ולא רצה ה' שיהיו ישראל תחת ממשלת השרים, אלא תחת ממשלתו יתברך בכל, והוציאם מארץ מצרים לצד שהוא בית עבדים, לתת להם ארץ אשר היא בית אלהים: גם זה מיסודות האמונה כי קיום התורה בשלמותה יתכן אך ורק בארץ נחלת השי"ת. אזי יש קיום לתרי"ג המצוות. לכן, מיסוד האמונה לעשות ככל שביכלתינו להסיר מעלינו עול הגלות ולקרב הגאולה השלימה.

כבד את אביך. הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכבוד, שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו, וכבר אמרו שהוקש כבודו לכבוד המקום: וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו. ועל דעת רבותינו ענין הכתוב למען יאריכון ימיך ועל האדמה, יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים, כי ימלא השם ימינו בעולם הזה, ויהיו ארוכים בעולם הבא שכלו ארוך, ותהיה ישיבתינו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו, ובמשנה תורה  פירש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה, והנה הם שתי הבטחות: הרמב"ן בא ללמדינו דעת את ה'. שחמשת הדברות הראשונות הם יסוד האדם. מי שרוצה להחשב כתולדת אנוש, יש לו להאמין ולכבד, לשמור אמונים. לשמור למי שאמר והי'ה העולם ולמי שנפח בתוכו רוח נשמת חיים. בייחוד הדיבורת זכרון ועשיית הדברים. הוי אומר שעיקר תוכן החיים הוא כבוד השי"ת וכבוד ההורים אשר מחנכים ללימוד התורה הקדושה.

למען יאריכון ימיך, אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך, שיסבבו לך אורך ימים בלתי בעל תכלית שלא יפול בו רוחב, כאמרם ז"ל לעולם שכלו ארוך, כי אמנם ענין אלו החמשה דברות הוא כלו אומר כבוד לאל יתברך, אשר בו ינחל המכבד חיי עולם, וזה שנדעהו למהוה מאין, ולהיות אלהיך הוא לבדו, ולא נעבוד זולתו, ולא נמרה בו במחשבה בדבור ובמעשה, ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו:  על האדמה, בשמירתם תזכה לזה שאותו אורך ימים שאמרתי תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה, אמנם החמשה דברות אחרות, והן שלא נזיק לאדם בגופו בכבודו ובממונו, במעשה בדבור ובמחשבה, הן אזהרות שומרות מהעונש בעולם הבא והעולם הזה: דברי הספורנו מחודשים מאד. אריכות ימים תלוי ראשית בקבלת עול מלכותו וייחודו. שנית במה שנמנע מעבודה זרה. שלישית שנשמור פינו ולשונינו משבועות וכדומה. הרביעית בשמירת השבת וזכירתו לקדשו. אלו ערכים מכובדים ומקודשים. כשם שנכבדם ונקדישם, כך נכובד ונקודש, לחיי עולם שכולו טוב וכולו ארוך.

ויהי בימי שפוט השופטים. לפני מלוך מלך שאול שהיו הדורות מתפרנסים על ידי שופטים ובימי אבצן היה שאמרו רבותינו אבצן זה בועז: וילך איש. עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש: בסוף ספר שופטים נאמר בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. בפירושים שונים אמרו דור ששפט את שופטיו. שני הפירושים אמת ומורים על צורת התנהגות שהכל נעשה ע"י דחפים אישיים. אין מנהיג. דבר זה מאד קשה להבין כאשר השופט הוא מגדולי השופטים ברום המעלות. לכאורה כדי להבין את המהלך יש לעיין בדברי הגר"א על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים, רוצה לומר ששפטו אותו היצר הרע והיצר הטוב כו', אז אמר ה', בני הפכפכין אתם, רוצה לומר כמו ההפכפך שנוטה לצד זה ולצד זה, כמו כן הם פונים לטוב ולרע, כיון שהם בינונים כנ"ל. ואז אמר ה', לכלותם אי אפשר כיון שהם אינם רשעים גמורים, אלא אביא עליהם יסורין, ועל ידי זה יפנו אלי ויהיה מדריגתם שלימה ואז אוכל להשפיע עליהם מידת החסד כנ"ל. ולזה איסרם ביסורים של רעב, כי עיקר מדת החסד הנמשך מאתו יתברך הוא מהחסד שעושה אדם למטה כנ"ל, והצד הרע [ש] היה להם, הוא מה שלא חמלו על עניים, כי כל מה שנותן ה' לזה יותר מזה הוא כדי שירחם על חבירו ויהנהו מנכסיו, וכיון שלא עשו זאת גברה בזה עליהם מדת הדין ולא השפיע גם כן מטובו עליהם, מיד: ויהי רעב בארץ." עד כאן דבריו הקדושים. המובן הוא, כח היצרהרע, הוא כל כך עצום עד שאפילו שהיו בדור עם שופט, מן המעולים והצדיקים בהם, מן הראוי, לשאול בעצתו. בכל זאת היצר שכנע מי שהוא בעצמו אדם חשוב לערוק. לא לשאול. שאלה היא טרפה. הנה כי כן, קם לו האיש מבית לחם, איש חשוב, מורם מעם, אך עינו צרה בעניים, ההיפך מברכת כהנים דלעיל, מכאן עד לסופו המר והנמהר הדרך היתה קצרה ביותר. זה היסוד של קבלת התורה, לדעת לא לעשות דברים לפני ששאלו לדעת תורה, וקבלו תשובה. זה מה שיוצא מדברי הגר"א, כדי לא להיות הפכפך צריך שיהי'ה מנהיג, שינהיג ע"פ עצת ה' שהיא היא לעולם תעמוד.

כי אל אשר תלכי אלך. מכאן אמרו רבותינו ז"ל גר שבא להתגייר מודיעים לו מקצת עונשים שאם בא לחזור בו יחזור שמתוך דברים של רות אתה למד שאמרה לה נעמי אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת א"ל באשר תלכי אלך, אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינה אישה אמרה לה באשר תליני אלין, עמנו מובדלים משאר עמים בשש מאות ושלש עשרה מצות עמך עמי, אסור לנו ע"א אלהיך אלהי, ארבע מיתות נמסרו לבית דין באשר תמותי אמות, שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין אמרה לה ושם אקבר. רש"י מבאר את דברי חז"ל על ההתעקשות של רות לדבוק בעם ישראל, לכאורה זה מה שהאבן עזרא אומא על עמך עמי. לעולם לא אעזוב תורת ישראל וייחוד השם. לשם ירידה לסוף דעתה של אמה של מלכות נתבונן מעט בדברי המלבי"ם "כי אל אשר תלכי אלך ר"ל בל תחשוב כי תכלית הליכתי משונה מן תכלית הליכתך שאת הולכת לשם לבעבור דתך שתוכל לשמור מצות התלויות בארץ והתורה והמצוה ואני הולך רק בעבור השגת איזה תועלת, כי תכלית הליכתי הוא עצמו התכלית שאת הולכת אליו, וכן אל תחשבי שאני מקוה איזו הצלחה זמניית שאנשא לאיש עשיר וכדומה כי באשר תליני אלין, אלין כגר בארץ וכצדיקים שהעה"ז הוא אצלם רק כמלון אורחים, כי מגמת הליכתי הוא מצד כי עמך עמי ואלהיך אלהי, שכבר תפשתי תורת אלהיך ומנהגי בני עמך ואני כאחת מבני עמך". מהמקום והסיבות שאלימלך ברח, אלו הן הסיבות שרות חוזרת. לקיים את המצוות התלויות בארץ שהם באים לאחד את כלל ישראל כאחד. בין האיש אשר הקב"ה ברכו בנחלה לבין האיש אשר מזכה נותנו בברכה. השיתוף בין מי שיודע ומכיר שהכל מאתו יתברך ואין גרגר אחד של חטה שצמח מעצמו, הכל מאת השי"ת. זה בעצם הראיון שחג השבועות זה חג הביכורים. בתפיסה של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מי ירצה לאכול פרי הביכורים, הבעל הבית בעצמו. מי שבכוחו לתת את הפרי הראשון לזולתו, הרי הוא גיבור הכובש את יצרו. זאת ראתה רות. לשם פניה מועדות. למקום שחיים עבור המחר הבלתי נודע. הנה לסיכום העניין דברי הגר"א מאירים כשמש, "היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין ב' מפתחי הלב, ורוצה לומר, כי היצר הטוב אינו יועץ אלא למצוה, אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו', מתגבר - שיעשה עבירות, ומתחדש - היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצוה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא בזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאיברי הגוף הכבדים, אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר, יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בתשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות איברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באיברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה, ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוון לעבירה רצו איברי הגוף, עד שאמרו במסכת בבא מציעא: ושוור לירדנא בכחו, וכיון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול שכיון שמצד היצר טוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו איברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה לילך אחריה אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלתי אמיץ בגוף ויגיעה רבה, אז ותחדל כו', למנוע אותה מהמצוות כי הכוונה מהצד הטוב הוא". הוי אומר שכל הרצונות והחפצים צריכים להתרכז למאמץ לקיים מצוה על פי רצון השי"ת במצוה זו. להשיג תכליתה. כל פעם שאנחנו מתייצבים לקיים מצווה, לדעת מה מטרתה ולכוון לקיימה למטרתה ולקדש שם שמיים. לדעת שמכל מצווה אמור לצאת ייחוד שמו. אלו הביכורים שאנחנו צריכים להגיש להקב"ה. זה אמור להיות הנעשה ונשמע שלנו.

והנה בועז בא, כ"מ שנאמר והנה מורה דבר חדש, שבועז לא היה רגיל לבא אל השדה והיה גם זה מקרה חדש בהשגחת ה' שבועז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, חז"ל אמרו שבועז ובית דינו תקנו שיהיו שואלים שלום חברו בשם, והיה בעצת הסנהדרין כמ"ש בברכות וכי תימא בועז מדעתא דנפשיה עביד וכו' כי אין להזכיר ש"ש לבטלה וכמ"ש בספרא דלא לימא לה' קרבן וכו', אך בראותם אז שהי' ביניהם גזל משפט וצדק וגם אל שופטיהם לא שמעו כמ"ש ויהי בימי שפוט השופטים, וכאשר נתמנה בועז לשופט תקן שיהיו שואלים שלום חברו בשם, לקבוע בלבם כי ה' משמים משקיף עליהם ועל שלומם, ושלום הקבוץ משתתף עם השגחת ה' עד שה' הנקרא שלום משתתף עם שלום שבין אדם לחברו, וגם התעוררות שישוו ה' לנגדם תמיד וגם בדברים שבינם לבין רעיהם ודרישת שלומם וטובתם, ועז"א והנה בועז בא מבית לחם שמספר שנעשה דבר חדש בבית לחם במושב הזקנים שע"ז מורה מלת והנה, ובועז בא משם בדבר החדש שאמר לקוצרים ה' עמכם, ועפ"ז הזכירו גם הם ש"ש שיברכהו ה', וכמ"ש ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם וכו' וכמש"פ שם. פתחנו בדברי המלבי"ם שמסביר היטיב מדוע בועז בא. אדם השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה. מדהים לראות שיש כאן חיפוש אחר ברכת ה'. הפתרון של הבית דין שכל יהודי יברך את חבירו בשם, חשובה מאד. רק כאשר יקלקלו המינים תקנה זו תתבטל. עד אז יש מקום להרבות ברכה על עם ישראל. אבל, לכאורה מה עניינה דווקא לקוצרים בשדהו, בא האבן עזרא לפשט, ה' עמכם. לעזור אתכם בעבור שהם עמלים: יברכך ה'. שיתן ברכה בקציר. ללמדינו שהכל תלוי השגחה. גם הקציר צריכה את ברכת השי"ת. ובכל זאת יש כאן ענין קצת יותר עמוק, מבאר הגר"א, ויאמר לקוצרים ה' עמכם - כי איתא בזוהר כל בי תרי דאזלי, שכינתא שריא ביניהון, והני מיליה דעסקן בדברי תורה, אבל אי לא עבדו כדקא יאות שכינתא סליק מביניהון, כמה דאת אומר: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. וכן כאן, שראה נערה ביניהם ואמר להם: היש ה' עמכם, רוצה לומר, שמא באתם ליד מכשול על ידה ונסתלק השכינה מביניכם:  ויאמרו לו יברכך ה' - אשה כשרה וצנועה היא, וה' יברך אותך בה כי אתה צריך לאשה וראויה היא לך. הנה גדול הדור מיד עומד על המשמר ולא מוכן שיתהווה מצב של סילוק שכינה. אין זמן כדי להתיפיף. יש לומר את הדברים באופן ברור. אכן, מיד ענו לו פועליו, השכינה בינינו ב"ה, אבל כדי שהשכינה תשרה עליך, צריכים את היסוד. איש ואישה שכינה ביניהם. לא די לברך בשמו, צריכים גם לעשות רצונו. בועז, זמע בקול עבדיו כאילו ששמע את השכינה מדברת מתוך גרונם. ענוותנותו של בועז, היתה בה את הכוח להביא את דוד המלך, רגל רביעי במרכבה, שהוא הי'ה עניו ושפל רוח. לכן, תפילותיו ותהילותיו התקבלו כלפי הקב"ה, כלימוד התורה ממש.

נשא גם הם. לפי שכתב למעלה נשא את ראש בני קהת. ולאחר שנסדו ונקבעו סדר המחנות וחנייתן הוצרך לומר שילוח טמאים מן המחנות. הנה הרשב"ם מבאר שהנשיאות, זה ההתרחקות מן הטומה. זה מביא קדושה. כל עניין הפרשה הוא, כדי שתשרה שכינה במחנה, יש לכולם לרומם עצמם, להרחיק עצמם מהטומאה, ממילא תשרה שכינה במחנה.

לא יצק עליו שמן. שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחשך. ולא יתן עליו לבונה, שהאמהות קרויות לבונה שנאמר אל גבעת הלבונה, וזו פירשה מדרכיהן. כי מנחת קנאות הוא, הקמח הזה, מעוררת בה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל, לשון רש"י מדברי רבותינו: ועל דעת כל המפרשים "כי מנחת קנאות הוא" לומר בעבור שזאת המנחה מנחת עונש היא גרועה להיות שעורים בלא שמן ולבונה, כי המנחה אשר אזכרתה לרצון לה' באה סלת חטים בשמן ולבונה: ולפי דעתי, טעם " כי מנחת קנאות הוא " יחזור אל ראש הפסוק, יאמר שיביא האיש את הקרבן על אשתו כלומר במקומה, כי מנחת קנאות היא להזכיר עונה ואיננו ראוי שתביאנו היא משלה, אבל הוא יקריב מנחה לשם שיקנא את קנאתו וינקום את נקמתו ממנה: וטעם השעורים, שתהיה סערת חמת ה' חמה יוצאה סער מתחולל על ראש הרשעה יחול, וכענין צליל שעורים האמור בגדעון שפתרו אותו לסער ומהומה רבה. וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב. וטעם "הוא" על הקמח, ויש לו סוד, כי למטה בהיותו ביד האשה אמר "היא", ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי היא מזכרת עון. סוד האדם להתעלות ממעה הבהמה. כח הדיבור ניתן למלל גבורות ה' ולהשמיע תהילתו. ממילא כאשר יש סטי'ה מדרכי השי"ת ולא עוד אלא שזה נעשה בכלי המיוחד שהקב"ה ייחד לאדם, הרי יש להביא אדם זו לאמת של נמשל כבהמות נדמו, מותר האדם מן הבהמה, אין. מבאר לנו הרמב"ן, ענין זה הוא מסוד ה' ליראיו. שעורים מלשון סערה. ללמדינו, שבעון עריות אנדרלמוסי'ה באה לעולם. ואין תימה מדוע זה ליד פרשת גזל הגר, כי שניהם אחד. כמבואר בדור המבול. לזה בא הרמב"ן להדגיש את הנקמה שהשי"ת נקם במדינים אשר באו בימי גדעון על ידי השעורים. כי אנשי דודו של גדעון עובדי עבודה זרה היו, נמשל כבהמות נדמו, ממילא ישועתם באה דרך מאכל בהמה וכדי חרס, להזכיר אדם יסודו וסופו לעפר. אבל מכאן ואילך, יש להנזר מדרכים אלו מכל וכל, ללכת בדרכי השי"ת, שנמשלו לאור. אשר יאיר לכולם את הדרך אשר ילכו בה.

קדוש הוא לה', יזכה לאור באור החיים ולהיות מוכן להבין ולהורות כראוי לקדושי הדור ולזה נראה שכיון אלקנה באמרו אך יקם ה' את דברו כלומר אני מסכים להדירו בנזיר ואיני מבקש מהאל יתברך דבר אחר בעד הילד זולתי שיקם את דברו שיהיה קדוש לה'. הספורנו בא להאיר מה תפקיד הנזיר. להיות קדוש להשי"ת. מי שנמצא במשתה היין, אין אונס, לא יוכל לפטור עצמו שלא ידע לאן זה יכול להוביל. כמו שאומרים בשם "א גוטער ייד", מי שהולך כל הזמן רק ביינה של תורה, בדרכי הדרש והמדרש, אינו חוזר ומסיק כפשוטו של מקרא ואליבא דהלכתא, סופו שנשמט מן העולם. זה הי'ה קדושתו של שמואל הנביא, לאור באור החיים לכל בני דורו. לא רק במקומו, אלא סבב בכל הארץ כדי להפיץ את האור. לא עוד חטיפת ארון מתוך קודש הקדשים להכריח את השי"ת לנצח את המלחמה נגד הפלישתים. לא עוד שחיטה רק ע"י כהנים בהמתנה ממרטת עצבים. אלא, אור ויושר, קדושה ומנוחה. ההנהגה של פרישות מביאה עמה מנוחה, כי אין צורך לרדוף אחר התאוות.

כה תברכו את בני ישראל. כלו' לא תברכו מברכת פיכם כאדם שאומר תבואתה לראש פלוני כך וכך אלא אלי תתפללו שאברכם אני כמו שמפרש יברכך ה' ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו ואברכם לישראל כמו שמפרש ושמו את שמי על בני ישראל כשיברכו הכהנים לישראל בשמי ולא בשמם אני אברכם לישראל כמו שהתפללו החהנים ואומרים יברכך ה':(רשב"ם).  יברכך, שיתברכו נכסיך: וישמרך, שלא יבאו עליך שודדים ליטול ממונך שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם וכיון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו מה הנאה יש לו במתנה זו אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר, והרבה מדרשים דרשו בו בספרי:  יאר ה' פניו אליך, יראה לך פנים שוחקות פנים צהובות: ויחנך, יתן לך חן: ישא ה' פניו אליך, יכבוש כעסו(רש"י).    וטעם יברכך ה' וישמרך. על דרך האמת, כי הברכה מלמעלה, והשמירה שתשמור אותה, כטעם זכור ושמור. ועוד יאר השם הגדול את פניו המביטים בך, וכך אמרו בספרי ר' נתן אומר זה מאור שכינה. ויחנך, שתשא חן בעיניו, כענין שאמרו עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה. ועוד ישא השם פניו אל השמים ממעל וישם לך שלום הכל בביתך, וכך אמרו בספרי ר' נתן אומר זה שלום מלכות בית דוד. ושמו את שמי הגדול על בני ישראל, ואני אברכם, כי אני המדבר הנני, ושלום:(רמב"ן).    יברכך, בעושר ונכסים שאם אין קמח אין תורה:  וישמרך, מן הגזלנים: יאר, יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו אחר שתשיג צרכיך בברכתו:  ישא ה' פניו אליך, לחיי עולם כענין כי עמך מקור חיים וכו' וכאמרם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה:  וישם לך שלום, מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש הראוי לכל שלם לחיי עולם(ספורנו). יברכך, תוספות חיים ועושר: וטעם וישמרך, שישמור התוספת שלא יגזול אחר מה שהוסיף: יאר ה' פניו אליך, כטעם באור פני מלך חיים והטעם וכל אשר תבקש ממנו ובשעת שתדרשו יאר פניו והטעם יקבל אותך וירצה למלא' שאלתך מיד ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך גם יתכן היות ויחנך ויתן לך בקשתך כטעם חנוני אתם אשר חנן אלהים מגזרת חנן:  ישא ה' פניו אליך, הפך אעלים עיני מכם והטעם כאשר פירשתי כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך: וישם לך שלום, כטעם לא יגע בך רע לא מאבן ולא מחיה רעה ולא מאויב:(אבן עזרא). מדהים לראות את כל כינוס הראשונים בעניין ברכת כהנים. ראשית הרשב"ם המזכיר לכהנים מי המברך. נכון מאד שהקב"ה אמר לאברהם אבינו והי'ה ברכה, הברכות נתונות לו לברך מי שירצה, לא כן אוצר הברכה של ברכת כהנים. אוצר הברכה של הכהנים, שהם יזכירו לפניו יתב"ש לברך את עמו ישראל. מהו יברכך, הריבוי הגשמי שיסיר מאיש הישראלי דאגות פרנסתו ויוכל לשבת על התורה ועל העבודה. יש קמח כדי שיהי'ה תורה. ודאי הוא שחשוב שהתורה תקדים לקמח, אזי יש לברכה על מה לחול. כאשר אנו עומדים על סף מתן תורה לא ניתן שלא להזכיא את המעשה של אונקלוס הגר, כאשר שחק בפתח ביתו. הוא שחק  כשראה את המזוזה, עדות שהשי"ת שומר עלינו, זה הישמרך מכל המזיקים האורבים פתח בתי מי שיש בידם מטבע כדי לרוששם. (קשה לי לדחות מחשבה זו המנקרת בי זה עידן ועידנים, איך זה שהצליחו אנשים מסויימים לרמות ולשדוד מבני תורה כספים רבים ע"י כל מיני השקעות... הלא דבר אחד מדברי ה' אחור לא ישוב ריקם...) על כל פנים דעת הראשונים כולם שמי שהוא בגדר מבורך מה' הקב"ה שומר על עושרו. ברור הוא מכל שמצוות ה' ברה היא מאירת עיניים, ממילא הפנים מאירות ושוחקות הם אלו הממיתים עצמם באהלה של תורה ללמוד תורה לאמיתה. אלו שעיניהם מאירים בתורה. ממילא יש בהם חן. גם ח"ן. כי מי שהקב"ה מאיר עיניו, מגלה עיניו ומביט בנפלאות התורה, שהם הם החן האמיתי, לחזות בנועם ה'. מכאן, הרי יכבוש כעסו וישא פניו למי שנושא פנים לתורה ויתן לו משופרא דשופרא של חיי עולם הנצח. זהו ה"שלום", דהיינו שלימות, לחיות כימי השמים, על הארץ, על הפלנטה שלנו, תוך כל העירבוביא של הגשמי והרוחני. אדם השלם יפריד המוץ והפסולת עד שיוותר בידו אך ורק שמן זית זך. שלמות אמיתית.

ויהי ביום כלות משה, כלות כתיב (ר"ל בפת"ח) יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה. אמנם כבר העירו הרבה מן המפרשים שאין ספר תורה שנכתב בו חסר, מכל מקום חז"ל כתבו דרוש זה, דווקה יוצא לקרוא זאת בשבת כלה שלפני מתן תורה ללמדינו מה המעלה של השראת השכינה. למעשה בניית המשכן לכנסת ישראל כלה להתיחד עם בוראה. המשכן בה' הידיעה היא היא תורתינו הקדושה והטהורה. לימוד תורה בטהרה נפסק בשו"ע קודם ישא אשה ואח"כ ילמד תורה. הנה ראו מה שהי'ה עם רבי עקיבא שנשא אשה והלך ללמוד תורה. מה הועילה תורה בשיא טהרתה. ביום כלה כאשר שוב נקבל עלינו בנעשה ונשמע את עשרת הדברים, כדאי שנשמח כמשוש חתן על כלה.