יום חמישי, 30 באפריל 2020
יום רביעי, 29 באפריל 2020
מחודדין בפיך פרשת אחרי מות קדושים!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
ויהי בימי הקורונה. היא המחלה אשר סגרה
את בתי מדרשינו. והנה אנחנו מתבשרים שקול התורה ישוב ויישמע בחוצות ארץ ישראל.
רש"י בריש הפרשה מלמדינו, אחרי מות זה אזהרה חמורה לאהרן, בניך כבר מתו מאחר
שלא קלטו שיש כללים מאוד מדוייקים ואסור לשנות. עבודת השי"ת זה לא נתון
לשגעונות של יחידים וכתות. הקב"ה הורה למשה רבינו בדיוק כיצד עובדים אותו ועל
פי מסורה זו יש לנהוג. לדאבון הלב, מחלה זו הראתה איך שכל מיני יחידים נטלו את
ההלכה בידיהם. לעצמם הם חשבו שהם מחמירים סדרתיים כאשר לאמיתו של דבר הם היו יותר
בגדר של רוצחים סדרתיים. מספר הקרבנות ששילמנו, לו היינו זהירים יותר, ייתכן והיו
נמנעים. אבל החכמולוגים אשר נבערים מדעת מצד אחד ובערה בהם אש זרה מצד שני חיבלו
בכרם ישראל. היום יותר מאי פעם מובנים דברי הנביא ישעיהו "מי ביקש זאת מידכם
רמוס חצרי". כאשר השכינה עברה לבתים, כל בית הפך להיות בית כנסת ובית מדרש,
מי ביקש ממך להיות חכם יותר. מדוע גאוותך הביא אותך לידי שפיכות דמים. זה בדיוק מה
שהנביא מסיים "ידיכם דמים מלאו". אנחנו רוצים להיות קדושים. בפרט אחרי
כל כך הרבה מות. היגיע הזמן לחיות חיי קדושה. לשמוע בקול חכמי הדור. לעבוד את
השי"ת כמבואר בשולחן ערוך. לא בהפגנות אלימות מחללי שם שמיים. לא בחירופין
וגידופין. לא במלחמת חצירות. אלא מי יכוון טוב בקריאת שמע ובברכת המזון שהם מדאורייתא.
מי יהדר ב"ואהבת לרעך כמוך", גם לזה שהוא שונה ממני בתכלית השינו. נפתח
את הלב לכל האלמנות והיתומים, בעלי עסק שהעסק שלהם קורס. נפסיק את
"הסלקציה" שעושים במוסדות החינוך, כאילו יש למנהלים אלו רוח הקודש כד
לדעת מי יגדל צדיק ומי ההיפך. נחזור לשפיות. נתרחק ממה שמנקר עיניים. נתחשב יותר
ברגשות הזולת. נהיה זהירים יותר בלשונינו ופינו. כאשר זה יקרה, בודאי הקב"ה
יזמן לנו את הסיפא של ההפטרה, ושבתי את שבות עמי ישראל ונטעתים על אדמתם. במהרה בימינו,
אמן ואמן.
ובחקתיהם לא תלכו, מה הניח הכתוב שלא אמר אלא אלו נמוסות שלהן דברים החקוקין להם
כגון טרטיאות ואצטדיאות, רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. זה עקב האכילס שלנו. חקוי הגויים, להשתמש במנהגיהם הפסולים
מכל וכל. פעם ידענו לכבד את המנהגים שלנו, היום תחת המטרי'ה של חכמה בגוים תאמין,
החיקוי – חיכוי (גם מלשון לחם "חוקם" גם מעניין קוף אחרי...) מושלם.
לפעמים המוח היהודי חד יותר והוא עדיף על המקור. שמתם ודאי לב, שיסוד ושורש המילה
חיקוי הוא מלשון חוק. לנו יש חוק, חוק של אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ
לא שמתי. לחם חוקי הטריפני, זהו לחמה של תורה. גם כאשר נעמיר בלשון חיכוי, הרי זה
מלשון חוכה לשון של צחוק. במקום חיכוי של אשרי חוכי לו, שנמתין מוכנים ומזומנים
לביאת גואל צדק. אבל, משום מה בבתי המדרש ובישיבות שלנו, נכנס עניין ה"סטייל",
חליפה של מעצב פלמוני ועניבה של פלוני. אייפון, אם כל גאדזעט שלא נפספס להיות
מעודכנים בנייעס, מיד. יודעים כל קוועטש של כל זמר, מעוויתות פניו עד להרס הדקדוק
שלו או אפילו טעויות פאטליות במילות השיר. שותים בצמא את כל שטות של כל אמרגן סוג
ב' (מצד הקדושה) וקוראים ב"חינמים" ואלו שבחצי חינם, כאילו זה בריסקער
רב מוקשה. פלפולי הסרק על מה שיהי'ה מטפסים עד לשמי שמים, לעומת צרידות מוזרה כאשר
מבקשים קצת כבד את ה' מגרונך אם זה להתפלל כש"ץ או לומר ווארט בשולחן שבת.
אולי היגיע הזמן לשוב ולהתפכח, להתעורר משכרון ה"הכל בסיידר" ולזכור, מה
צוונו השי"ת, לבדוק הלוך ושוב מה מותר וממה נתרחק. ללא איזה שהם פשרות בלתי
מובנות. בפרט בעת הזאת שגלינו מבתי הכנסיות ומבתי המדרשות.
כי ביום הזה יכפר, והטעם שתצטרכו עם זה
גם לשביתה וענוי הוא כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו
לקבל סליחה: לפני ה' תטהרו, אבל השגת הטהרה
והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם ובשביל כך: דברי רבינו הספורנו הם יסוד היסודות לכל ענייני התשובה. ראשית כל יש לדעת באר
היטיב שאין לסמוך על עבודת הכהן גדול לכפר. כי במקסימום הכהן גדול מכין את הקב"ה
לאלו שבעם ישראל בדרך לעשות תשובה. עיקר התשובה הוא מה שמוטל על כל יחיד ויחיד,
להתחרט על העבר. מי שאכן מכין עצמו במחיקת החטא, קבלה גמורה שלא ישוב עוד לכסלו,
ודאי שעיצומו של היום יכפר, כי הנה חיבר עצמו, בעצם, לקדושת יום הכפרה.
וחי בהם, לעולם הבא, ואם תאמר בעולם הזה והלא סופו מת, וכן
תרגם אונקלוס וייחי בהון חיי עלמא. והנה מיני החיים לגוף ולנפש במעשה המצות נחלקים
לארבעה חלקים, ומלת וחי כוללת ארבעתן, האחד מי שמכוין בעשית המצות ויעשה אותן על מנת
לקבל פרס והולך בהם בדרך השמאל כדי שיהיה לו בהן שכרו עושר ונכסים וכבוד כדי שיחיה
ימים רבים, וזהו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו רז"ל למשמאילים בה עושר ונכסים
וכבוד, רבינו בחיי בא להבהיר מהו "וחי
בהם". עצם החיים תלויים בקיום המצוות. קיום והעמדת מצוות ישנם באחת משתי
דרכים, או בללמד אחרים או בתומכי מקיימי מצוות. מכאן פתוחים ארבעת הדרכים. מי
שמקיימם על מנת לקבל פרס. הרי נוטל מצד שמאל בדרגא הנמוכה של החיים, אך עדיין נקרא
חי, חי בעוה"ז. השני מי שמכוין בהם כדי שיטול שכרו לעוה"ב ואע"פ שהוא משתדל בקיומן ועושה
אותן שלא לשמה על מנת לקבל פרס לעוה"ב מכל מקום נפשו זוכה להיות שם, ועל שני מינין
הללו אמר הנביא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, הדרגא השני'ה מעולה מן הראשונה, מפני שחושב כבר על נצחיות. עדיין קשה לו
להתנתק מקבלת הפרס, אך בהשכילו, רוצה את הפרס היכן שהיא שוה באמת. הוא כבר נחשב חי
גם בעוה"ה. השלישי מי שמכוין
בהם לעשותן מאהבה כדין וכראוי שלא על מנת לקבל פרס עם עסקי העוה"ז, זה זוכה לחיי
העוה"ז ולחיי העוה"ב, כאברהם יצחק ויעקב שעבדו מאהבה עם עסקן בעניני העוה"ז
בענין זריעת האדמה גם עבודת המקנה וזולתם מן העסקים הגופניים, הנה הדרגא השלישית, העושה מאהבה, מעולה
מן השניים, כי אין בדעתו לקבל פרס. אבל עדיין שייכות לו בענייני העוה"ז. אבל
יש דרגא נעלה ממנו הוא, הרביעי מי שמשתדל במעשה המצות ואינו משתדל בשום עסק גופני כאלו לא היה בעל גוף
כלום אלא לבו ומחשבתו בהקב"ה, הנה הוא זוכה אל החיים הקיימים לעולם ולא ישלוט
עליו מיתה כלל, אבל ישוב אלהי בגוף ובנפש כחנוך ואליהו שנסתלקו מן העולם בגוף ובנפש.
עוד מצינו ארבעה מיני חיים שהאדם זוכה בהם בקיום התורה והמצות, האחד חיים כדרך בני
אדם שהם חיים בהמשכת הזמן ונפשם מתקיימת בגופם בהתמדת בריאותם, השני חיים אחרי החולי
ואחרי הגיע למקרה המות, ומין זה מחודש של חיים מחודשים כדמיון הכלי הישן והבלוי שנתחדש
וחזר לתחלתו, וכענין שכתוב רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, השלישי חיים של סליחה
אחרי היותו רשע שהוא חשוב כמת וכיון שחזר בתשובה הרי הוא חי, וכענין שכתוב אם אחפוץ
במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, הרביעי חיים אחר המות והוא לשון תחית המתים.
וארבעה מיני חיים אלו נכללים במלת וחי בהם: סיכום דברי רבינו בחיי הם שיש לשאוף להגיע שכל מאוויינו ותאוותינו יהי'ה רק
לעבוד את השי"ת ללא כל שייכות לחלק הגופני. יש לשאוף לחיות חיים של תורה, שרק
על ידי התורה נקראים חיים. מי שחלילה עדיין אינו דבק בתורה יעשה מיד חושבים וישוב
אל ה' וירחמהו ויתן לו חיים כי ממנו תוצאות חיים.
קדושים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה
אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו
שם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני
פרוש כך אתם תהיו פרושים: ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל
הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והענין כי התורה הזהירה
בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא
בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר
למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה
{הרמב"ן בא להבהיר,
להיות קדוש הוא בשום אופן לא יוכל להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה. למשל, לא יתכן
לומר שהיות שברור שהקב"ה רוצה שנהי'ה בריאים, וכדי להיות בריאים, חייבים מספר
שעות ביום לעסוק בהתעמלות וכדומה, כדי לשמור על מספיק "ויטמינים
וחלבונים" המסלול יהי'ה מחדר כושר לסטייקי'ה - נו, אני מהדר ב"ונשמרתם
מאד לנפשותיכם" והרי גוף בריא זה יסוד טוב לנפש בריאה, ממילא הרמב"ן בא
להזהיר, שבסוף היום עליו להיות נקרא קדוש. קדושה זו לא תימצא בחדר הכושר ולא
בסטייקיות למיניהם.}: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט
האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין
שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך
בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור
הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט {הנה, כל דבר שבקדושה אנחנו אומרים על היין. כדי להראות שיש
אפשרות לקדש את היין, לא שהיין יהפוך למטרה של חטא באיצטלא של הרי אמרו ויין ישמח
לבב אנוש, ומצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, חז"ל הוסיפו אין שמחה אלא בבשר
ויין. איזה בשר, בשר שעל אכילתו נברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו, בשר שבאכילתו ישנה
כפרה, בשר כזה יש מצוה לאוכלו, יין של כוס של ברכה, אשר לא יהפוך ביום מן הימים
לחמת תנינים יינם. יין אשר אמרנו עליו אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו
במצוותיו.יין כזה אין חשש של נח ולוט.}: וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה,
כמו שהזכירו בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש בשמרו מטומאת המת גם
כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס {בדרך כלל אלו הולכים יחד, באים
יחד בגדולה לגימה, לנגב חומוס וללעוס אנשים. לכן הקדים לומר לשמור מרחק מעמי הארץ
שידוע מהי שיחתם, ממילא לא יבואו לאכול אנשים, כמבואר ברמב"ם סוף הלכות טומאת
צרעת. כאשר ידע שיש עניין דווקא לאכול בסעודת מצווה ששם אין חשש לא ממאכלות אסורות
ולא של דיבור אסור, כי ממילא יתבלו את השיחה בדברי תורה, ואפילו שיחת חולין של
תלמידי חכמים צריכה תלמוד.}, כענין שהזכיר
הכתוב וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא
שח שיחה בטלה מימיו: באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות
שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו והתקדשתם
אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע"פ
שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון
בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים {יסוד היסודות של הרמב"ן, מצוות קדושים, זה להיות לפנים משורת הדין. הוי
אומרה שיש חיוב מקדים של ידיעת כל המצוות שמחוייבים בהם, אופן קיומם בשורת הדין
והמכוון בהם. לאחר כל זאת, מתחייב חשבון נפש לדעת האם אכן אנחנו מקיימים את המצוות
כמצווה וכמצופה. רק לאחר התבוננות זו נתחיל את הצעדה במשעול הקדושה. כמו שהרמב"ן
ממשיך מיד. כמה פעמים, שמעתם את המשפט, ביזנעס איז ביזנעס, שזה אומר כמו
"נישט אין שבת גערעדט", אינני מתכוון לעמוד כאן על הדינים של אונאה
וריבית, כי הרי מדובר בביזנס, ולא בגמ"ח... האם נפטרנו מאיסור לשון הרע כאשר
הקדמנו לומר, אני לא רוצה לספר לשון הרע, אבל... כל אלו רחוקים ת"ק על
ת"ק פרסה מן הקדושה. כעת, עיקר ההדגש הוא, שמא תאמר זה מצווה רק לצדיקים
גמורים, אנשים מורמים מעם, לא ולא, זה אופן קיום מצוות קדושים תהיו, הקב"ה מצפה ונתן כוחות בכל
יהודי להיות קדוש. מפני כי קדוש אני ה' ואנחנו, כל היניקה שלנו נובע מקודשא בריך
הוא ושכינתי'ה. ממילא איננו מוגבלים כאשר זה נוגע להוספת קדושה. לכן כל יהודי
מחוייב לעשות את ההשתדלות המירבית לקניית תרי"ג מצוות עם מצוות קדושים תהיו.}: וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי
הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר
בכלל ועשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו,
כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים
בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה בע"ה: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם.
לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. {הנה בחתימת דבריו, נראה שהמכוון הוא
חלק יסודי מן האמונה שאכן הקב"ה הוציאנו ממצרים הוא שנרצה להיות דבקים בקדושת
המצוות. למשל לא לברוח מהשבת. לא לבוא לבית הכנסת בליל שבת עם אפטר שייב טרי לקראת
בואי בשלום כאשר במוצ"ש מעריבים לאחר פלג המנחה... הוי אומר עשה לך קניין
באהבת המצוות שנרצה לשהות במעשה המצווה כמה שיותר.} והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות:
יום שלישי, 28 באפריל 2020
יום שני, 27 באפריל 2020
יום ראשון, 26 באפריל 2020
יום שלישי, 7 באפריל 2020
מחודדין בפיך פסח!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
וידידי ורעי הטוב ר' נחום זצ"ל בן להבחל"ח ר' דוד שבתי הי"ו
זמן חירותינו. מה היה התקדים של זמן
חירותינו הראשון, כולם ישבו בהסגר. השנה אנחנו חוזרים ממש לחג הפסח הראשון. מחוץ
תשכל חרב. הטובים שבטובים נפרדו מאיתנו, אין כמעט משפחה, במשפחה המורחבת, אשר אין
שם מת. לראשונה מי יודע כמה דורות שיהיו כל כך הרבה סדרי פסח פרטיים. אין כמעט
סדרים של שה לבית אבות. יש שה לבית. אנשים שלא עשו פסח בבית מימיהם, עושים פסח
בבית. המזוזה תשמור עליהם. רבנים הוצפו בשאלות מאנשים שלא ידעו שצריכים להכשיר
מטבח. ונצטווינו ושמחת בחגיך. השנה הקב"ה רוצה לראות אותנו שמחים לספר ביציאת
מצרים בהשקעה אמיתית של והגדת לבנך. הוא רוצה לראות אותנו מהללים ומשבחים. השנה יש
להדר כמו רבי עקיבא וחביריו, מספרים ביציאת מצריים כל אותו הלילה. הרי בתי הכנסת
ובתי המדרש ננעלו עלינו. כל בית הפך להיות מקדש מעט פרטי. מקום שהשכינה שורה בו
ביותר. זה מה שמוטל עלינו השנה. משכו ידיכם מהעבודה זרה של לא להאמין מה שנצטווינו
לעשות על ידי גדולי ומאורי הדור. בוודאי היכן ששייך, לעשות מנייני מרפסת, אדרבה. אבל
היכן שאי אפשר, אז השכינה בבית. תתפלל בבית תתרכז בתפילה. תכין את הסדר שיעבור
במוחין דגדלות. שים את כל הקטנוניות בצד. ברגע שנבין את זה וננהג כך נזכה לכימי
צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות בביאת גואל צדק השתא!
והגדת לבנך וגו', צריך לדעת למה לא אמר ואמרת, כי תיבת הגדה מצינו לרז"ל
שאמרו שיתכוין בה דברים קשים כגידים, עוד קשה אומרו ביום ההוא, ובסמוך גמר אומר בעבור
זה ודרשו ז"ל בשעה שמצה ומרור וגו', והוא בלילה ולא ביום, ואם כן לא היה לו לומר
אלא והגדת לבנך לאמר בעבור זה ואני יודע זמן ההגדה שהוא בלילה, עוד צריך לדעת אומרו
לאמר, והלא כבר אמר והגדת: ונראה כי יכוין
על דרך אומרם ז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, יאמר גנות אבותיהם של האבות, כי לא
היה דבר משובח, והוא אומרו והגדת דברים קשים שלב האדם נעקש מהם, ואחרי כן מסיים בשבח
והוא אומרו לאמר, אמירות משובחות משמחים את הלב ומסעדים אותו, ואמר ביום ההוא, הודיע
במתק לשון צדיק כי הלילה ההוא יום יקרא לא לילה, והוא אומרו ולילה כיום יאיר, ולא חש
שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר בעבור זה שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל, ואולי
כי סמך ביום ההוא עם והגדת, כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה: עוד ירצה באומרו לאמר, להיות שאמר והגדת לבנך, תינח
אם יש לו בן, אם אין לו בן יהיה פטור, תלמוד לומר לאמר, שעל כל פנים צריך להגיד אפילו
בינו לבין עצמו, ואם תאמר כיון שעכ"פ הוא צריך להגיד אפילו בינו לבין עצמו, אם
כן למה אמר לבנך, ואולי שבאמצעות היתור אני מבין כן, ולא בלא יתור, ואפשר עוד שירמוז
באומרו והגדת לבנך, שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו, וכדי שלא תטעה
לומר דוקא, לזה אמר לאמר: בעבור זה, אולי שרמז
בתיבת "זה" י"ב מצות הרשומים בחג הפסח, ג' דברים פסח מצה ומרור, והגדה,
וז' ימי החג, וקידוש יום א' וב', הרי י"ב, כמספר ז"ה, והוא אומרו בעבור
"זה" עשה וגו', והגם שז' ימי החג לענין תרי"ג מצות אינם נמנים לז' מצות: ידוע בשער בת רבים שלימוד הקטע הזה מתוך האור החיים הקדוש
בליל הסדר נחשב כסגולה ללידת בנים. כי כל העניין של סיפור יציאת מצרים למען נספר
לבנינו ובנינו לבניהם עד דור האחרון. לכן, יש ביותר להתעמק באמירת ההגדה גם למי
שיש לו בנים שיכוון שיהיו חכמים ונבונים אוהבי השי"ת. הראי'ה הנה תראו איך
מתוך סיפור יציאת מצרים, קם ירובעל – גדעון, מתוך משפחה אדוקה בעבודה זרה שלה,
והושיע את ישראל. לכן, עלינו לדעת שההשקעה בסיפור יציאת מצרים שווה לגמרי ומחזירה
ישועות בריבית דריבית.
ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח
קדים וגו'. היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח
קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו
וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא
יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם
מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף
אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים. הרמב"ן ממשיך לצעוד במשעול יסודות האמונה. מי שירצה
להיות מאמין אמיתי חייב לראות בכל צעד ושעל אמונה. הנה המצריים אשר זה אתה סיימו
לימוד של עשרה חדשי לימוד מי הבורא, יודע ומשגיח, חשבו שוב, מקרה של התיבשות גאות
ושפל הים. ממילא נכנסו לים. גם בני ישראל לא היו באמת בטוחים במה שעיניהם רואות,
הלא צעקו ובקשו לחזור למצרים. אבל ברגע שלאחר קריעת ים סוף והעלי'ה ליבשה, ראו
מצרים מת על שפת הים, התבוננו מה זה, מאין זאת. התשובה באה להם מיד וירא ישראל את
היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. לא יד המקרה, לא גאות ושפל, אלא נס גלוי,
אזי שרו להודות ולהלל.
זה אלי, בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים. רש"י מבאר לנו במפורש מה השיגו היהודים בקריעת ים
סוף. ללמדינו עד כמה יש להזהר לא ליפול כאשר מגיעים למדרגה מסויימת. יש לתחזק את
האמונה כל הזמן. הרי אם היו מפנימים את מה שראו היו יודעים שהקב"ה לא זנח
אותם ממילא היו חונים במתקה ולא במרה. לא הי'ה רפידים.
נאדר בקדש, הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם ז"ל מתים שעתיד הקדוש ברוך הוא
להחיות אינם חוזרין לעפרם, שנאמר הנשאר בירושלם קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים וכו',
אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו
יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך. הנה הספורנו מיסד לנו עוד נדבך באמונה נשגבה. לדעת
שהקב"ה ייסד בעולם כוחות נצחיים. דבר שהוא נצחי יכול להעלם מהעין, אבל הוא
עדיין קים לנצח. זה הבנה עמוקה שהשיגו עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. מי שהפנים דעה
זו הרי הוא נתקדש קודש קדשים. יתכן שזו דעתו של מי שסובר שדור המדבר עתידים לחזור,
זאת מפני שהשיגו כאן את הנצח. הקב"ה יודע מה חסרונותיו של בשר ודם ומה הם סדר
מחשבותיו ועד כמה שהיצר הרע שולט בו, ממילא ידע שעד כמב שירומם אותם, עדים ליפול.
לכן, דווקא להם ייסד את נאדרותו בקודש, להראותם עד כמה יש להדבק בנצח כדי לחיות
לנצח נצחים. לכן דווקא בים שהותנה עמו מששת ימי בראשית להקרע, שם, בדבר שלנו נראה
מים נצחיים מים שאין להם סוף, הראה שזה דווקא יבשה. אזי הבינו שלמעשה אין כל שינוי
בללכת בתוך הים ביבשה, כי גם ביבשה בעצם אנחנו באמצע הים. מה שיש לעשות הוא להפנים
ידיעה זו.
ה' ימלך לעולם ועד. ע"ד הפשט יאמר כשם שהראה מלכותו עתה בקריעת ים סוף שהוא
מציל את יראיו ומאבד את המורדים בו כן יהי רצון מלפניו שיעשה כן בכל הדורות לעולם,
וכענין שכתוב ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, ונכתב ימלך חסר ללמדך שאין
הקב"ה בא בטרוניא עם הבריות שיהיה מבקש מהם עבודה קשה אלא בנחת ודברים רכים כענין
שכתוב עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי:
וע"ד הקבלה ה' ימלוך לעולם ועד, אחר שראו ישראל המלכות בוקע ים וקלסו לשם
המיוחד ומלכותו סיים הקלוס בשם המיוחד כמו שהתחיל בו אשירה לה', ואונקלוס עשאו בתרגומו
הווה כלשון הכתוב ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו, ואולי דעת אונקלוס שתרגם כן כי
משה וכל ישראל כוונו בכתוב הזה אל המלכות ועל כן חתמו השירה בו כי מתחלה בדברי השירה
פתחו בשם המיוחד הוא שאמר אשירה לה' ועתה רצו לחתום אותה במלכות: ולפי הענין הזה מה שנכתב ימלך חסר כי המלך עקר המלכות
והוא לפעמים משפיע בו השפע ולפעמים מחסרו כפי הרצון והבן זה, או אפשר עוד כי כונת אונקלוס
בזה לפי שכל הזמנים כלן, העבר והעתיד בהש"י הם בהווה, כי הוא עד שלא היה זמן והזמן
לא יעברנו ולכך תרגם הכתוב בלשון הווה: ויש
לדעת כי פסוקי השירה הזאת הם י"ח פסוקים ואפשר לומר כי הם כנגד י"ח חוליות
שבשדרה שעתידים להתחדש בתחית המתים ולומר שירה, וזהו שדרשו רז"ל אז ישיר משה ובני
ישראל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן רמז לתחית המתים מן התורה, וכן תמצא בשיר שלעתיד והוא
שהתנבא ישעיה ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, עד יחיו מתיך י"ח פסוקים, וכשם
שהזכיר כאן בשירה זו עזי וזמרת יה כן הזכיר באותו שיר בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור
עולמים, והוסיף על שם יה השם הגדול השלם לרמוז תוספת השגה שבאותו זמן על שאר הזמנים
כלם כי אז יהיה ה' שלם והכסא שלם. רבינו בחיי
בא לחזק עוד יסוד באמונתינו. אין כל ספק שהקב"ה קדמון לכל דבר אשר נברא ואחרי
ככלות הכל לבדו ימלוך נורא. אבל מיסודות הפרשה הוא,לדעת מהי מלכות ומה זה מחייב.
מלכות זה מי שדואג לנתיניו, בני בכורי ישראל. מלכות זו מחייבת אותנו בקבלת עול
מלכותו פעמיים ביום. זה בצד המועט. בצד המלא יותר, זה מחייב הכרה מה רצונו של מלך,
כדי לתחזק המלוכה חייבים הנתינים להתבונן במלכם, לדבוק בדרכיו ככל האפשר. דווקא
מעניין מה שידוע מהגמרא במסכת בבא קמא לגבי מי שאינו כורע במודים, היינו להשתחוות
ולהודות למלך תלוי דווקא בחוליות שבשדרה. השדרה של עם ישראל היא היא האמונה.
ח"י פסוקים של חי חי יודוך וישבחוך.
יום ראשון, 5 באפריל 2020
יום חמישי, 2 באפריל 2020
יום רביעי, 1 באפריל 2020
מחודדין בפיך פרשת צו!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
על מוקדה. מזעזע לחשוב עד כמה המגפה
עדיין במוקד חיינו. בתי הכנסת והישיבות על מנעול ומסגר, רבנים, ראשי ישיבות, בעלי
צדקה וסתם עמך הובאו למנוחת עולמים. מה שהי'ה נראה כבדיחה מתגלה כמגיפה שספה מי
ישורינו. התקווה הגדולה היא שמסיימים את ההפטרה עם הקריאה של אליהו הנביא
שהקב"ה בא לגאלינו ואת פרשת השבוע בימי המילואים. הובטחנו שכימי צאתנו מארץ
מצרים יראנו נפלאות. כל מה שאנחנו חייבים זה להאמין שהנה הנה משיח בא. הורגלנו
להסגר בימי מלחמה, בהתקפות טילים. אבל על נגיף בלתי נראה. שגם "המומחים"
נראים כחסרי ידע וישע. הכל בידי שמיים. הקב"ה מתגלה בהדר גאון עוזו שהוא שליט
יחיד על כל העולם. אף אחד אין בידו למנוע מהשי"ת לעשות מה שרצונו לעשות.
דודינו שלח ידו מן החור והמעיים של כולם הומים. יום יום והבשורות הרעות. יהודים
יקרים הנפטרים לבית עולמם. יהודים מרגיזים ששוכחים שיש מצוות וחי בהם. יהודים
שחשבו שהמחלה זו בדיחה. יהודים אמידים שנצרכים כעת. אין להם מקור הכנסה לקנות מזון
בסיסי לחג. ולא ניכר שוע לפני דל. כמה נבואות אנחנו רואים מתגשמים מול העיניים.
וגם עם ישראל נתבעים ונותנים. האור הגדול של נדיבי העם אשר פתחו קרנות של מיליוני
דולרים ממש להציל את הנזקקים בעם. אלמנות ויתומים. כמה מעשה חסד. אז השנה לימדונו
לעשות סדר פסח ממש כמו במצרים, בהסגר. לא לצאת מפתח הבית כי יש בחוץ מלאך משחית.
לא נראה סרטונים של יהודים זוללים במלון. לא נראה כל מיני כוכבים מזמרים במופעים.
כן נראה יהודים צדיקים שרים לכבוד הבורא יתברך ולשמח לבבות עם ישראל הנמצאים במצוקה.
כאשר אנחנו מביאים את המעשר אל בית האוצר הובטחנו שהקב"ה יפתח לנו את ארובות
השמיים ויריק עלינו ברכה עד בלי די. זה הזמן, להפוך להיות עובדי השי"ת. לעשות
את הטיפה יותר מרק לצאת ידי חובה. כאשר הקב"ה יראה שבאמת אנחנו מתייצבים
לעבדו מעבר למלומדה, אזי יתקיים בנו הנה אנכי שולח לכם את אלי'ה הנביא. וישיב לב
אבות על בנים ולב בנים על אבותם. זה עידן ועידנים שאבות ובנים היו בקירבת מקום
כמעט יממה שלימה מידי יום ביומו. ההתקשרות זאת צריכה להביא להתקשרות לאבינו
שבשמיים. התקשרות שלא תינתק. לעבוד את השי"ת באהבה וברצון ואז נזכה שיתן לנו
ה' אלוקינו באהבה וברצון את יום חג המצות הבא עלינו לטובה ויהיה זמן חירותינו,
חירות אמיתית. בשובו לציון ברחמים.
זאת תורת העולה. להיות בן עלי'ה, זה לא מעשה של אינסטנט.
אין קיצורי דרך. זאת תורה שלימה, עבודה של שנים. צעד אחר צעד. עקב בצד אגודל. ויש
לצרף לדרך חיזוקים. כי תמיד ניתן להתגלגל מעלי'ה. יתר על כן, יצר הרע תמיד ממתין
בצד ומנסה להכניס לסיטואציות של גאווה סרוחה. לכן, מי שרוצה להתעלות, יש לו
להצטייד במורה דרך צמוד ובספר חובת הלבבות כמצפן, כדי שאכן יהי'ה כעולה וכקרבן.
עולה תמיד בלא מום.
כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה. לא יתכן שיהיה פירושו מן הבהמה
שהיא עצמה קרבן, ולהוציא את החולין, כי הכתוב כבר אסר בסדר ויקרא סתם כל חלב ואין שם
תנאי ושיור, וגם כאן אסר תחלה כל חלב שור וכשב ועז, ואסר חלב הנבלה והטרפה באסור החלב,
ואינן קרבנות לשם: ועוד שאמר שם, חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, ולא ימצא בכל עניני
הקרבנות "בכל מושבותיכם". ובמתנות כהונה אמר "לחק עולם" פעמים
רבות, ולא הזכיר "בכל מושבותיכם", מפני שאין הקרבנות חקת עולם בכל מושבותינו,
רק במשכן ובמקום אשר יבחר ה': ואל יעור עיניך המשתבש בפסוק ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו
עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כי החדש
אסור מן התורה בכל מקום, כי אמר הכתוב שלא נאכל לחם וקלי וכרמל לעולם בכל מושבותינו
עד עצם היום שנביא הקרבן בבית הבחירה, ואם אין קרבן לא יאסר מכאן ואילך, כי לא אמר
"לא תאכלו עד הביאכם את קרבן אלהיכם", אבל האיסור הוא עד עצם היום הזה בלבד.
אבל פירושו עד עצם היום הזה שתביאו הקרבן כשתוכלו להביא אותו, והוא טעם, כדי שיהיה
הקרבן מנחה חדשה. ויתכן שיהיה "היום" נמשך, עד עצם היום הזה עד יום הביאכם
את קרבן אלהיכם: והראיה הגמורה שפירוש "מן הבהמה אשר יקריב ממנה", מן המין
הקרב, כי כן נאמר בערכין ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה
קדש, ופירושו, בהמה שמקריבין ממינה קרבן לה'. וכך, ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו
ממנה קרבן לה', יאמר בפירוש, מן הבהמה הטמאה שאין מקריבין ממינה. ואין הפרש ושום חילוק
בין שמזכיר בלשון רבים "אשר יקריבו" ו"אשר לא יקריבו", ובין שיאמר
בלשון יחיד "אשר יקריב", כי פירושו אשר יקריב אדם ממנה. וכן אמר וכי ימות
מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, המין הנאכל, לא שהיא עצמה תאכל: ולפי שאסר כל חלב מן הבהמה
אשר יביא הקרבן ממינה, לא מן המין שלא יתקרב, ושמא יעלה על הדעת לומר כי הנבלה והטרפה
יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו, הוצרך להזכיר שיהא אסור, וזהו שנאמר ואכול לא תאכלוהו,
שיהיו בכרת כשאר כל חלב, כי כל המין הקרב יאסור ואפילו הנבלות והטרפות ממנו: ואמר יעשה
לכל מלאכה, לומר שאין בו טומאת נבלות, כי יאמר בנבלות ובנבלתם לא תגעו, ובחלב שלהן
יאמר שיגעו בו ויעשו ממנו כל מלאכה. ואם היה אסור החלב בקרבנות בלבד, למה הוצרך לומר
בו "כל חלב לא תאכלו" שם בפרשת ויקרא, וכבר צוה שיעלה על המזבח לריח ניחוח,
ואיך נאכל אשה ה', ולמה לא הזהיר גם ביותרת הכבד ובשתי הכליות מן הקרבנות. ועוד, למה
הוצרך להזכיר שור וכשב ועז, כי בידוע שלא יביא קרבן אלא מהן. וממה שאמר הכתוב בפסולי
המוקדשין רק את דמו לא תאכל, ולא הזכיר החלב, יגיעני המקום למקומו ואפרשנו: הרמב"ן בא להעמיק. מה המכוון האמיתי מזה שנאמר בכל
מושבותיכם וחק עולם. שלא יימצא מאן דהו שיחשוב שניתן בצורה כלשהיא לנוח או לשנות
ממצות התורה כצווים. כל פעם בכל דור קמים "מחדשים" למיניהם ומסבירים
בק"ן טעמים מדוע מצווה זו או אחרת אינם רלוונטיים יותר. הנה אנחנו רואים
במוחש איך שאיסור אכילת שרצים חיה וקיימת. כל המחלה הארורה המשתוללת יסודה משם.
מכאן רואים במוחש כי כל המצוות עכשוויות ממש. והיסוד הוא מאיסור אכילת חלב בהמה.
איסור אכילת חלב איננה דווקא בחלב הקרבן, אלא בכל בהמה הגם שלא נשחטה כדת וכדין.
הוא הדבר לגבי שאר מצוות התורה, הרמב"ן מדריך אותנו להבין את עניין הציווי.
איסור חדש, האם האיסור דווקא כאשר יש אפשרות של הקרבת מנחה חדשה, או האיסור הוא
שלא לאכול עד ט"ז ניסן. הוי אומר יש להתבונן בעניין כדי ללמוד מכוון המצוה
לקיימה כמצוותה.
צו את אהרן, זאת תורת העולה, אחר שהגיד מעשה הקרבנות אמר התורה
הראויה לכל אחד ואחד, אשר בה רמז חלק עיוני בהם, ואין ספק כי יש הבדל רב בין בני אל
חי בפעולותיהם וכוונותיהם, דומה להבדל אשר בין מיני הקרבנות, והזכיר בעולה שכולה על
המזבח לריח ניחוח, אמנם קצתה עולה בלהב המזבח, ואמר שהיא העולה באמת, וחלק ממנה אצל
המזבח והוא הדשן, שיש בה קצת לחלוחית, באופן שהאש בוערת בו עם אותו החלק העולה באמת,
כאמר והדשן אשר תאכל האש את העולה, וקצת ממנה והוא הדשן הגמור, יוציאוהו אל מחוץ למחנה
בבגדים פחותים, מכל מקום יהיה מוצאו אל מקום טהור: והזכיר תורה במנחה, ואמר שיגישו
כולה לפני המזבח, כי לאל יתברך בלבד הביא המקריב את כל קרבנו, וכהנים משולחן גבוה קא
זכו, ושחלק מועט מכולה הוא הנבחר לריח ניחוח ושחלק הכהנים גם הוא מכפר, ונשמר מחמוץ
כמו חלק גבוה, ושמנחת הכהן כלה לגבוה לא חלק מועט ממנה בלבד כמו שהוא במנחת ההמון,
והזכיר תורה בחטאת, ואמר שאותו החטאת, אשר לכובד ענינו לא יכופר זולתי בהכנס דמו אל
הקדש פנימה לא תהיה בו כפרה באכילת כהנים כשאר חטאות אבל תהיה בשרפתו, ושהאשם, אף על
פי שאינו על חטא מחייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש תורה אחת להם,
ואמר וזאת תורת זבח השלמים והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק
ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ, כי אמנם סבת הסכנה אשר
עליה ההודאה הוא שאור שבעיסה, מכל מקום מיני המצה רבות עליו, וברבות הלחם יתפרסם הנס
לאוכלים רבים, וכלם נאכלים בזמן קדשי קדשים שהם ליום ולילה, אבל כשהם שלמים פשוטים
שלא לתודה, זמנן לשני ימים ולילה אחד ועם היות כלם קדשים קלים, נאסרה הטומאה באוכלים
ובנאכלים, וחיוב הכרת הוא בטמא שאכל את הטהור, הקרב לאכול מהקדש הטהור וטמאתו עליו,
שהוא מחלל את הקדש: דברי הספורנו באים
ללמדינו, כאשר אנחנו עושים ונשלמה פרים שפתינו, עלינו להתבונן, מה היא מטרת הקרבן
ומה המכוון שבה. ראשית, כל מי אשר ישראל יכונה, כל עוד שיש בו לחלוחית ולו כדשן,
עדיין יש לשמור אותו מכל משמר בטהרה. שולחנינו אשר מכפרת עלינו, יש לשים לב ביותר
על הניסים והנפלאות איך בורא עולם זן ומפרנס ולהודות בהתאם. כאשר מתוודים על החטא
יש להתוודות בפנימיות. ויש לאכול בקדושה ובטהרה, היינו מטרת האכילה היא להזדכך
בעבודת הבורא ולא להנאת המעיים והחיך. להתרחק מסעודות אשר שם נמצאים ה"שאור
שבעיסה". כי כל העניין שהביא את האדם לידי הנסיון שעליו להודות היא השאור
שבעיסתו הפנימי. ממילא כאשר יתרחק מההמון, יתקש להיות קודש קדשים. הוי אומר מתוך
הזן, נגיע לאמונה שלימה ולהתעלות רוחנית כקדש קדשים ממש.
אז נדברו יראי ה'. כי המאמר ההוא הוא מאמר אנשים
שלא יבינו דרכי ה' ומשפטיו וכשישמעו יראי ה' הדברים מהאנשים האלה הכופרים בהשגחת האל
בתחתונים נדברו הם איש אל רעהו ומרבים בדברים האלה ונושאים ונותנים בהם עד שימצאו בשכלם
כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול: ויקשב ה'. האל ית' הקשיב דבריהם ויתן להם שכרם בזה:
ויכתב ספר זכרון לפניו. דרך משל כלשון בני אדם שכותבים
המלכים ספר הזכרונות כי אין שכחה לפניו ית' וכן מספרך אשר כתבת כל הנמצא כתוב בספר,
והנה יראי ה' וחושבי שמו שאמר שמור להם עד עולם, ופי' חושבי שמו, שחושבים תמיד בדרכי
ה' ובידיעת אלהותו כי שמו הוא והוא שמו, וכתב הר"א אבן עזרא ז"ל כי יראי
ה' הם הצדיקים, וחושבי שמו הם חכמי לב יודע סוד ה' הנכבד והנורא: דברי המלבים זוהרים כחמה בצהרים. למעשה כל בר בי רב יודע
שהגלות של מצרים דומה מאד לגלות שלנו, מעין גלות של רצון. שמונים אחוז מכלל ישראל
חששו מ"הלא נודע" ובחרו להשאר במצרים. השי"ת מלא משאלתם. אולי לא
בדרך שהם חשבו. גם העשרים האחוז אשר נשארו בחיים התעקשו שלא למול, לולי השי"ת
מכניס ריח גן עדן בקרבן הפסח של משה רבינו קשה לשאר את הקטסטרופה שהי'ה עובר על עם
ישראל ללא דם על המשקוף. לא סתם הנביא מכנה את עם ישראל ערום וערי'ה, שהרי היו
מרוקנים מכל וכל. לב אטום. מוח סתום וגם ללא כל מוטיבצי'ה. אך, כאשר מחליפים את
ה"סוויטש" וברור שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, היינו מי שמשוחרר
משעבוד ליצרו האפל. אז, יוכל להתעלות ולצעוד קדימה. היראי השי"ת, משה ואהרן,
כאשר נדברו ביניהם, הביאו לביטול הדעות של כל הספקנים למיניהם. כך יכלו להוביל שש
מאות אלפי גברים לבוא בבריתו של אברהם אבינו. לגרום שהם יקשיבו שאכן השי"ת יקשיב
וירשום. אכן, הקב"ה רשם את הדברים, זכרתי לך חסד נעורייך, ממתי שהתנערו
מערלתם וממצריותם. התבוססו בדם המילה ודם הפסח כדי להגיע לעת דודים. הדבר מונח
ליראים ולחכמי הלב לדרבן אותנו להחליף את הסוויטש בראש שלנו. לדעת שהקב"ה
ממתין לרשום לנו חסד נעורים של התנערות מהגלות, אזי יקשיב וישמע וירשום זכרון
לפניו. זה הזמן לעשות את המהפך. כאשר
אנחנו ממש בהסגר כבימי מצריים, לפתוח את ערלת הלב, לפתוח את הסתימות. להשתחרר מכל
מיני דעות קודמות ולהתחיל לעבוד את השי"ת כנדרש.
הירשם ל-
רשומות (Atom)