יום חמישי, 28 בנובמבר 2019
יום רביעי, 27 בנובמבר 2019
מחודדין בפיך פרשת תולדות!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
הלימודים בפרשה רבים ומכוונים. יצחק
אבינו מלמדינו מה זה לשאת בעול. אע"פ שהתורה מציינת שהסיבה שאין ליצחק בנים
זה בגלל שרבקה עקרה, הוא חגר מותניו להתפלל. ולא סתם תפילה, אלא ויעתר. הוא הפך את
כל העולמות בתפילתו. ואכן, תפילתו נענתה. לרבקה יש בעי'ה. העובר מתרוצץ. מה עושים,
ותלך לדרוש את ה'. כאשר יש בעי'ה לא מטאטאים אותה מתחת לשטיח. הולכים לשאול מה
הקב"ה רוצה. מה הקב"ה מתכנן. יעקב אבינו מלמדינו איך מתעסקים אם חדל
אישים כעשו הרשע. מאד חשוב לציין את מה שהרב שמשון רפאל הירש זצ"ל דולה
מהפסוק. יעקב לא קנה את הבכורה בנזיד עדשים. המעיין בפסוקים רואה שהעיסקה נסגרה
ללא כל דיבורים על אוכל תמורת בכורה. וישבע לו וימכור את בכורתו. סוף פסוק. מה
היתה התמורה, איננו יודעים. מלבד זאת נאמר ויעקב נתן לעשו, ולכאורה היות שזה כתוב
בלשון עבר, הרי שעשיו גמר לאכול בטרם שהקניין נעשה. והקניין נעשה בדעה צלולה.
התורה מציינת שהקב"ה אוהב את האבות כי הם לימדו וחינכו את הבנים לשמור את
משמרת ה' חוקותיו, תורותיו ומצוותיו. וכל החינוך שלנו אמור להיות כזה. לחנך לשמירת
התורה והמצוות. משם, יצחק אבינו מלמדינו איך נוהגים כאשר נגררים למקום סכנה. סכנה
רוחנית. מתי באים ומתי הולכים. הוא גם מלמד אותנו פרק באמונה וביטחון כאשר הוא
זורע בשנת רעב מבלי לחשוש שיגיעו לריק. אצל יצחק אין מחסום של אמרו שיש רעב
וכדומה. הקב"ה עשה עושה ויעשה את כל המעשים ולא משנה לו איזה שנה זו. משם
יצחק מלמד, כאשר מנסים לריב ולא ניתן להשלים, פשוט קמים והולכים. לא נשארים במקום
כדי לריב. אין עניין להשאר במקום להוציא למישהו את העיניים. רבקה מלמדת אותנו
לחיות את המציאות, כפי שהיא. עשו לא יכל לרמות אותה. היא הכירה את כל הטריקים והשטיקים
מבית אביה ואחיה. ממילא, ידעה שאם ישנם ברכות מיוחדות, הם מיועדות ליעקב. ממש לא
לעשו. לכן, כדי ללמד את יצחק סוף ל סוף מי זה ומה זה עשו, שכנעה את יעקב להתחפש
כדי לקבל את הברכות. או אז נגלה ליצחק את מצבו האמיתי של עשו, כאשר הגיהנם נכנס
ביחד עם עשו. זה לא היה קל ולגמרי לא נעים אבל את ההכרח יש לעשות. ההפטרה מסיימת
לנו את כל הלימודים של הפרשה. למי שיש להקב"ה ברית של חיים ושלום, הוא זה
שיזכה לשפתי כהן שילמדנו דעת ותורה נבקש מפיהו.
וישמר משמרתי, עשה תמיד המשמרת המיוחדת לי שהיא לגמול חסד כאמרו כל אורחות ה' חסד ואמת ולהורות חטאים בדרך וזה עשה כאשר קרא בשם ה' ושמר גם כן מצותי חקותי ותורתי,
שנצטוו בני נח ובכן היה נאה דורש ונאה מקיים כמופת לרבים,
הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונ'
אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק: הספורנו מסביר לנו מה פירוש לשמור את משמרתו של השי"ת. אין זה עניין של יום כן יום לא. זה לייחד את
המחשבה על כל פעולה ופעולה, לעשותה על פי רצון השי"ת. לפעמים יתכן
שנולדים ספקות, אזי יש לשקול האם באמת הקב"ה רוצה
בפעולה זו. הוי אומר, כל פעולה שאנחנו מתכוונים לעשות, יש לייחדו לשם השי"ת. אזי נהיים שגרירים של הקב"ה. כדי לזכות לזה יש
לשבת באוהלה של תורה לייגע את המוח ולזכך את הלב היטיב. רק לאחר זיכוך כזה יוכל
האדם לחשוב שהוא שליחו של הקב"ה. למען האמת, יצטרך לבדוק, האם אויביו משלימים
אתו, האם באים לשמוע מפיו דבר השי"ת. אם כן, אזי דבק במטרת האבות וממילא
ימשיך לדורו וזרעו מה שאברהם אבינו זכה, דור של שפע מתוך הכרת הבורא.
ותכהינה עיניו, כמו שקרה לעלי שלא מיחה בבניו כאמרו ולא כהה בם ונאמר בו ועיניו קמו ולא יוכל לראות ולא קרה זה לאברהם ויעקב שהיו יותר זקנים ממה שהיה יצחק אז וממה שהיה עלי, באברהם כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה וביעקב עם כל צרותיו ודמעות עיניו כתיב וירא ישראל את בני יוסף אף על פי שהיה רואה בכובד כאמרו ועיני ישראל כבדו מזוקן באופן שלא הכיר התמונה הפרטית: דברי הספורנו מפחידים. אלא שיש לנו להקדים בדברי
הרמב"ם בהלכות דעות וז"ל "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה
להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את
עמיתך, המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום,
צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא
לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה
ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר
בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". אם בחבירו כל שכן בבנו. והי'ה ליצחק אבינו
ללמוד מאברהם אשר שילח את ישמעאל מעל פניו. בן שהוא חוטא ומחטיא יש לרחק ת"ק על ת"ק פרסה.
לאחר הריחוק, יש סיכוי שהוא יעשה חושבים וישנה דרכו. אכן ישמעאל למעשה שב מדרכו הרעה. הנה, למעשה סובב רצון
נתינת הברכות לעשו, שרבקה תביא את הברכות ליעקב ועשו הרים קולו ובכה, הזיל שתי
דמעות שהחריבו שני בתי מקדש. אילו הכל הי'ה הולך במישרים, הי'ה יעקב מקבל את
הברכות בצדק וביושר. לא היינו סובלים את הכאשר תריד עד היום הזה. לכל הפחות נלמד,
ראשית לעשות סביבה אוהדת וחמה סביב קיום תורה ומצוות. סביבה שתכיר ותוקיר את לומדי
התורה וההולכים בדרכיה. מלבד זאת להוכיח, על פי אמות המידה שחז"ל למדונו,
תוכחה המקרבת לבו של אדם לאביו שבשמים.
החמודות, הנקיות כתרגומו דכייתא ד"א שחמד אותן מן נמרוד: אשר אתה בבית, והלא כמה נשים היו לו והוא מפקיד אצל אמו אלא שהיה בקי במעשיהן וחושדן. אין לך דבר שפחות נקי מן הגזל. אמנם הגונב מן הגנב פטור,
ברור הוא שהבגדים שהוא שייכים לאדם הראשון ועברו לרשותו של נח לפני המבול לא
היגיעו לידי נמרוד ב"נקיון כפים". מכל מקום עשו שידע והכיר את מעלת
הבגדים הללו, רצה לשמרם בטהרה. עשו הבין שיש בבגדים הללו מעלה חשובה וגדולה. ברגע
שהם יהיו ברשות אמו, כאשר ילבשם, הלא הם נשמרו בטהרה ונקיות ודאי ישיג את מעלת מי
שהי'ה אמור ללבוש בגדים אלו. עשו לא ידע שאין הבגדים עושים את האדם אלא ההיפך.
מצאנו כהנים גדולים שציץ נזר הקודש בין עיניהם והיו מינים ואפיקורסים, בוגדים
בעמם. זה הסיפור של משחק כפול. לחמוד לגזול, לדור בכפיפה אחת עם מרשעות עולם, אבל
מצד שני לשמור את הבגדים נקיים. כאילו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא
יחסרת והוא ישאר נקי. אך, כאשר יעקב לבש את הבגדים, אזי היגיע לחיבור האופטימלי.
רבקה ידעה כל הזמן שאהבת יצחק לעשו כי ויצא יצחק לשוח בשדה ועשו הי'ה איש שדה. אך
אין דין שדהו של יצחק אבינו כדין שדהו של עשו. לכן, כאשר התם וזך, הטהור , הנקי
כפיים ובר לבב, לבש איצטלא דקדושה, אמר יצחק ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה',
ריח החקל תפוחין קדישין. יעקב נגע בשדהו של יצחק כדי להפכו לבית. לא כאברהם שקראו
הר מי יעלה בהר ה', ולא כיצחק שקראו שדה, כי ציון שדה תחרש. אלא כיעקב שקראו בית,
אין זה כי אם בית א'. היינו יעקב אבינו ידע לשוות דרך ההר לשדה את הרכס לבקעה כדי שתהי'ה
בית. בית להשי"ת זה בדיוק הבגדים לאדם. בית המקדש, מרכז הדגן ותירוש לעולם,
הוא בדיוק המלבין עוונותיהם. כך שעשו חשב שבגדים אלו ילבינו - ינקו עוונותיו.
למרבה הגיחוך, תשובה מועילה רק כאשר שבים בתשובה, שהנשמה זכה ונקי'ה. לא משנה היכן
הבגדים מופקדים, העיקר שהלובש אותם נקי. הבית שלנו גם בפקדון, עד שנהי'ה נקיים
ושוב נוכל לראות את ההר הטוב, השדה אשר ברכו ה' הלבנון .
יום שלישי, 26 בנובמבר 2019
יום שני, 25 בנובמבר 2019
יום ראשון, 24 בנובמבר 2019
יום חמישי, 21 בנובמבר 2019
יום רביעי, 20 בנובמבר 2019
מחודדין בפיך פרשת חיי שרה!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
בעולם מתוקן, היו כל היהודים גרים בארץ
ישראל. כל העסקים היו נעשים בין יהודים שומרי תורה ומצוות כדת וכדין. אבל, עדיין
לא בא משיח צדקינו ולדאבונינו גם בין היהודים בארץ, יש שאינם שומרי תורה ומצוות
כשזה נוגע ליושרה בעסקים. לא לחינם יש פריחה בבתי דין לחושן משפט. אבל, אברהם
אבינו וגם אליעזר עבדו מלמדים אותנו איך לעשות עסקים עם אנשים שהם אינם ישרים לגמרי.
ראשית לכל יש לברר שאין התנגדות לביצוע העיסקה. לכן, אברהם הקפיד לעשות את העיסקה
דווקא בפני כל בני חת. שלא יהי'ה מצב שלאחר ביצוע העיסקה יקום מאן דהו לבטלה. שנית
הוא בירר באר היטב את כל דרכי ההקניי'ה. וכאשר קנה את מערת המכפלה, הוא קנה אותה
בכל הדרכים שבהם ניתן לקנות. הוא גם קיבל את כל תנאי עפרון ושילם טבין ותקילין.
לאליעזר לא היה יותר קל. הוא הולך ללוע הארי. בתואל שמנסה להורגו ולבן הארמי – הרמאי.
שם, הוא חייב לעמוד על מקחו. מי ששם לב, יודע שכאשר בתואל ולבן אומרים מה' יצא
הדבר, הוא מודה ומשתחווה להשי"ת. זאת מפני ההלם של בתואל ולבן. מאיפה רבקה
למדה את ההנהגות שלה. את החסד. את הנתינה. זה לא מהבית. בבית היא קיבלה חינוך
לרמאות. לצרות עין. לתאוות ממון. אין זה אלא, שהיא שייכת לבית של אברהם. לא לבית
של בתואל. אבל אליעזר אינו מתרגש. ברגע שהוא שומע שהוא מקבל את רבקה, הוא מיד נותן
לה עוד מתנות, להראות שהשידוך סגור ונעול. כן, לשאר המשפחה הוא נותן מגדנות. אבל
בהחלט לא מתנות. מי שמשדך את הבת מבלי לתת נדוניה, לא מגיע לא כלום. למחרת, כאשר מנסים
את הטכסיס האחרון, לעכב עד כמה שאפשר, מייסדים את ההלכה שאין משיאים את האישה אלא
על פיה. משם הכל היסטוריה. זה היסוד של איך מתנהגים אם אנשים שהיושרה מהם והלאה. זה
גם היה היסוד של התובנה של שלמה המלך בהפטרה איך להתנהג עם אחיו אדוניהו. לצערינו
אנחנו מחוייבים להתפלל ביתר כוונה השקב"ה ישיב לנו את שופטינו כבראשונה כדי
שנזכה שדוד מלכא משיחא יבוא ויגאלינו ונשוב לכל ערי ארץ ישראל בגאון כאשר כולם
מכירים שהשי"ת אחד ושמו אחד ועמו זה עם ישראל.
ארץ ארבע מאות. ארץ שאינו שוה אלא ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא והי'
לך לקחתם ממני בחנם ואת מתך קבור בחנם אם תרצה: וישמע אברהם. די לחכימא ברמיזא. הנה הרשב"ם מפשיט לנו מעשה אבות סימן לבנים. עד כמה
יש לחדד את חוש השמיעה ואת חוש ההבנה. להבין מה מסתתר מאחורי הדברים הנאמרים וביותר ממה שלא בדיוק נאמר. וישמע, לעבד את הנתונים ולבצע. עפרון בשום אופן לא
דרש כסף, נהפוך הוא. הוא מיעט בערכו של הכסף והחשיב את הרצון לתת מתנה. הוא מבחינה
חיצונית רצה לצאת כאביר. כאדם אציל. כמי שנותן ולא כמו מי שמקבל. אבל, מה לעשות
שכל פנימיותו הוא מקבל. אוהב כסף. אברהם אבינו, הבין זאת באר היטיב. ברגע שיש
הזכרה של סכום, כנראה, אי שם בפנימיותו יש רצון לשמוע על ולראות את המטבעות
מצטלצלים. כדי שאכן לא יהי'ה שום ערעור בעתיד על קנין המערה, האזין אברהם אבינו
לחוש הפנימי ושילם טבין ותקילין.
וה' ברך את אברהם בכל. ע"ד הפשט פירושו בכל דבר, כלומר שהיה שלם בכל, בעושר ונכסים וכבוד ואורך ימים,
אין חסר לנפשו מכל אשר יתאוה רק שיראה בנים לבניו, ומפני שהתאוה לזאת השביע את עבדו
שילך בשליחות זה: וע"ד המדרש וה' ברך את אברהם בכל ר' מאיר אומר שלא היתה לו בת,
ר' יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. כוון ר"מ לומר כי
הברכה היא שלא היתה לו בת מפני שלא היה יכול להשיאה כי אם לבני כנען הזרע המקולל, ואף
אם יתחתן עם אנשי ארץ מולדתו גם שם היתה עובדת עבודה זרה בכללם כי האשה ברשות בעלה.
וכוון ר' יהודה לומר כי בת היתה לו, ואפילו בת לא חסריה רחמנא, והיא הברכה בכל, כי
היה לו כל מה שיש בטבע בני אדם להתאוות להם בנים, ובנות. וכוונת אחרים באמרו בת היתה
לו ובכל שמה, גלה לנו במאמר זה סוד גדול, ובאר שאין הכוונה בברכה זאת במה שהיתה לו
בת או לא היתה לו בת, אין הכוונה בברכת עסקי הגוף כלל כי אם בברכה בעסקי הנפש: וע"ד
הקבלה באור הענין שזכה אברהם ע"ה והשיג המדה ששמה כל, אשר כל המתברך בה מתברך
בשמים ובארץ. ומזה אמרו אחרים בת היתה לו, כלומר מדה היתה לו, מלשון אלפים בת יכיל,
ואמרו ובכל שמה, מפני שהיא בתוך מדת הכל, נאצלת מן המדה ששמה כל, והנאצלת הזאת תקרא
בת, והיא בית דינו של הקב"ה, ולכך אמר וה' ברך, ולא אמר ויברך ה'. והבן הכלל הזה
כי הענין נסתר. והרמב"ן ז"ל גלהו בפירוש והרחיב בו הבאור יותר מדאי: רבינו בחיי בצירוף דברי הספורנו וז"ל "באר הסבות שהכריחו את אברהם לשלוח את עבדו אל ארץ אחרת בעד אשה לבנו ושהוצרך להשביעו
עליו שהרי לסבת הזקנה דאג שימו' ולא יראה בחופת בנו והסכים שלא לאחר עוד ומבלי אין
בארצו אשה הגונה לבנו הוצרך לשלוח אל ארץ אחרת, ומפני עשרו דאג שמא איזה אדם בלתי הגון
ירבה שוחד לעבדו כדי שיבחר בבתו ולא ישתדל להשיג אשה הגונה לבנו, ולכן הוצרך להשביע
את עבדו על כל אלה" נותנים לנו את השלמת התמונה,
כדי להמשיך את עבודתו של אברהם וברכתו, צריכים לשוב וללכת למקור שממנו הוא בא. כי רק
מאותה מקור ניתן לדלות אשה המתאימה
באצילות מידותיה כדי להמשך את הברכה. וזאת, אע"פ שאליעזר כבר מחובר לבארו של אברהם, שהרי הוא הוא הדולה
ומשקה מבארו של אברהם לאחרים. בכל זאת, מאחר שלא הי'ה דבוק למקור הברכה מראשית
הוויתו ומאחר שהוא כבר נכלל בארור, הרי קשר זה לא יהי'ה של קיימא. ולכן הוא נשלח להוציא יקר מזולל, להמשיך את הברכה כברכת
השי"ת. וכשמו, השי"ת הי'ה בעזרו והמציא לו אשה ממקור הברכה.
אותה הכחת, יסרת והורית אותה מוסר השכל באופן שתהיה ראויה לעבדך ליצחק. הספורנו מדגיש כאן, המילה של הוכחה תציד יש בה מן המוסר,
שבמוסר יש תמיד את הייסורים. המתאימה לבית של יצחק, תהי'ה זאת שתדע איך להתנהל
בזמני נסיון. בזמנים שלא קל. האם בזמנים כאלו תסגר בתוך עצמה, תחשוב על עצמה תרחם
על עצמה. או, שמא כולה מסורה לזולת. זה שאחיה העצל, שולח ילדה קטנה לדלות מים כבר
מראה על אופן התנהגותה. ובכל זאת יש לה זמן לחשוב על הזולת. עד כדי כך, שמובא באור
החיים הקדוש את אופן השקייתו של אליעזר, שעל פי השערתה, הי'ה במצב של סף עילפון.
זה היסוד של הבית היהודי, לשים את עצמך בצד ולהיות כל כולך למען הזולת. גם במחיר של וויתור גדול. אין זה קל בבית של
בתואל – לבן, מרכז של תאוות ממון ללא שובע לגדול עם מידת הנדיבות. קל וחומר להיות בנדיבות של גם לגמליך אשקה. ממילא, כאשר יימצא נדיבות
כזאת, שזה לא המקום הטבעי, זהו שבירת המידות ותיקון המדות, זאת המשודכת ליצחק אשר
אמון על שבירת המידות.
זקן ושבע. שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים, ששבעה נפשו
בימים, ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר, וכענין שנאמר בדוד וימת בשיבה טובה שבע ימים
ועושר וכבוד. והוא ספור חסדי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות, כענין
שנאמר בהם תאות לבו נתת לו, ולא כמו שנאמר בשאר האנשים אוהב כסף לא ישבע כסף, ואמרו
בו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים
מתאוה לעשות ארבע מאות, שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף: ובבראשית רבה אמרו הקב"ה
מראה להם לצדיקים מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לעולם הבא, ונפשם שבעה והם ישנים. נתעוררו
החכמים בזה ופירשו הכתוב שאומר "ושבע" במראה הזו. הרמב"ן נותן לנו מושג בשביעה. דרכינו לחשוב ששביעה
קשורה לארוחה דשינה. לא ולא. דווקא אז ישנה רעב. תחושת פיספוס. השביעה היא כאשר
יודעים שאת המשימה הגדולה של פירסום חסדי שמים, נעשתה כדבעי. הוי אומר כל מרצינו וחשקינו חייבים להיות מפוקסים – ממוקדים למטרה נעלה
זו, כל אחד בדרכו הוא. מי במייליו ומי במיקרפונו. מי כמלמד – מורה, מי כעיתונאי
ומי כסוחר. מי לא חיווה על בשרו חסדי שמים. כולם. אין מי שאין לו אפשרות להגיע לשובע האמיתי. זהו מה שאנחנו
מתפללים שבענו מטובך, לשבוע מטוב כדי לברך ולהתברך בקדושה ובטהרה. כאשר נדע לפרסם
בפרסום גדול על ניסי הקב"ה שבכל יום עימנו, נזכה לנס הגדול מכולם, ביאת משיח
צדקינו.
ולבני הפילגשים וגו', ולישמעאל
לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו, כי לפי מה שכתבנו (והעד הנאמן לדברינו הוא מה
שאמר הבורא יתעלה וגם את בן האמה, הרי שקראה אמה וקראה בנה ולא בנו,
כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, וכן אמר בשני
בן שני ליעקב, וכן בג' אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בבלהה אמר בן שני ליעקב,
הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו, וכאן אמר ה' להיפך בן האמה ואמר לו
עוד כי ביצחק יקרא לך זרע, ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה' אותם אתן לכם, כי זה
זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו:) כי ישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק משולח
ועומד הוא, ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו: דברי
האור החיים הקדוש מפיחים בנו תקווה לראות במו עינינו את יום ה' הגדול והנורא, בו
בני ישמעאל ישלמו על כל מה שגזלו ורצחו. הנה אנחנו מרגישים בימים אלו ממש איך
שהעבד מושל בריבון שלו. מצב שלא אמור להיות. עלינו לגרום שזה ייפסק. וזה ייפסק
כאשר נתחזק כדבעי בקיום תורה ומצוות ברצינות. בשמירת גדרי הצניעות והקדושה. אזי
נזכה לראות את היום שא-ל איום יכיר נקנה לקונו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)