יום שלישי, 30 ביולי 2019
יום שני, 29 ביולי 2019
יום ראשון, 28 ביולי 2019
יום חמישי, 25 ביולי 2019
מחודדין בפיך פרשת מטות!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
ככל היוצא מפיו יעשה. כמה קשה שאנחנו
שוב בימי בין המצרים והפסוק הזה טופח על פנינו. שוב אנחנו במערבולת של בחירות ואלו
המבקשים הנהגה הם הסמל של ההיפך. של השקר, הסחי והמיאוס. יש תחרות מי מסוגל לעקור
את התורה יותר טוב. מי יחריב את עולם התורה, היו לא תהי'ה כי הקב"ה שחותמו
אמת כבר הבטיח כי לא תשכח מפי זרעו. אבל, משה רבינו, איש הנצח, איש האמת, הוציא
מפיו את ההגדרה של תרבות אנשים חטאים. וזה התקיים במילואו. לא נפל מכל דבריו ארצה.
וזה לא משנה אם זה ככל היוצא מפיו או ככל היוצא לו מן המקלדת, השקר חוגג בראש כל
חוצות וזאת מפני תרבות אנשים חטאים שהשתלטה על חלק גדול של עם ישראל. תחילה שלא
במודע. ממש כמו אנשי בני גד ובני ראובן, אנשי מקנה היו, והארץ מלאה מרעה. מרעה
מלשון רע. כאשר היגיע הזמן של רבי אלעזר בן ערך, גדול תלמידי רבי יוחנן בן זכאי
להתמנות לראש הישיבה, ביקשה אשתו שהוא יעבור לגור ליד הוריה. באמאוס. (מעניין שזה
באמת הי'ה מקום מאוס מבחינת קדושה וטהרה) היא טענה ש"העכברים ילכו
לחמת". ממש לא מובן לנו למה שם ממש במקום לא היתה מחאה, לא מכנים תלמידי
ישיבה עכברים אפילו לא במשל. אבל, סובב הקב"ה שלמען שלום ביתו עבר למקום של
תרבות אנשים חכמים, כמובן התלמידים שחונכו על הרחק מן הכיעור והדומה חששו לבוא
לסביבה הרעה עד שהוא ישב בדד ושכח את כל תורתו. מאותה עת שקלט מה שקרה וברח משם עד
שחזר לו כל תלמודו, שינה את שמו לרבי נהוראי וקבע, אפילו יתנו לי את כל הכסף והזהב
שבעולם אינני דר אלא במקום תורה. במקום שלא מחללים את דבריהם. במקום שהאמת היא נר
לרגליים. אנחנו בזים לתרבות של האנשים החטאים. ככל הגויים בית ישראל, היו לא
תהי'ה. הקב"ה כבר קבע, חכמתינו ובינתינו נגד העמים היא רק בתורה. לכן, אנחנו
נשמע לקולו של משה רבינו, נקים עוד יישובים סביב בתי המדרש והישיבות. נשמור שבת
קודש בגאון עוז. נקדש את כל מה שהקב"ה אמר לנו לקדש. או אז, כאשר נתעלה מהסחי
והמאוס, הקב"ה יזכור לנו חסד הנעורים ויוציאנו ממדבר ובור גלותינו לארצינו
הקדושה והטהורה, במהרה בימינו, אמן ואמן.
איש כי ידור נדר. האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. יכול אפילו (נשבע) שיאכל נבלה קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור, לשון רש"י: ולשון ספרי אינו כן, אלא שנו על לאסור איסר, יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה, ת"ל לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור. הזכירו הדבר הזה בשבועות, והרב החליפו לנדרים: ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. ואע"פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסיו כמסירתו להדיוט. או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש, מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו. אבל בנדרי בטוי אין לנו, לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף: הרמב"ן בא לברר וללבן סוגיית מוצא הפה. דבר זה נאה
ויאה למי שכתב באגרתו וחשוב הדבור קודם שתוציאנה מפיך. ממילא, ודאי שיש לקיים את
הנאמר, אבל מתי יחול על זה דין נדר שיהי'ה לו מצוות ככל היוצא מפיו יעשה וגם לאו
של לא יחל דברו, זה שייך רק באיסור החפץ. נדר חייב להיות בדבר קיים. שמא תאמרו
כאשר נדר שלא ידבר, הרי האדם קיים. אמת, אבל הדיבור לא קיים עד שידבר ממילא אינו
יכול לאסור זאת בלשון נדר. וכן "לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" אין ראוי להזכירו בנדרים, לפי שהן חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, והאומר בנדר סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח אסור ואע"פ שעובר על מצות עשה, וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אע"פ שמבטל מצות לא תעשה. וכן הן חלים בקיום לא תעשה, כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו'. נמצא שהנדר חל לאסור את האסור, ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לעבור עליו, אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה: מצד שני מסביר הרמב"ן, יש חומר בנדרים שיוכל לנדור שלא
לקיים מצוות עשה, בתנאי שאוסר את החפץ, ונדרו קיים. גם ההיפך יכול לנדור לזרז עצמו
לקיום המצוות. ממילא זה מלמדינו עד כמה יש להזהר במה שמוציא מפיו. בתוספת זהירות,
שלא יאסור על עצמו קיום המצוות, חלילה. אבל השבועות אינן כלל אלא לאסור את המותר, אינן נוהגות בדבר מצוה כלל, לא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומו, ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעשה סוכה ושלא אניח תפילין. ואפילו בקיום מצות עשה אינן חלות, שאלו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה ולא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך. ומפני כן בשבועות בלבד הוא נדרש לאסור אסר על נפשו. והלכות גדולות הן, הבקי ימצאם במקומותם: כי שבועה חל על הגברא ולא על החפצא. אבל מאחר שהשבועה היא
בשם השי"ת יש להזהר טפי לפני שמוציא מפיו. ודאי שיש לאדם לקבל על עצמו בלי
נדר ובלי שבועה. אך זה, שיודע היכן שנמצא וזקוק לזירוז וניסה את כל שאר אפשרויות של
זירוז, יש לומר שיזרז עצמו ע"י שבועה. וטעם ידור נדר לה'. איננו כמו אשר נשבע לה', כי הוא כמו וישבע לו, שנשבע אליו לצרכו, אבל בשבועה יאמר ובשמו תשבע, ואשביעך בה', כאשר נשבעתי לך בה' אלהי ישראל לאמר כי שלמה בנך ימלוך אחרי, השבעה לי באלהים הנה, אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך היינו שמראה
דביקותו במלך. שקשור בחי החיים. שרוצה להשיג ולמשוך קדושה בכל חפציו הגשמיים. בשבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך אם אעזבך. והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, מבואר מכאן מעלת השבועה מצד אחד שהנה הנשבע מחובר
להשי"ת בכל נימי נפשו, מכאן גם החשש לשבועת שוא. והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר לה' וכל הנשבע בו: היוצא מדברי
הרמב"ן שיש לנהוג בזהירות יתירה בנדרים כמי שמשתמש בתגא דמלכא.
ויבואו בני גד. הם היו בעלי העצה תחלה לכך קדמם הכתוב. ועוד שהיו בעלי גבורה יותר מבני ראובן כענין שכתוב וטרף זרוע וגו', ולא היו מתפחדים מאנשי הארץ לשבת במקומות אלו אע"פ שהיו רחוקים משאר השבטים שהיו מקובצים בארץ הקדושה: ובמדרש ומקנה רב העושר כשבא מן השמים הוא מתקיים וכשאינו בא מן השמים אינו מתקיים, שני עשירים עמדו בעולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם אבדו מן העולם, שלא היתה מתנתם מן השמים שהיו חוטפין אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. זה שאמר הכתוב כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב עושה עושר, ולא ממה שהוא מחזר על המדברות הוא מתרומם, זהו ולא ממדבר הרים, וכל הרים טוריא חוץ מזה שהוא לשון רוממות, אלא מה הקב"ה עושה נוטל ממונו של זה ונותן לזה, שנאמר כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, ולמה נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, וכן אמרה חנה ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, באף שהוא מביא לזה מרומם את זה, לכך נאמר ומקנה רב. זה שאמר הכתוב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העקר טפל והטפל עקר, למה שחבבו את נכסיהם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה, שנאמר נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, לכך נאמר אל תיגע להעשר מבינתך חדל, ואיזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, עד כאן: הנה דברי
האור החיים הקדוש מבהילים. ראשית לכל המסקנא המיידית שהברכה לא היתה מן השמים.
מנין זאת. פשוט הוא, מי שמוכן לוותר על קדושת ארץ ישראל עבור ממונו וקניינו, זה
בגדר יש עושר השמור לבעליו לרע. היתכן, שבטי י-ה שזה אתה העידו עליהם, יבואו לכך,
מפני שראו קצת דשא. לא פלא שמשה רבינו משתמש בלשון כל כך קשה של תרבות אנשים
חטאים. בכלל תמוה מאד הגישה של משה רבינו, מיד לחשוד בהם שלא יבואו לעזור לאחיהם.
אלא, משה רבינו ראה כאן את החורבן. לוקחים את יקרה מפז ומפנינים ומניחים אותו בצד.
כל המצוות התלויות בארץ, כאילו אינם. מה חשוב, מרעה לצאן ולבקר. מה חשוב בחיים
העובר ושב ולא הנצח. בגלל זה פרשו מציבור אחיהם לגור בריחוק. ממילא כאשר בית המקדש
רחוק מן העין הוא גם רחוק מן הלב. לא שמו לב לדאגה שמכניסים את עצמם, הדאגה של
מרבה נכסים, ממילא ירבה עבדים ושפחות, מה נאמר על כך במשנה באבות. איך ייראו בתים
אלו. בתי עבודה זרה וניאוף. כאשר אכן הי'ה לפני גלותם הסופי. חיים אלו אינם חיים
כי אם מות. הרי יש לו מנה רוצה מאתיים, כל חייו הם כליון עיניים. זה ממש מקשר סופה
של פרשה לראשיתה. על ראשי המטות לדעת להנהיג את העם שלא יהיו רודפי בצע. שחיי תורה
ונצח הם הם העיקריים. כסף, היום כאן מחר שם. ממילא, חייבים לברוח מ"המקנה
רב", החונף לעשירים. להתקרב למשה רבינו של הדור העניו מכל אדם, הבז לגשמי,
מקדש את הרוחני. ומרבה חיילים להשי"ת ותורתו.
הירשם ל-
רשומות (Atom)