יום שלישי, 31 בדצמבר 2019
יום שני, 30 בדצמבר 2019
יום חמישי, 26 בדצמבר 2019
יום רביעי, 25 בדצמבר 2019
מחודדין בפיך פרשת מקץ!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי
זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב בן ר' יהושע ז"ל
פרשת מקץ וחנוכה באים ביחד. יש לזה
הרבה הסברים. הסבר אחד הוא שיוסף היה נבון. גם החשמונאים. יוסף בבינתו היתירה לימד
את מצריים ואת העולם שהקב"ה, הוא הזן ומפרנס. מי שמקוקל מאכליו יתקלקלו. מי
שמכולכל, מכלכל דבריו במשפט, וקובץ על יד ירבה. הקמצים שנאספו, הם היו הריבוי תבואה
בשנות הרעב. החשמונאים גם בתבונתם העמוקה קבעו שמונה ימים של חנוכה. כדי שיעמיקו
להאמין שהכל נס. אין בהם טבע ומנהג העולם. הכל בגזירת עליון. גם שמן שדולק ולו לדקה
אחת זה נס. זה שיש ניסים שהתרגלנו איליהם ואנחנו פחות מודים עליהם, זה ממש לא
בסדר. לכן שמו לנו את חנוכה "יום טוב של ימי חול", שאומרים הלל השלם,
כדי שנפנים את המסר. המצריים שלא הפנימו את המסר היו צריכים למכור את כל רכושם כדי
שיוכלו לאכול. עד שמכרו את גופם עבור פרוסת לחם. אנחנו, מאמינים בני מאמינים
לומדים שיש "שבר במצרים". מה השבר, "שברו על ה' אלוקיו". היות
שיוסף הצדיק הי'ה א-ל יעקב בעזרו, ראה דמות דיוקנו של אביו ולא חטא, ממילא,
הביטחון שלו הביר שבר רעבון הבית. עלינו ללמוד וללמד תובנה זו. להאירה בכל העולם
עד שנזכה לראות שוב מנורה דולקת בבית מקדשינו בב"א.
אשר האלהים עושה. מה שעתיד לעשות
הגיד לפרעה. כי על המלך תלויים תקנות המלכות. הנה הרשב"ם מודיע יסוד היסודות. לב שרים ומלכים
ביד השי"ת. המלך הוא שמוביל את העם. ועל המלך להכיר שהוא מובל ע"י
הקב"ה. כאשר המלך מכיר שהוא בעצם גם רק מובל, ולא רק שהעם הם מובלים ע"י
גזרותיו, חוקיו ומשפטיו. אזי, ממנו יראו וילמדו. וכן באמת יעשו. לכן, הקב"ה
גילה סודו לעבדו, יוסף צדיקא, בעל האמונה והבטחון, כדי לעשות סדר בעולם. לומר למלך
בשר ודם, אשר כל המגמה שלו היתה, לי יאורי ואני עשיתיני, אני הבורא ואני המנהיג,
דווקא אליו נשלח המסר שידע ויכיר שיש מי שמסדר עולמו. הוא מודיע מראש כדי לתת
אפשרות קיום. כעת אפשרות תלוי'ה בפרעה. בלית ברירה הודה פרעה שיש מלך שהוא מלכי
המלכים. וממילא מינה את עבדו היודע לכוון אורחות בוראו להנהיג את העם, כדי
שיתקיימו.
ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. דרשו רז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שהרי יעקב קודם ששלח לבנימן הקדים להתפלל: ובמדרש ואל שדי יתן לכם רחמים, מה שראה לברכם באל
שדי ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב, עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו שנאמר ויתרוצצו
הבנים. ברח מפני עשו ללבן ונצטער, שנאמר הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה וגו', כיון
שנמלט מלבן בא עשו להרגו, באה לו צרת דינה וצרת רחל, בקש לנוח מעט בא לו רוגזו של יוסף.
הוא שכתוב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז. ולא היה מקבל תנחומין שנאמר וימאן
להתנחם, מיד באה לו צרת שמעון ואח"כ צרת בנימן, לפיכך התפלל באל שדי מי שאמר לעולם
די יאמר לצרותי די. וכן דרשו רז"ל יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב וגו'.
אלהי יעקב ולא אמר אלהי אברהם ויצחק, מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה. יוסף בבית אדוניו עלה לגדולה וזכה שכל הבית וענייניה היו
תחת ידו. ויש סיבה לכך, כי שם שמים שגורה בפיו, תמיד. לא מן השפה ולחוץ. אלא
ממעמקי הלב. הנה, כאשר ירדו האחים, השבטים הקדושים, בפעם הראשונה למצרים יעקב
אבינו לא התפלל עליהם. בדיוק כמו שהי'ה כאשר שלח את יוסף לראות את שלום אחיו. חסר
תפילת הצדיק, הי'ה מספיק כדי לגרום לצרות. גם בימינו, לפני נסיעה בנוהג שבעולם
שמבקשים ברכת צדיק לנסוע לחיים ולשלום. מדרכים כאלו, נסיעה ללא ברכה ותפילה, לא
חוזרים בשלמות. ר' יהושע בן
לוי פתר קרייה בגלות ואל שדי יתן לכם רחמים וכמו דכתיב ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם.
לפני האיש זה הקב"ה כמש"כ ה' איש מלחמה. ושלח לכם את אחיכם. אלו עשרת השבטים.
אחר ואת בנימן, זה שבט יהודה ובנימן, ואני כאשר שכלתי שכלתי, שכלתי בחורבן בית ראשון
שכלתי בחורבן השני לא אשכול עוד. מה שדרש רבי יהושע בן לוי האיש זה הקב"ה אפשר
שכוון על מדת רחמים. ואמר ואל שדי יתן לכם רחמים זה הקב"ה, כלומר יתן לכם שמו שהוא מדת
רחמים. כי כל מה שמגיע מאת הקב"ה זה
רחמים וחסדים. גם כאזר זה נראה כמו ייסורים. ובא לבאר כי הנביא
נתן דעתו בתפלתו גם לדורות בקבוץ גליות שהשכינה שורה עמנו בגלות תתעלה ותתייחד עם הרחמים.
ואפשר ג"כ שכוון על מלת האיש מפני שאי אפשר להבין זה על יוסף, שכבר אמר וקומו
שובו אל האיש, ודי שיאמר יתן לכם רחמים לפניו ומה טעם שיחזור האיש פעם אחרת. ומפני
שדברי הנביא מיוסדים על קו המכוון, אף כי בתפלתו, על כן הוצרך לדרוש לפני האיש זה הקב"ה
שהוא אל שדי, והוא כאלו אמר יתן לכם רחמים לפניו. ומה שלא אמר לפניו כדי ללמדנו כי
קרא בכאן לאל שדי האיש, וכן מצינו ה' איש מלחמה. ובמדרש שיר השירים אשכול הכופר, בן
נזירא אמר אשכול זה הקב"ה איש שהכל בו: דברי רבינו בחיי הם אמורים להיות לנו לאבן יסוד. דווקא לנו,
הבנים המזכירים שלושה פעמים ביום, זכור לנו חסדי אבות. על מה ולמה יזכור לנו
השי"ת את חסדי האבות. מה אנחנון עושים כדי להיות ראויים לכך. אכן, כדי לפעול
שהקב"ה יזכור לנו חסדי אבות, יש לנו לדעת שיש להתפלל על כל ענין וענין
מעניינינו. שיהי'ה נועם ה' עלינו ועל מעשה ידינו. הנה, יעקב אבינו, מתוך שהתפלל
זכה לראות שוב את יוסף. גם לפני שפגש את עשו ולפני הליכתו לבית לבן התפלל והצליח.
עלינו לתפוס דרכי אבות, כדי להצליח בכל ענין וענין יש להתפלל להצלחתו. הקב"ה
רוצה להעניק לנו עוד ועוד, כל מה שיש לעשות זה לפתוח את הלב והפה ולבקש ולהתחנן.
השאר הקב"ה כבר יעשה ממילא.
את האלהים אני ירא, ולכן אניחכם להוליך לבתיכם די
מחיתכם. זה היסוד של ירא שמים, לדאוג
לשלמות של הגשמיות של השני. דאגה כזאת, זה בעצם הרוחניות שלו. כאשר אדם זורע גשמיות
הוא יכול לקצור רוחניות. גדולה לגימא המקרבת. דווקא מתוך האשל אברהם קראו רבים בשם
ה' א-ל עולם. זה יסוד של חברה מתוקנת. לכן, עלינו ללמוד באמת מיוסף הצדיק אשר בחן
את האחים במבחנים מן הקשים ביותר. יסוד המבחן לדעת עד היכן יראת השמים שלהם מגיע.
זה יסוד של היראת שמים שלנו, לדאוג לרווח הגשמי של זולתינו, ממילא יפרח רוחניותו.
יום שלישי, 24 בדצמבר 2019
יום שני, 23 בדצמבר 2019
יום ראשון, 22 בדצמבר 2019
יום חמישי, 19 בדצמבר 2019
יום רביעי, 18 בדצמבר 2019
מחודדין בפיך פרשת וישב!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
כאשר אנחנו מתבוננים בסגנון הדיבור וההתייחסות של בני הנוער
לכל מיני מצבים שבעיניהם הם בגדר של "מצב קשה", איך בקלות יתר משילין
מעליהן עול תורה ומצוות, דבר הזה אומר דרשוני. הנה, מי לנו במצב קשה כמו יוסף
הצדיק, אמנם כן, הוא די גרם לעצמו את המצב שהוא נתון בו, הוא בהחלט יכל לבוא
בדברים עם אחיו לפני שהלך להלשין עליהם בפני אביו, אבל הוא לא שקל את הדברים בצורה
הכי חכמה, זה עדיין לא אומר שהוא לא במצב קשה. ממרום סלסול שיער וכתונת פסים עד
לתחתית בור מלא בנחשים ועקרבים. נפילה חזקה. ודבקותו בהשי"ת לא נפסק לרגע.
אדרבה, שם שמיים שגור על פיו במצריים, ערוות הארץ. הוא לא מתבייש באמונתו. הוא לא
מסתיר את בטחונו בהשי"ת. הוא יהודי גאה. הוא כאן ללמד את כולם, גם כשאתה חושב
שאתה בתחתית, יש הפתעות. משם הוא מתגלגל לבית הכלא במצרים. כעת, בוודאי יש מקום
לכעוס. לא. ממש לא! שם, בבור, בבית הסוהר, לאחר העלילה השפלה, שם, שם שמיים שגור
בפיו. שם הוא מיחצן את האמונה בה' אחד. מרגלא בפומי'ה דרבותינו, אם המשגיח העיר
לך, גער בך, תוכיח לו שהוא לא צודק. תראה לו שאתה כן משקיע בלימוד. אתה ממש משקיע
בתפילה. תראה לו שיש לך מידות טובות. שאתה דובר אמת. שאתה רחוק מכל מה שהוא חשב
עליך. זה בדיוק מה שיוסף עשה. אתם חושבים שאני בן תפנוקים. ממש לא. אתם חושבים
שאין לי אמונה. גם זה לא נכון. אתם חושבים שאינני יכול לעמוד בנסיונות, גם זה שקר.
הוא הוכיח פעם אחר פעם את הנאמנות לתורה, למצוותיה ולאמונה זכה וטהורה בבורא יתברך
שמו. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, בדיוק כאשר אמר להם, ואלוקים חשבה לטובה. ואכן,
זאת היתה הטבה ענקית, ללמד שניתן להחזיק מעמד בגלות ולא להתפתות ליצר ושגעונותיו.
הבה נלך בדרכו של יוסף כדי לזכות לגאולה שלימה, במהרה בימינו, אמן!
טעם וישב יעקב בארץ מגורי אביו. כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת
עולם, אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא לכנען. והכונה להגיד כי הם בוחרים לגור
בארץ הנבחרת, ושנתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא בעשו, כי ביעקב לבדו יקרא
להם זרע. הרמב"ן מסביר, שמתחילת
הפרשה, מתחילה הסיבוב הגלותי. וזה בא ללמדינו על העניין החשוב והנשגב של מגורים בארץ הקודש. הגם שהארץ עדיין לא היתה
ברשותם, טרם ניתנה להם את הארץ במוחש ליעקב ובניו. בכל זאת, עדיף הי'ה עשרת מונים
לדור בארץ המובטחת גם תחת שלטון זר (אפילו אם שלטון הזר רחמנא לצלן הם מבני עמינו
המתנכרים) מלדור בחוץ לארץ. ידוע שהרמב"ן הי'ה נאה דורש, נאה מקיים. חידש את
היישוב תחת שלטון זר, ולו לזכות בקדושתה והעמקת הבנת התורה, שהרי אין תורה כתורת
ארץ ישראל.
אלה תולדות יעקב. ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא
מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדות וההלכות
והדינין ועל ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי
הגלילי וע"י שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות
אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא. ולפי שאמרו חכמים אל
תרבו בניכם בהגיון. וגם אמרו העוסק במקרא מדה ואינה מדה העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה
מזו ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת הוינא בר תמני
סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וגם רבינו
שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא.
ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה
לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים
מה שפירשו הראשונים. הרשב"ם, מעורר כל
אחד ואחד ליחד זמן ומחשבה לעצם פשוטו של מקרא. מה התורה רוצה מאתנו מסמיכות עניין
אלופי עשו ומקומות יישובם לתולדות יעקב. מה מן המוסר עלינו ללמוד. הוי אומר יש
לרדת לסוף דעתו של פשוטו של מקרא. מה קורא לעם היושב בשלוה על ארצו, איך נהיים
מושחתים ומה הן הסיבות המסובבות שחיתות. כמו כן כמה מגונה שנאת אחים. כמה יש
להורים להקדיש לבל יגרמו לשנאת אחים בשום צורה.
והוא נער, ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו כי לא נסה ולא התבונן לאחרית דבר אע"פ שהיה
אז משכיל מאד ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור כאמרו וזקניו יחכם וזה כאמרם ז"ל ולא
בדרדקי עצה, ויבא יוסף את דבתם רעה, באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת
כראוי במלאכת המקנה שהיתה אז עקר השתדלות בקניית עושר ונכסים. הנה הספורנו מביא את סיבת התגלגלותינו לגלות. סיבת הלשון.
מהי עיקר סיבת הלשון, כי לא התבונן לאחרית דבר. לא ראה את הנולד. לא חש את הבועות
של השנאה מתרבים. הוא הי'ה כולו נתון לתוך בועתו. במצב כזה אין סיכוי לשינוי. לכן,
הלמד הוא מהפרשה הזאת שיש להתבונן היטיב בכל מילה שיוצא מהפה. המלצת הרמב"ן לבנו,
באגרתו "וחשוב הדבור קודם שתוציאנה מפיך" היא חשובה ביותר. הנה דברי
הגר"א על כוחם של מילים במשלי על הפסוק דברי נרגן כמתלהמים יורדים חדרי בטן,
המכה שיכה איש את רעהו יתרפא, לא כן המילים. הם נשארים שם פוצעים לנצח. לכן, כאשר
מתבוננים בפרשת הגלות יתבוננו באר היטיב עד היכן ירדו ממילים מיותרות.
נסעו מזה, הסיעו עצמן מן האחוה: נלכה דתינה, לבקש לך נכלי
דתות שימיתוך בהם, ולפי פשוטו שם מקום הוא ואין מקרא יוצא מדי פשוטו. רש"י הקדוש, אבי אבות פשטני המקרא רואה שאין מקרא זה
אומר אלא דרשוני. הרי רש"י מבסס את וימצאו איש זה גבריאל על ניסוח הפסוק. הרי
נאמר וימצאהו איש והנה תועה בשדה. לכאורה הי'ה צריך להיות כתוב ויתעה יוסף בשדה
וימצאהו איש. סימן שאיבוד הדרך לא הי'ה איבוד דרך פיסיקאלי, אלא איבוד דרך רוחני –
אחוותי. ממילא, ההמשך טבעי, כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם. נסעו מכללי
האחוה, שהרי לא יתכן שאחים ימכרו את אחיהם. אלא שהסיעו עצמם מזה לגמרי.
היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל
ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש
ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון
ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה
ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה
להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך: והיא שלחה
אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי
הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה
וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם
בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו. ובתרגום
ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים
לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל
והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה. רבינו בחיי מאיר לנו סמטה אפילה. ה"זה לעומת זה".
מי שמתוך שנאת הדבה, מתוך קנאה בחלומות מלוכניים, היו מוכנים לרצוח. לעומת "זאת",
אשר מוסרת נפשה לא לפגוע באיש. כאן מופיע שמו יתברך במלואה, לגלות לנו דרכיו
יתברך. מה הקב"ה מצפה מאתנו. ברגע שיהודה יכל להודות ואמר צדקה ממני, הבין גם
יותר לעומק הפגיעה שפגע באביו. מכאן לקח אחריות לתקן הדבר.
ויהי ה' את יוסף ויט וגו', פירוש כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה
שבו, וידוע הוא חן המקום ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה
ויט אליו חסד פירוש ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן,
לזה הוצרך ה' להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו
בעיני וגו', והבן. האור החיים הקדוש מייסד
לנו יסוד שניתן להבין ע"י הווארט של האדמו"ר הזקן מוורקא זצוק"ל.
מהי טהרה, שיורדים את כל המדרגות למקוה ואחר כך מתקופפים. ירידה שאין ירידה ממנו,
היא זאת המביאה טהרה. יותר נמוך מלהיות בתוך הבור במצרים, לא שייך. מטהרה כזאת
זוכים לחן מיוחד מאת השי"ת. יסוד צדיק של יוסף הצדיק שלמרות ששחה לארץ נפשו
ודבקה לארץ בטנו, שם שמים שגור בפיו. זה הלמד העיקרי לבני דורינו. כמה פעמים שמענו
מ"נושרים" שחוסר יחס הוגן מהרבי או מבני המשפחה הביאם להתדרדרות. מי סבל
יותר מבני משפחתו מאשר יוסף, תראו איזה קשר יצר עם הרבש"ע ולאן זה הובילו. זה
סוגר את המעגל של השבוע, ברגע שנאהיב שם שמים על כולם, נדע גם לקרב קרובים, כל שכן
לא להרחיק מי שכבר מרגיש רחוק. ברגע שנחליט כך ונבצע, ממילא אבינו אב
הרחמן, ישוב ירחמינו ויוציאינו מבור גלותינו.
יום שלישי, 17 בדצמבר 2019
יום שני, 16 בדצמבר 2019
יום ראשון, 15 בדצמבר 2019
יום חמישי, 12 בדצמבר 2019
יום רביעי, 11 בדצמבר 2019
מחודדין בפיך פרשת וישלח!
בס"ד
לעילוי נשמת
אבי מורי רבי יעקב בן ר' יצחק דוד זצ"ל ואמי מורתי מרת סימא בת ר' פייבל ע"ה, מחותנינו רבי יחיאל בן ר' משה
זצ"ל
הגאון הצדיק רבי אברהם חיים בן הרב ר' אליעזר הלוי זצוק"ל ומחותנינו ר' יעקב
בן ר' יהושע ז"ל
ארצה שעיר שדה אדום. ממש למקור. יעקב
אבינו מניח לנו את היסודות של קיומינו בגלות. איך אנחנו אמורים לשרוד בין הגויים.
עשיו מגיע עם ארבע מאות חולאים. עד השנים האחרונות, הגדרת החטא היתה על ידי קום
ועשה. היום צריכים לעשות מעשים ממשים כד לחטוא. היום הגענו לדאבונינו, לדיוטא
התחתונה. לדיוטת הטיפשות. נערים פני זקנים ילבינו. עדר שלם של "בוגרי
ישיבות" אשר לא בגרו מהישיבה בצורה הכי מכובדת, הפכו להיות "כאילו"
הדוברים של הציבור החרדי. הם מסתובבים ברחובות ובסמטאות הכי אפילים שיש. אבדה
הבושה. אבדה הדרך. במקום שאנחנו נקיא אותם מקרבינו (כמובן רק לאחר כמה וכמה
חיזורים רציניים איליהם שיחזרו למוטב) אנחנו רצים אחרי מאמר הבלי פיהם. כאילו הם
הם גדולי הדור. אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה. יעקב אבינו היה חכם מאד להודות
לעשיו על הרצון שיציג את ארבע מאות בריוניו. עשיו ידע היטיב מה המספר ארבע מאות
מייצג. הסוף. הוא ניסה דרך "להציג" בלבד, להחדיר את הסחי והמיאוס העשוי
לתוך עדת בני ישראל. יעקב אבינו היה ער מאוד לסכנה. הוא דחה באדיבות את
"הטובה" הזאת שהוא ממש לא היה זקוק לה. משם הוא לימד שלדברים של צורך
משלמים מחיר. לא עומדים על המקח. עוד יותר מעניין כל הדיון המתנהל עם שכם וחמור.
גם במצב הזה יעקב אבינו בוחן מה שנכון לעשות. הוא לא חשב שמן הראוי לו להשתמש בידי
עשיו כדי לטפל באנשי שכם. יעקב אבינו מעדיף את מה שהוא מצליח לקבל בדרך של תפילה.
משם, הוא מלמד להתרחק מן הכיעור. להסיר את כל החפצים שיתכן והיו שייכים באיזה שהוא
שלב לעבודה זרה. אין לחפצים כאלו מקום בבית ישראל. כאשר יש בידינו יסודות אלו
אנחנו חייבים לחנך את באי ביתינו, צאצאינו ותלמידינו על ערכי הנצח האלו. כאשר נחנך
את ילדינו להתרחק מכל הסכנות של כל העשיווים בני ימינו, אזי נתקרב ליום נבואת
ההפטרה של עובדי'ה, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה,
במהרה בימינו, אמן ואמן.
לא יכול לו, לרוב דבקותו תמיד באל ית' במחשבה ובדבור. הספורנו מעורר אותנו, איך מחזיקים מעמד נגד שרו של עשו. הדבקות התמידי
בהשי"ת, לא רק בדבור ולא רק במחשבה, אלא בשניהם. היום, עשו הוא הרבה יותר
גדול מאי פעם. בפרט בכל מה שנוגע בדבור ומעשה. כאשר עניינים אשר היו רחוקים מבאי
בית המדרש הפכו לנחלתם. חדשים מקרוב באו התנחלו בבתי מדרשינו. מי במחלוקת של מי
בראש. ומי בשאר הבלי העולם הזה. אם זה "זמירות ותשבחות" במיני זמר אשר
מזמרים כל חלקה טובה. או במיני "קליפות" קליפים, שבני התשחורת שומרים בכל מיני מכשירים
"חכמים" או פחות. החולי להיות נגיש בכל רגע נתון, להגיב על כל משפט חולני,
כאילו שמדובר כאן בדברנא דדרא. כאשר נתבונן, שחנה עשתה לשמואל אפוד בד, בגד שראוי
לשרת בו בבית המקדש, הרי שהכינה את בנה מינקותו לעבודת הבורא. על רבי יהושע נאמר
אשרי יולדתו, שעריסתו מוטלת בבית המדרש, שאזניו יקלטו היטיב את ניגון הגמרא. זה מה
שהספורנו בא ללמדינו, להיות דבקים בהשי"ת מחייב התבדלות מכל אלילי עשו.
אלילות הזמר, אלילו ה"שרט –סרט" לנפש. כאשר נדע להרחיק כל אלו מן המחנה,
ודאי שנהי'ה דבקים בה', חיים כולנו, בדיוק כמו יעקב אבינו, אשר חז"ל טבעו
"יעקב אבינו לא מת".
למה זה אמצא חן בעיני אדני. למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה. אמצא חן בעיניך, ולא תשלם עתה שום גמול, לשון רש"י. והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת: ורבותינו ראו עוד בזה עצה, אמרו רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין, חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו. מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות. כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם.
הרמב"ן מאיר עינינו. צריכים לדעת שכל מה שחז"ל אמרו וצפו, הכל אמת שריר
וקים. ההכנה להתעסק עם עשו וענייניו הוא לדעת שכל טובתם להנאתם. עיינו מה הי'ה בין
רשב"י ויהודה בן גרים. רשב"י שם דגש שכל ענייני האדומים לטובתם והנאתם.
נכון, הכבישים הסלולים, הגשרים ובתי המרחץ עוזרים לאנושות. אבל המטרה העיקרית זה
להרויח ממון. ממילא הם מקדשים את האמצעי להשיג מטרה נלוזה. נלוזה עד למאוד. כי
ברגע שהיהודים ייתפסו ברשת של "הם גם בני אדם", משם מסלול החטאים מעבר
לפינה. רשב"י גינה זאת בכל פה. יהודה בן גרים אשר חנף לאדומים ולימד עליהם
זכות, לבסוף הפך לגל של עצמות. כי ביהדות אין מטרה של להרויח כסף על חשבון של הטבה
לאנושות. ביהדות הטבה לאנושות נקראת גמילות חסדים. אומר הקב"ה מה אני בחינם.
לעזור לזולת בלי לצפות לתשלום. לכן, התגובה הטבעית של בני ישראל לאהבתו של עשו
הוא, למה זה אמצא חן בעיניך. שלא ימצא בעינינו עשו והנהגותיו. נדע לדחות את כל
דרכי חינוכו אל מחוץ למחנינו. כי דרכיה קצרה שהיא ארוכה. בסופה חומה בצורה מברזל
המבדילה בינינו לאבינו שבשמים. כל עוד נדע לשמור מחיוכו הפלסטי, המעושה (המאוסה)
של עשו, נתקרב יותר ליום שיעקב ישלם נדרו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה
לה' המלוכה.
והטהרו. למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכתיב המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע"ה אמר תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב ומחטאתי טהרני. רבינו בחיי מציע לפנינו דרך להשמר מחטא. לדעת שהחטא מטמא,
מרחיק, או בלשון רבותינו הקדושים, מנתקת את החוטים / צינורות המחברים בינינו לבין
אבינו שבשמים. נביא הגאולה, ישעי'ה הנביא, בריש ספרו מתחנן, רחצו הזכו שזה בעצם, הטהרו.
בני ישראל, פרושים הם מכל טומאה, זה ביסוד האומה הקדושה. אנחנו לא יכולים לחיות
כאשר אנחנו מחוברים בדרך כלשהוא לעבודות זרות ואביזריהם. לכן, יעקב אבינו, תפארת שבתפארת
מלמד את בניו לשמור על דרכי טהרה. כדי שאכן יהיו עם ישראל קדושים וטהורים.
בשמת בת ישמעאל, ולהלן קורא לה מחלת מצינו באגדת מדרש ספר שמואל ג' מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה ולמד הטעם מכאן לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיו. ותמנע היתה פילגש, להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר ואחות לוטן תמנע ולוטן מאלופי יושבי שעיר היה מן החורים שישבו בה לפנים אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצאה תמנע מביניהם וכשגדלה נעשית פילגשו וזהו ואחות לוטן תמנע ולא מנאה עם בני שעיר שהיתה אחותו מן האם ולא מן האב. הנה רש"י
מביא שתי נשים אשר רצו להצטרף לקהילת בני אברהם ויצחק. היגיעו לכלל מחילת עוונות
אבל, טעו בכתובת. ולא סתם טעות. טעות גורלית. אכן, תמנע זכתה שחז"ל השתמשו
בשמה לרמז על קרבנות החטאת המתות, ו'לד חטאת ת'מורת חטאת מ'תו בעלי החטאת נ'תכפרו
הבעלים בחטאת אחרת ע'ברה שנת החטאת. מכאן יש לקחת מוסר, ללמוד וללמד, לפני שנדבקים
בדרך כל שהוא יש לבדוק היטיב אם הוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. לא משנה
הכבוד הרגעי או מחילת העון הזמני. מה שחשוב, השורה התחתונה. לאן דרך זו מובילה
בסופה. שמחילת העוונות תישאר ככזה. דביקות בבורא לא יגיע מתוך התיאטרון. אפילו
שההצגה היא "חינוכית". דרך ה' מונח בתורה הקדושה, בדרך ישראל סבא.
אלה בני אצר וגו', ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל אמרה תורה מפני מה בני עניים אמר לה הקב"ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר פירוש אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב הנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין בלהן וגו': ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם, וכיסורי רבי אלעזר ברשב"י שהיה קורא אותם בואו אחי וכו', ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן, תרגום צרה עקא, לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו. האור החיים הקדוש הזה חייב להיות נר לרגלינו. לדאבונינו
אנחנו אנשי דור החיים הטובים והקלים. לכן, כאשר נוגעים בחלקים של התורה שנשגבה
מבינתינו מדוע בכלל מובאים כל צאצאי עשו, מה המכוון בזה. ללמדינו שהתורה נקנית
בייסורין. לא לצפות לצ'ופרים, לדעת כי לשבת באוהלה של תורה מחייב יגיעה, אשרי אדם
תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. ביותר יש לדעת, להתבונן בסופם של הנאות העולם הזה.
הנביא אומר
מה הם בעצם הנאות העולם הזה "כי כל שלחנות מלאו
קיא צאה" זה הסוף. מה שאין כן דרכה של תורה – אור. שמחה. כל דבר טוב שאינו
נגמר ברגע אלא נמשך לנצח נצחים. ממילא טוב לעבור קב קטן ייסורים בעולם הזה כדי
לזכות וליהנות מכל חיי העולם הבא.
הירשם ל-
רשומות (Atom)